בראש השנה היה בית התפילה של הסופר ש"י עגנון "מלא עטופי טליתות ועטרות כסף בראשיהם ובגדיהם בגדי לבן, ובידיהם ספרים, ונרות הרבה תקועים בתיבות ארוכות של חול, ואור מופלא עם ריח טוב יוצא מן הנרות. ואיש זקן עומד מוטה לפני התיבה וטליתו יורדת עד למטה מלבו וקולות ערבים ומתוקים יוצאים מטליתו. ואני", תיאר את עצמו עגנון כילד, "עומד בחלון בית התפילה מרעיד ומשתומם על הקולות הערבים ועל עטרות הכסף... ודומה היה לי שהארץ שהלכתי עליה והרחובות שעברתי בהם וכל העולם כולו אינם אלא פרוזדור לבית זה..." (עגנון, בהקדמה ל"ימים נוראים", הוצאת שוקן)
לכל אחד תפילה משלו, ובית תפילה משלו, ושפת תפילה משלו, וכשם שדעותינו ופרצופינו שונים כך גם תפילותינו שונות. המשורר יונדב קפלון, שערך את מחזור התפילה ''ממך אליך'' ושילב בו דברי הגות וחוויה רבים, זיהה נכונה שהתפילה - בחיי רבים מאיתנו - היתה לטקס חברתי שגור, לאירוע פורמלי, שמתרחש בתוך מסגרות הלכתיות נוקשות: זמן קבוע, נוסח קבוע. מקום קבוע.
לצד אלה ביקש קפלון להעניק מקום גם ל"עבודה שבלב", שאף היא תפילה. נתן שטרנהרץ, מתלמידי רבי נחמן מברסלב, שמוכר יותר כרבי נתן, נקט את גישת ''תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך''. "והנה לא נפלאת הוא לחבר תפילות חדשות", כתב רבי נתן, "כי כבר קידמוני בזה כמה וכמה גדולים וקטנים, אשר חיברו ויסדו כמה תפילות... כי לא בשמיים היא".
אז בראש השנה הזה אל תוותרו על התפילה, בבית הכנסת, או מתחת לכיפת השמיים; מהמחזור הישן והטוב, הגם שאינו תמיד מובן, או מהלב המתפרץ; בדיבור או בשירה; בציבור או ביחיד. אלה ואלה תפילות אלוקים חיים. התפללו בעד עצמכם ואהוביכם, והתפללו גם בעד הכלל ושלום הציבור והמדינה המדהימה שלנו, על הדבש ועל העוקץ. כמעט כל סדר התפילות במחזור ראש השנה מנוסח לציבור ולא ליחיד, בגוף ראשון רבים: "אבינו מלכנו - חדש עלינו שנה טובה", או: "ניזכר וניכתב לפניך אנחנו וכל עמך בית ישראל לחיים טובים ולשלום". שמואל שניצר, שהיה מבכירי העיתונאים בישראל, כתב פעם על כך שאם נלמד לחיות כך ולא רק להתפלל כך, מותר יהיה לנו לצפות לשנה טובה יותר. לו יהי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו