האם אתלט חייב לקבוע שיא עולם כדי להיחשב לגדול מכולם בזמנו? זאת שאלה מעניינת, כי נדמה שהתשובה לה טריוויאלית.
החל מרוג'ר בניסטר, שניפץ את גבול ארבע הדקות בריצת המייל, ועד לווייד ואן ניקרק, שקבע ב־2016 שיא עולם חדש בריצה ל־400 מטרים, מציבי הרף החדש היו טובים יותר מכל מי שקדם להם. אין פה ויכוח. זאת חבורה של אנשים שעל פי מדידות רצה או קפצה או זרקה מהר או רחוק יותר מכל אדם אחר בתולדות האנושות. יש עילויים כמו יוסיין בולט, יש מבליחים כמו מייק פאוול בקפיצה לרוחק, אבל לשיאני עולם יש חסינות היסטורית. להבדיל מהם, יש את מו פארה למשל. ארבע פעמים אלוף אולימפי, שש פעמים אלוף עולם, חמש פעמים אלוף אירופה ולמרות זאת מסכימים כולם: בלי שיא עולם אין מה לדבר עליו כאחד הגדולים.
אליוד קיפצ'וגה יצר במו רגליו תפר דק שמקשה להגיע לתשובה לשאלה בפתיח. כי יש בעולם הזה מישהו שרץ מרתון מהר ממנו - דניס קימטו בברלין 2014 (2:02:57 שעות) - אבל אין אחד שרץ כמוהו. למי שלא ראה, הקנייתי בן ה־33 הוא פלא. המאסטר של הריצה הארוכה מכולן. אין על גופו גרם מיותר, ועם טכניקה מושלמת הוא גורם ל־42.2 הק"מ להיראות כאילו הם חלק מריצה ארוכה יותר.
"ריצה היא גם בלב ובראש"
קיפצ'וגה הוא גם פילוסוף של ריצה. הוא קורא ספרים, מסמן ציטוטים ומדי פעם שולף תובנה שמבהירה ממה עשוי הבפנוכו שלו. בראיון ל"ניו יורק טיימס" אמר: "רק הממושמעים חיים בחופשיות. הלא־ממושמעים הם עבדים למצבי הרוח והתשוקות של עצמם". תווי פניו משווים לו מראה מבוגר מגילו, אך דיבורו האיטי ומשפטים כמו אלה תואמים למראה הכללי.
קיפצ'וגה. רק הממושמעים חיים בחופשיות" // צילום: רויטרס
הוא נולד וגדל בקאפסיסיוואה, כפר קטן בקניה, שם החל לרוץ. לבית ספר, הביתה, להביא חלב, לאן שצריך. בגיל 16 פגש את פטריק סאנג, רץ עבר מקומי, שנתן לו תוכנית אימונים ושעון סטופר פשוט. קיפצ'וגה התאמן קצת, נרשם לתחרות, וניצח. מאז, הוא עושה בדיוק את שני הדברים האלה: מתאמן ומנצח. על אף המיליונים שבהם זכה הוא מקפיד לחיות כמו אביון, לנקות שירותים ולחתוך ירקות, "כי הריצה היא לא רק ברגליים, היא גם בלב ובראש".
את תחילת הקריירה עשה על המסלול, כשזכה באליפות עולם ובמדליות אולימפיות בריצה ל־5,000 מטרים, עד שב־2013 עשה את ההסבה למרתון. בראשון - בהמבורג - ניצח. בשני - בברלין - סיים שני אחרי שיאן העולם, ומאז ניצח שמונה ברצף. המאזן: 10 מרתונים - תשעה ניצחונות וסגנות אחת. תוצאת השיא, 2:03:05 מלונדון 2016, היא השלישית בטיבה בהיסטוריה.
המקרה של קיפצ'וגה מורכב משתי סיבות: האיש, כפי שפורט כאן, והריצה. מרתון מושפע מגורמים חיצוניים, ולכן שיא עולם הוא לא בהכרח המדד היחיד. קיפצ'וגה מכיר את זה משני הכיוונים: כשקבע 2:00:25 שעות בריצת נייקי אשתקד, התוצאה לא נחשבה בגלל תנאים מלאכותיים, וכשהיה בשיאו הכוכבים לא הסתדרו לבקשתו: אשתקד בברלין נקלע לגשם ורוחות, בלונדון לחום שיא, ולפני שלוש שנים בבירת גרמניה רץ כשהמדרסים בנעליו לא מחוברים.
העובדה שניצח בכל הריצות האלה, ובאחרות, שתמיד עמד איתן בריצה שמפילה את כולם, הפכה אותו לגדול מכולם גם ללא שיא. ולמרות זאת, במסלול המהיר ביותר, רוצים כולם לראות היום שיא עולם של קיפצ'וגה. כדי להסיר ספק ממה שברור, יש דרישה לגושפנקא. עולם הריצה ממתין בציפייה לאישור, לחותמת, ורק הקנייתי לא מתרגש. "אני רוצה לשפר את השיא האישי שלי. אם זה יהיה שיא עולם, אחלה".
