שופר בכותל, בשירות האצ"ל

מוצאי יום הכיפורים של שנת תרצ"ט, 1938. יעקב אהרוני, בית"רי ירושלמי צעיר שטרם מלאו לו 18, נמצא ליד הכותל המערבי עם עוד אלפי יהודים. אבל משימתו שונה ומיוחדת. כמה שבועות לפני כן זומן לפגוש את מפקדו באצ"ל, יעקב מרידור, ונשאל אם הוא מוכן לתקוע בשופר בכותל. "אתה תיאסר ותשב בבית הסוהר", הזהיר המפקד, "אתה מוכן לזה?" אף שלאהרוני זאת היתה הפעולה הראשונה בשורות האצ"ל, לא חש פחד או היסוס. 

הוחלט שלפעולת התקיעה, שנאסרה על ידי השלטון הבריטי בטענה שמדובר ב"התגרות" בערבים, ייצאו שניים: ישראל תבואה יתקע עבור האשכנזים, ויעקב אהרוני עבור הספרדים. אם אחד ייכשל וייתפס לפני שהספיק לתקוע, השני יעשה את המעשה.

אהרוני ארגן מניין בקצה הכותל, וכמי שלמד חזנות הוביל את התפילה. כשהתפלל "אבינו מלכנו" הכניס לתפילה משפטים משלו; "הרם קרן ישראל עבדך, ושבור את קרן הממלכה הבריטית", קרא, והקהל חזר אחריו בהתלהבות. הוא זיהה בקרבת מקום לא רק שוטרים בריטים וערבים, אלא גם שוטר חרש יהודי, ושילב בתפילה הוראות לסובבים: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, שימו לב לזה שחובש קסקט, הוא בצד האויב. הקיפו אותי, כדי שלא ישים את ידו עלי". 

התושייה השתלמה. הקהל קלט את מילות ה"תפילה", סגר על הבלש, והגן על הנער הצעיר. תבואה ואהרוני תקעו בשופר, ואף שמייד נעצרו והוכו, ההתלהבות של היהודים היתה עצומה. האסירים הערבים בבית הסוהר ביקשו לעשות בשניהם שפטים. הבית"רים ניצלו רק משום שקבעו לעצמם משמרות שמירה, ולא ישנו באותו הזמן. באחד הלילות אהרוני סיכל את ההתקפה עליהם, ורק למחרת בבוקר, כאשר אצל הערבים נמצאו מקלות ששובצו בהם סכיני גילוח, הבין כמה קרובים היו לאבד את חייהם. 

 

המטרה: לחסל את המופתי

80 שנה לאחר מכן, יעקב אהרוני - המכונה בפי כל "סיקא" - הוא היחיד מבין התוקעים בשופר שנשאר בחיים. בגיל 97 הקול לעיתים בוגד בו, אבל רוחו חזקה כמו פעם. את מהלך הפעולה, ואת הרגשות שליוו אותה, הוא זוכר לפרטי פרטים. כינויו הראשון במחתרת היה "ברוך" - עם ההצטרפות לאצ"ל אהרוני בירך בקול את ברכת שהחיינו, והשם נראה מתבקש. אבל דווקא השם סיקא, שאומץ כמחוות הוקרה לסיקריקים, השתרש לעד. 

"בכניסה לכותל השוטרים ערכו עלינו חיפוש", נזכר אהרוני. "ביקשתי ביידיש מאישה חרדית לקחת ממני את השופר ולהכניס אותו לכותל. היא עשתה זאת בחפץ לב. כל המעמד הזה היה התעלות נפש אדירה, שאין שנייה לה בשבילי ובשביל האחרים. כאילו השכינה ירדה על העולם ברגע שנשמעו השופרות, והקהל ענה להם בשירת התקווה. את ההשפלה הפכנו לניצחון. איך אפשר לשכוח דבר כזה?"

אהרוני באמת לא שוכח - לא את השופרות בכותל באוקטובר 1938, ולא את מה שקדם להם. הוא נולד בשכונת מאה שערים שבירושלים, וספג את כל לשונות הסביבה - עברית, לדינו, יידיש, טורקית וערבית. כבר בגיל צעיר קרא את "אלטנוילנד" וספרי ציונות נוספים, ונדלק באש הלהבה הלאומית. אחיו הגדול אליהו היה בית"רי, וכעבור שנים גם בני משפחה אחרים יצטרפו לאצ"ל, ובבית הכנסת שבבעלות המשפחה בשכונת רמת טיומקין בנתניה יותקן סליק עם נשק. מספרים שאביו היה פותח את הסליק ומוסר את הנשק לאנשי המחתרת, שהיו יוצאים לפעולה, תוך כדי ברכה "יהי רצון שתצליחו בדרככם".

פעולת השופר בכותל היתה לאבן דרך ראשונה במסלול חייו של סיקא כאיש אצ"ל. זמן מה היה שומר הראש של מפקד בית"ר בעיר העתיקה, ומכיוון שידע ערבית, צורף לחלק "האדום" במחתרת ועסק באיסוף מודיעין. "הסתובבתי בשכונות ערביות, נכנסתי למסגדים ואפילו להר הבית", נזכר אהרוני, "והתחלתי לשמוע שם חדש שעלה על פיהם של כל הערבים ובוטא בהתרגשות - אבו עמאר. לקח לי זמן להבין שכך הם כינו את היטלר". בהמשך סיקא השתתף בפעולות תגובה על התקפות ערביות נגד יהודים. בשנת 1941 יצא עם מפקד האצ"ל דוד רזיאל (שאותו הוא גם היום מדמה בהערצה ל"צור סלע") ושני לוחמים נוספים לעיראק לפעולה נגד הגרמנים.

סיקא משוכנע שלשליחות המסוכנת בעיראק, שממנה הוא וחבריו לא היו צפויים לשוב בחיים, היו שתי מטרות. אחת מוצהרת, שנקבעה על ידי הבריטים וכללה בעיקר איסוף מידע בעורף האויב, ושנייה - אמיתית: לחסל את המופתי האנטישמי אמין אל־חוסייני, שעסק באותה עת בחתרנות פרו־נאצית באזור. המטרה הראשונה הושגה, אבל מפקד האצ"ל נהרג באחת ההפצצות, וסיקא עצמו ניצל רק בנס. את מה שקרה שם תיאר אחר כך בספרו "בעקבות המופתי עם דוד רזיאל", ובו טען שפעילותם הצילה את יהודי עיראק, מכיוון שמנעה מהגרמנים להשתלט על עיראק, ואולי אף את הגעתם משם לארץ ישראל. 

במשך עשרות שנים סיפור הגבורה של סיקא, ופרשת התקיעות בשופר בכותל בכלל, כמעט נשכחו מהיסטוריית היישוב היהודי בארץ ישראל. כדי לתקן את העוול, ולהאיר פרק משמעותי כל כך בתולדות התקומה היהודית, הוקם לאחרונה ברובע היהודי של העיר העתיקה מוזיאון "בית פלוגת הכותל". מאחורי היוזמה עומדים ההנהגה העולמית של תנועת בית"ר, ההסתדרות הציונית העולמית ומרכז למורשת מנחם בגין, שנעזרו בסיוע קרן קיימת לישראל והמשרד לענייני ירושלים והמורשת. המוזיאון מספר לראשונה, באמצעות סרטי דרמה היסטוריים ואמצעי עזר נוספים, את סיפורה של פלוגת הכותל ואת קורותיהם של הנערים היהודים שסיכנו את עצמם למען שמירת הגחלת היהודית בירושלים. רבים כבר הספיקו לבקר במקום ולחוות את המסלול הציוני ההיסטורי, שמתחיל בתוקעי השופר, ממשיך בפלוגת הכותל ומסתיים בגבורת אנשי האצ"ל בפעולותיהם הנועזות בירושלים.

עו"ד נריה מאיר, ראש ההנהגה העולמית של בית"ר, שהוביל את פרויקט הקמת המוזיאון בשנים האחרונות, מספר כי עבורו הקמת המוזיאון היא חובה היסטורית. "בכל פעם שאני פוגש את סיקא ושאר גיבורי האצ"ל, אני מתמלא רצון עז לשכפל את האגדות המהלכות הללו אל הנוער של זמננו", הוא אומר, "המוזיאון הוא דרך עיקרית לוודא שהמסר עובר לדור הבא. הגבורה הבית"רית של לוחמי הפלוגה והאצ"ל היתה נדבך משמעותי במלחמת הקוממיות על ארצנו ובהקמת מדינת ישראל. הלוחמים הללו סיכנו את נפשם למען חיזוק הריבונות היהודית במקום הקדוש ביותר, והשופר הקטן שבו השתמשו חזר באופן סמלי כל כך אל הכותל במלחמת ששת הימים".

 

קרב על הנרטיב

הסיפור של פלוגת הכותל מתחיל למעשה במאורעות תרפ"ט. קיץ הדמים של שנת 1929 בחברון ובירושלים הוביל שורה של הגבלות מצד השלטון הבריטי על הנוכחות היהודית בעיר העתיקה ובכותל. הנוכחות היהודית בעיר העתיקה הגיעה לשפל הגדול ביותר: נותרו בה אלפי יהודים בודדים, ולעיתים אפילו מניין לתפילה לא היה אפשר להשיג. היה נדמה שמדובר ברגע שלפני אובדן השליטה היהודית בעיר העתיקה. השלטון הבריטי החל להטיל איסורים על סממנים דתיים, והשיא היה בהחלטה לאסור תקיעת שופר בכותל.

חבורת נערים מתנועת הנוער בית"ר החליטה לעשות מעשה, ולהפגין ריבונות דרך השמעת קול השופר בשריד המקדש, בכותל. בכל מוצאי יום הכיפורים, משנת 1930 ועד הקמת המדינה ב־1948, התגנבו כמה מהם אל הכותל וכאשר נקרתה הזדמנות, אחד מהם היה תוקע את התקיעה הגדולה בשופר. מי שנתפס, ישב בכלא כמה חודשים בתנאים קשים.

 

אנשי פלוגת הכותל. רוממו את רוח היישוב // צילום: מכון ז'בוטינסקי בישראל

 

עם ריבוי הפגיעות ביהודי העיר העתיקה מצד פורעים ערבים, החליט השלטון הבריטי לאסור כליל תפילה בכותל המערבי. לראשונה זה 2,000 שנה לא יכלו יהודים להתפלל בסמוך למקום המקדש. בראשית 1937 החליטה הנהגת בית"ר להקים פלוגת בית"ר ייעודית שתשהה במקום דרך קבע, תגביר את ביטחון הרובע היהודי ותשמור על הקשר התמידי עם הכותל.

חברי הפלוגה שהו במקום במשך שנה וחצי, תוך כדי עימותים מתמשכים עם התושבים הערבים ועם החיילים הבריטים, ופעילותם היוותה את הבסיס להקמתו של האצ"ל. במחצית שנת 1938, לאחר שורת אירועים שגבו חיי אדם והותירו כמה פצועים, פשטו הבריטים על המקום וחסמו אותו. ובכל זאת, המשיכו צעירי בית"ר במסורת התקיעה בשופר בכותל במוצאי כיפור, תוך כדי סכנת נפשות, עד לשנת 1948. פעולותיה של הפלוגה גרמו להתרוממות רוח בקרב היישוב היהודי בעיר העתיקה. ליוויים לכותל, הכשרת צעירים בהגנה עצמית ותגבור המתפללים בכותל הביאו להתקוממות יהודית נגד הגזירות, ובסופו של דבר להסרת האיסור להתפלל. 

80 שנה לאחר פעולותיה של הפלוגה ולאחר תקיעתו ההיסטורית של סיקא אהרוני בשנת 1938, המוזיאון החדש עוזר להחיות את המורשת, במיוחד עבור הבית"רים של הדור החדש. יעקב חגואל, סגן וממלא מקום יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, לא מסתיר את התרגשותו. "בצעירותי, ביליתי במקום הזה אינספור שבתות במסגרת הדרכתי בתנועת הנוער בית"ר", הוא מספר, "הקמתו והנצחתו של 'בית פלוגת הכותל' בעיר העתיקה בירושלים מקבלות משנה תוקף בימים אלו במיוחד. הקו הדק, המקשר בין מורשת ישראל לבין ציונות וחלוציות, עובר דרך חברי תנועת בית"ר מסוגו של סיקא, אשר שמרו על זכותו הטבעית וההיסטורית של כל יהודי להתפלל בסמוך לשריד קודשנו - הכותל המערבי. זה המקום להרגיש את עוצמת הדבקות של אנשים כמו סיקא במטרה ולהמחיש את זכותנו על הארץ בכלל ועל ירושלים בפרט".

נריה מאיר מוסיף שבמוזיאון שואפים לפנות גם אל היהודים בתפוצות: "בשבילנו בבית"ר זו משימת חיים. יש אנשים שאוהבים להתרפק על העבר, ואפילו מספרים כמה הם מתגעגעים לדמויות מופת כמו ז'בוטינסקי או בגין, אבל בשבילנו הרעיונות של בית"ר הם לא העבר אלא ההווה והעתיד. בית"ר מגדלת גם היום נוער יהודי בכל העולם על ברכי תפיסת שלמות הארץ, תוך כדי חיזוק הממד היהודי והלאומי במדינה. בית"ר היא לא רק נחלת עבר מפואר, אלא גם המפתח לעתיד לאומי ושורשי שמאמין במדינה היהודית ונאבק למענה בכל יום ובכל זירה. במסגרת הקמת המוזיאון ערכנו תחקיר ואיתרנו עשרות עדויות, שאותן שילבנו במערכי השיעור ובפעילות השוטפת של בית"ר במדינות הרבות שבהן אנו פועלים בעולם, נוסף על ישראל. אנו מרגישים שליחות אמיתית לספר את הסיפור שלא סופר, ולתקן את ההיסטוריה שהשלטון המפא"יניקי בחר להשכיח במודע".

לא במקרה בוחר מאיר להזכיר את שלטון מפא"י. האיבה בין המחנות באה לידי ביטוי לא רק בקביעת נרטיב חד־צדדי ובהעלמת חלקם של האצ"ל והלח"י; סיקא יכול להעיד על היבטים קשים יותר של היריבות הפנים־יהודית. בימי סזון חטפו אנשי פלמ"ח את אהרוני עם לוחמי אצ"ל אחרים. הוא הוכה קשות, הוחזק בקיבוץ יגור ואחר כך נמסר לידי המשטרה הבריטית. הבריטים כלאו את סיקא בכלא עכו, וכעבור חודש הגלו אותו למחנות המעצר באפריקה. 

אבל התלאות לא שברו אותו ולא סימאו את עיניו בשנאה. לאחר שזכה לשוב בתש"ח למדינת ישראל העצמאית הוא עבד כמחנך, לימד את כל הגילים מכיתה א' ועד האוניברסיטה וניהל בתי ספר. עם השנים גילה בעצמו את כישרון הכתיבה ופרסם 11 ספרי שירה ופרוזה. גם היום, בגיל מופלג, הוא לא מפסיק ליצור ולחלום. "יום בלי יצירה הוא יום שלא נחשב", אומר סיקא, וחיוך גדול מתפשט על פניו. רק כשמבקשים ממנו לחלוק את איחוליו לעם ישראל לשנה חדשה, הפנים מרצינות שוב. "מי ייתן ומדינת ישראל תהיה חזקה", הוא מניף ידיו כלפי מעלה, "כל השאר כבר יצטרף". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו