השמש עוד לא זרחה וכפות הידיים קפאו לעשרות האלפים שניסו להתחמם לקראת המרוץ. היה כל-כך קר, שהעיניים דמעו. אבל תל אביב כבר רחשה – אלפי רצים נעמדו לצידי וההתרגשות בשיאה. אבל אני? אני באתי ליהנות – התוצאה פחות חשובה לי. אחרי שנתיים מרתון תל אביב חזר והמסורת נמשכת. הכרוז מפעיל ומעודד את האלפים עם קריאות חיזוק, הדופק עולה ומהרמקולים מתנגן בקול רם שיר הזינוק, שיר המלחמה - “עם של גיבורי על”. לרגע, זה באמת הרגיש ככה. הצלחתי לשכוח מהכובד מהעצב ששורר במדינה. אנחנו עם של תותחי על.
אבל אי אפשר באמת לברוח מהמציאות. לא חלפו דקות, ומישהי עקפה אותי. על גבה מודפסת תמונתו של החטוף אביתר דוד – תמונת ה”לפני”. רגע אחר כך, עוד רץ חולף על פניי, על גבו תמונתו של החטוף בר קופרשטיין. לא יכולתי שלא לשים לב. לאן שלא פניתי, הם שם, כאילו רצים איתנו. דמעות הקור הפכו לדמעות של התרגשות ועצב. חמי, משה, שותפי לריצות, לבש חולצה כתומה ובנדנה תואמת. לא העזתי לשאול את האיש הכתום אם זה לאות הזדהות, סתם חולצה, או שזה כדי שאוכל להבחין בו כאשר הוא רץ מלפניי, מהר ממני.
האיש הכתום אמר פתאום: “תראה את הים, הוא פלטה״. הבטתי קדימה, וחשבתי על כל אותם אנשים טובים שלא ראו ים כבר כל כך הרבה זמן. המשכנו לרוץ. שגרירות מרוקו הופיעה מצד שמאל, כמה מאות מטרים אחר כך – עוד מדינה שעוינת את ישראל: שגרירות טורקיה, מוקפת גדר תיל. כאילו אנחנו עם של ברברים שמתכנן לפרוץ פנימה. אבל אף אחד לא זרק מילה, אנחנו רצים קדימה, עם של תותחי על.
בסוף רחוב הירקון, רגע לפני הפנייה שמאלה לרחוב גאולה, ראיתי כרזה: “אל תשכחו אותי בעזה”, אומרת לי ענבר היימן, שגופתה מוחזקת בעזה. ואז המחשבה הבלתי נמנעת – איפה היא באמת? הגאולה.
הגיבורים האמיתיים
בשולי הדרך עמדו חבר’ה צעירים – תיכוניסטים לפני גיוס – צועקים “גיבורים!” ומחלקים לנו כוסות מים. אני חשבתי – לא, אנחנו לא הגיבורים. הם הגיבורים. אלה שעוד רגע ילבשו מדים, ייקחו נשק, וישמרו עלינו. הייתי רוצה לעצור לרגע ולהגיד להם: אתם תותחי על, שקמתם מוקדם ובאתם לעודד אותנו. והנה האיש הכתום, שרץ מהר ממני, מסתכל אחורה לראות איפה אני, ואני מסמן לו מרחוק – ראיתי.
אבל המציאות חוזרת על עצמה: מסביבי רצים אנשים עם תמונות של חברים שנפלו במלחמה. חייל פצוע על תלת-אופן, חבריו הלוחמים רצים לצידו ודוחפים אותו קדימה. גיבורי על. תל אביב חצי שבורה משיפוצים, הרחובות מלאים בשלטים כתומים - אלו שמסמנים נתיבים זמניים. כאילו כל העיר הזאת מחכה שמישהו יתקן אותה, כמו המדינה.
בדרך כלל במרתון תל אביב מחלקים למשתתפים חולצות. הפעם – לא. מי שרצה, היה צריך לשלם עליהן. פספוס של העירייה, היו יכולים לחלק לכולנו חולצות צהובות, או כתומות, להזדהות. הייתי מאוד שמח לרוץ את מרתון תל אביב bring them back home.
והנה האיש הכתום כבר עוקף אותי, וכל כמה מאות מטרים הוא עוצר, מסתכל אחורה, מסמן לי “איפה אתה?”, ואני בחזרה – “ראיתי, ארוץ מהר יותר״, וממלמל לעצמי – “הגב כואב, הברכיים…” תירוצים, בקיצור.
ואז מגיעים לקילומטר האחרון. אני מרים את הראש – ושוב עוקף אותי הרץ עם החולצה של בר קופרשטיין. כל מה שיש לי בראש זה “אני חייב להשיג אותו״, או במילים אחרות – חייבים להציל אותם, חייבים את הגאולה שרמזה לי עליה ענבר היימן. אני מרים את הראש, ויש כבר המון אנשים כתומים, ויותר מכך? המון שרכשו את חולצת המרתון – בצבע כחול-לבן.
אבל האיש הכתום, שרדפתי אחריו כל המרוץ? כבר מזמן איננו בטווח ראייה. ובאמת שניסיתי. התאמנתי, הזעתי, השקעתי – אבל לא הצלחתי להציל אותו. סליחה, להשיג אותו. אולי בסוף התוצאה כן חשובה. סליחה ירדן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו