יוסי אלפי || בן 73. יליד עיראק, תושב רמת חן. איש תיאטרון, סופר, מספר סיפורים ואבי התיאטרון הקהילתי בישראל. נשוי, אב לשלושה וסב לעשרה. מחברם של עשרות ספרי עיון ושירה. המייסד והמנהל האמנותי של פסטיבל מספרי סיפורים ושל תיאטרון גבעתיים, ומגיש התוכנית "פסטיבל מספרי סיפורים" בכאן ב'. הפסטיבל יתקיים בתאריכים 20.9 עד 1.10 בתיאטרון גבעתיים
מתי בפעם האחרונה חשבת על בית ילדותך בבצרה?
"השבוע. הייתי מאוד רוצה לבקר שם, ואני מקווה שיהיה שלום ושנוכל ללכת פעם לבית ההוא. גרנו בשכונת אל־אעשר, שהיתה כמו סביון של בצרה. אבי היה פעיל במחתרת הציונית, ובגלל שביתנו היה בית של 'משפחה טובה', היה אפשר לבצע בו פעולות. אבא עשה חפלות בבית, ולכל חפלה היו באים שליחים מישראל שעשו השבעות ולימדו איך להשתמש באקדחים. אני השביעי מעשרה אחים ועליתי לישראל ב־1949 עם סבתי, אמא של אבא. גרנו באוהל במעברה בפרדס חנה, דיברנו עיראקית, ואני הייתי הילד היחיד שם, היתר הלכו לקיבוצים. אחרי זה עברנו למעברה בכפר סבא".
אתה זוכר את המפגש הראשון שלך עם ההורים והאחים אחרי שנתיים של ניתוק?
"זה היה בפברואר 1951 והמעברה כוסתה בשלג. אבי, מנחם, הגיע בכובע מהודר ולבש מעיל אנגלי כבד. אמי, מסעודה, גם לבשה מעיל כבד, והם הביאו מזוודות כבדות בעלות לחצנים בצבע זהב. המזוודות הפכו אחר כך לספה ולשולחן, כי לא היו לנו רהיטים. אבא היה עצבני נורא ולא הבין מה קורה, כי הוא היה בטוח שהוא מגיע לבית מסודר. רגע הפגישה היה רגע של מבוכה גדולה. לא היה לי ברור מי האנשים האלה, מה זה אומר שיש הורים ואחים. פתאום נוספו לי לחיים עוד אנשים. אמא שלי היתה אנאלפביתית, היא לא ידעה קרוא וכתוב, והיא אחת הקורבנות של השיטה של פעם לדכא לנשים. אבא שלי ידע עברית, אנגלית, פרסית וערבית, ואחרי זה למד יידיש".
מתי בפעם האחרונה ביקרת במעברה ההיא בכפר סבא?
"לפני שנה או שנתיים, כשהייתי בשכונה בערב מספרי סיפורים. לקחו אותי לראות כמעט את האוהל עצמו. האוהל שלנו היה ליד קבר בנימין, זה מין סימן דרך כזה. בשנת 1953 פינו את המעברה הזאת במפתיע, בלילה אחד. באו עם חזיזים, פינו אותנו במשאיות ופיזרו לכל המעברות האחרות. אנחנו עברנו לשיכון עלייה, בצד השני של הכביש בכפר סבא. היום זו שכונת וילות. בחצר של שכונת הווילות נמצא מחסן, שפעם היה הבית שלנו. מבנה רעפים, אבל קטן. אחרי האוהל זה היה שדרוג".
איך היתה הקליטה שלך בארץ? הרגשת חלק מהישראליות המתהווה?
"אני בעצם בניתי לעצמי דימוי ישראלי, ועם הדימוי הזה הלכתי. רק אחרי הרבה שנים הבנתי שכל ישראלי שונה, והשוני זה מה שיפה כל כך. הרבה צורות, צבעים, גוונים, צורות חשיבה. בהתחלה זה הפריע לי, השוני. תשמעי, כל הזמן הסתרתי את הזהות האמיתית שלי. שכחתי את הערבית שלי, שבה דיברתי עד גיל 6, ורק בבגרותי למדתי ערבית והתחברתי לשורשים שלי".
מתי בפעם האחרונה לבשת מדים?
"ב־1965, כשסיימתי את השירות שלי בצבא. הייתי חלק מלהקת גייסות שריון, הייתי המצחיקן והזמר של הלהקה, ושרתי שירים כמו 'לילה ראשון בלי אמא'. אצלנו הלהקה לא היתה להקה של אנשי תיאטרון מובהקים. אחרינו כבר הגיעו אבי טולדנו, תיקי דיין ואחרים, שנשארו בתחום הבידור".
ואז טסת ללונדון, וחזרת לארץ כדי להביא לפה את התיאטרון הקהילתי.
"נכון, למדתי שם שלוש שנים באקדמיה למוזיקה ולאמנויות הבמה, וחזרתי לארץ ב־1968, אחרי מלחמת ששת הימים. אחרי שראיתי בלונדון מחאות, ילדי פרחים ותיאטרון מודרני שובר מוסכמות וחומות - חזרתי למדינה אחרת מזו שזכרתי. יצאתי ממדינה קטנטנה, שבה כולם הכירו את כולם, וחזרתי למדינה ענקית, עם סיני וירושלים ורמת הגולן - ואנשים שוויצרים. רציתי להתחיל להשפיע והבנתי שאני זר במערכת, וזה נבע מזה שהייתי גם זר לעצמי. לא ידעתי מי אני, לא למדתי מאיפה באתי. לא לימדו אותי כלום על ההיסטוריה המשפחתית שלנו. אז התחלתי לכתוב ולביים הצגות בשכונת התקווה בתל אביב - ואחר כך במקומות נוספים - מתוך רצון להתחיל לחשוב מה אני עושה למען החברה הישראלית. הייתי צעיר ואידיאליסט, והמחזתי סיפורי עם בעיבוד מתסיס שיצר מודעות חברתית. בהתחלה אמרתי לתלמידים: עכשיו לכו הביתה ותבררו מי ההורים שלכם. הילדים צחקו, ולאט לאט החלו להקשיב, נתתי להם עוד שאלות, על הסבא והסבתא ועל ההורים, ועשינו מזה מערכונים ושירים. ילדים בכיתה ח' לקחו אחריות לספר מי הם, והבנתי שככה יוצרים מודעות חזקה. כשאתה יודע מי אתה, אי אפשר לנצח אותך. משם צמחה גם תוכנית הטלוויזיה 'שכונת חיים'".
מתי בפעם האחרונה פגשת את כוכבי הסדרה?
"את המבוגרים פגשתי הרבה - חלקם הלכו לעולמם. ששון גבאי ואני חברים עד היום. גם את הילדים אני פוגש מפעם לפעם, ואני מתפלא כמה הם בוגרים היום. עשינו אירוע לכבוד אריה אליאס לפני כמה שנים, ויוני בא בקרחת. גם ג'נגו, שהיה בעל בלורית ענקית, קירח לגמרי. שמו עודד ציון, ואנחנו חברים טובים. זה מוזר לי שהוא בן 60, הוא היה בן 15 כשצילמנו את הסדרה".
איך הכל התחיל?
"ב־1974, שנה אחרי מלחמת יום כיפור, לקחתי את הילדים ששיחקו בהצגות שלי בתיאטרון הקהילתי, והם הפכו להיות יוני, ג'נגו, שפרה ואורי. המצאנו להם שמות, כדי שלא יהיו שמות עבריים או לא עבריים, שמות סתם. אחד הדברים ששינינו בתוכנית היה המודעות לילדים שמדברים ב־ח' וב־ע'. הם לא היו מפגרים. ככה תפסו אותם אז. זו היתה הפעם הראשונה שבה הילד המזרחי היה החכם, הוא היה עוזר המדריך, והילדה המזרחית ידעה לענות על הכל. בדרך כלל ילדות לא ידעו כלום. היו שואלים בן, והבנות היו צריכות לחכות בצד. עשינו מהפכה עולמית בתוכנית הזאת".
מתי בפעם האחרונה פרסמת ספר?
"עכשיו. ממש עכשיו יוצאים לי שלושה ספרים בבת אחת. אני גם קורא כמה ספרים יחד, כי יש לי מוח מפוצל מאוד, מוח של עכביש. העכביש לא רואה תמונה אחת, אלא תמונות רבות, כמו פיקסלים. יצא לי עכשיו ספר שירים, 'רגעי המים'. במקביל, יוצא מחזה שכתבתי, 'כרטיס לכיוון אחד'. והשלישי הוא ספר שאני עורך, והוא נקרא 'המעברה'. זה ספר עדויות על מה שהיה שם. אנחנו ממש על הקצה שבין הסיפור להיסטוריה, סיפור אתה מספר כשאתה חי, והיסטוריה מספרים על מי שמת".
מתי בפעם האחרונה הגשת ברדיו?
"לפני שבוע. הרומן שלי עם הרדיו התחיל ב־76' או ב־77'. ראיינו אותי ברדיו, ושמוליק רוזן ז"ל אמר לי שיש לי קול רדיופוני. חשבתי שהוא עובד עלי, ולמחרת קיבלתי טלפון מגדעון לב־ארי, שהיה אז מנהל הרדיו. חשבתי שזה זאביק רווח שעובד עלי, ואז גיליתי שזה גדעון לב־ארי האמיתי, שהציע לי תוכנית בקול ישראל. זה היה ביום שלישי, והתוכנית עלתה לאוויר בשישי. מאז הגשתי שם תוכניות, עד שסגרו לנו את הרדיו. כשפנו אלי מהתאגיד הסכמתי ללכת איתם, ועכשיו אני משדר בכאן ב' בשבת בבוקר, ובחיי שתגובות כאלו לא היו לי. אחרי 45 שנה ברדיו, אני מקבל פידבקים אדירים על התוכנית".
מתי בפעם האחרונה שמחת שאתה ישראלי?
"כל הזמן. אני מאוד שמח שאני ישראלי, אני גאה בזה שאני ישראלי, ואני ישראלי שרוצה שלום. יש לנו דרך ארוכה לעשות שלום, וזה לא רק להיות שמאלני או ימני. לעשות שלום זה להיות קודם כל בן אדם, ואחד הדברים שצריך להבין הוא שאם יש לנו שכן עני, גם אנחנו עניים. ברגע שאתה עשיר ויש לך שכן עני, אתה גם עני, ואנחנו צריכים לפתור את זה. אני לא גאה במה שעושים היום בתחום הזה. לא היינו צריכים להגיע לזה, ועכשיו צריך לצאת מזה ורק על ידי דיבור, אין דרך אחרת. אם יורים ויורים זה לא עוזר, אז צריך להפסיק. בסופו של דבר, האויבים הכי גדולים בעולם היום חיים יחד, וזה בזכות נשים. נשים עושות שלום, ואני מאמין בנשים ומקווה שהן יעשו פה שלום".
אפרופו נשים, מתי בפעם האחרונה יצאת לדייט עם אשתך?
"אנחנו יוצאים בכל ערב, כל הזמן יוצאים יחד. זה נראה לי לא הגיוני אחרת. אני לא נוסע לחו"ל בלעדיה, אני פשוט נהנה להיות איתה. הכרנו בשנת 1971 בפרמיירה של 'הסוחר מוונציה' בתיאטרון הקאמרי. אני שיחקתי את מרציאנו, הייתי בלונדיני אז. היו 40 משתתפים בהצגה, ושלמה וישיסנקי היה אחד מהם. הוא אמר, 'יש לי אורחת מאנגליה', והוא הביא אותה גם למסיבה שעשיתי אחרי ההצגה. הייתי המארח, וגם בישלתי לכל המוזמנים ממולאים.סו באה ואהבה את האוכל, ונתנה לי את הטלפון שלה. אמרתי לה שאתקשר ולמחרת אספתי אותה לדייט על טוסטוס. היא באה בשמלת ערב ארוכה מאנגליה, אז היא ישבה על הצד ונסענו. אחרי יומיים הבנתי שהיא תהיה אשתי".
מתי בפעם האחרונה בישלת ארוחה מדהימה?
"השבוע בישלתי סלמון. אני טוב גם בממולאים ובפירות ים. זה טבעי לי לבשל. כשיש הרבה אחים לידך, אתה כל הזמן או מבושל או מתבשל. גם אבא שלי היה בשלן, והוא היה עושה גם ספונג'ה".
מתי בפעם האחרונה פגשת את הילדים והנכדים שלך?
"אני פוגש אותם כל הזמן. אנחנו נפגשים בימי שישי לקידוש. אני לא דתי, אבל קידוש זה מסורת ותרבות. לקדש את השבת זו המצאה פנטסטית - לקדש את המנוחה. לי ולסו יש שלושה ילדים: הבכור בן (איש חיל האוויר), השני גור (הבדרן גורי אלפי), והשלישי היה צריך להיות יון - 'בן גור־יון' - ויצאה שרי (זמרת). אנחנו לא גידלנו אותם, אנחנו גדלנו - והם גדלו לידנו. משפחה זה הנכס הכי חשוב שיש לי. גור ואשתו נסעו עכשיו לשנה בארה"ב, ואז יחזרו לביתם, לידנו".
איך הולך לו בינתיים, לגורי?
"המקום נראה יפה מאוד, והם התאקלמו בגנים ובבתי הספר. אני מקווה שיהיה להם טוב שם, אבל לא יותר מדי. שלא ישכחו לחזור. אני משתגע כבר מגעגועים, אני רגיל לראות אותם בוקר בוקר, ואני בטוח שניסע לבקר אותם עוד מעט".
מתי בפעם האחרונה אהבת שיר חדש?
"אני אוהב את סטטיק ובן־אל. הם טון מזרח־תיכוני, ויש בהם משהו בינלאומי מצד אחד אבל נורא ישראלי מצד שני, והם באמת חמודים יחד. הם מראים שאפשר לפרוץ את הגבולות ועדיין להישאר ישראלי, והם לא מפחדים. בנוסף, אני אוהב לשמוע את שרי בתי. פעם עשו לה בחינה פה בגינה, והיא שרה שיר עיראקי מדהים שהיא למדה בעל פה. היא מופיעה איתי המון והיא זמרת מצוינת".
מתי בפעם האחרונה התמכרת לסדרת טלוויזיה?
"עכשיו. אני רואה את 'הכתר' בנטפליקס, ועוד לא ראיתי בחיים שלי סדרה כל כך טובה. זו אחת הסדרות הכי מושקעות בעולם, עם תפאורות מדויקות ושחקנים נהדרים. השחקן שמשחק את צ'רצ'יל הוא ג'ון לית'גו - למדנו יחד תיאטרון בזמנו, יש לי תמונות שלנו יחד. הוא ענק, 2.20 מטר, אני מקסימום 1.68 מטר, והיינו נורא מצחיקים יחד. תכננו להיות זוג תיאטרלי, אבל היתה מלחמת ששת הימים וחזרתי לארץ. הסוכן שלי בלונדון רצה להרוג אותי. נשארנו חברים עד היום, ובכל פעם הוא אומר לסו, 'אני לא סולח לו שהוא עזב את בריטניה, אני השקעתי בו והוא היה צריך להיות סטאר בלונדון'. אני לא מתחרט על כלום, אבל יש לי הרגשה שאולי הוא צדק".
מתי בפעם הראשונה הבנת שאתה מספר סיפורים?
"זה התחיל מהספר הראשון, שיצא לי לאור בשנת 1979. הספר נקרא 'איך עושים עירקאי', ונדדתי איתו בין מפגשים והקראתי משיריי. על כל שיר ביקשו ממני לספר את הרקע, מה היה מאחורי השיר. זה הגיע למצב של עוד פעם שיר ועוד פעם סיפור, עוד שיר ועוד סיפור, ואז אמרו לי, 'תספר את כל הסיפורים שלך', ואספתי לצידי עוד אנשים שרצו לספר על ילדותם ועל עלייתם לארץ וזה הפך להיות עניין שהציבור רצה לשמוע, מספרי סיפורים. ב־1993, אחרי שלוש שנים שעשיתי סדרות של מספרי סיפורים, אספנו את כל מה שעשינו ושמנו יחד במסגרת של פסטיבל של חמישה ימים, שהפך למוסד".
shirshirziv@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו