מצרים למדינות ערב: נפסיק להילחם נגד ישראל
ב־2 בספטמבר 1948 העבירה מצרים מסר מאיים לשאר מדינות ערב הלוחמות בישראל, שבו הודיעה כי בעקבות התנגדות עיראק להעברת הצבאות הערביים לפעולה תחת הפיקוד העליון המצרי - בכוונת מצרים להסיג את כוחותיה משטחי ארץ ישראל ולהותיר את המלחמה בישראל בידי מדינות ערב המוכנות להישאר תחת הפיקוד העיראקי. הודעה זאת נמסרה בעקבות כישלון השיחות שנוהלו בקהיר בין ראשי ממשלות מצרים ועיראק.
עם פרסום הידיעה מסרה עיראק שהיא אמנם מוכנה שהפיקוד הערבי העליון יוחזק בידי מצרים, אולם בתנאי שאדמיניסטרציית הצבא המשותף תנוהל על ידי ממלכת ירדן - דרישה שהן מצרים והן ירדן דחו מכל וכל. בעקבות התסבוכת שנוצרה מיהרה עיראק להודיע שגם היא שוקלת להורות לצבאה לנטוש את שדות הקרב בארץ ישראל.
ממש באותו יום, השבוע לפני 70 שנים, העביר עבדאללה הראשון, מלך ירדן, אזהרה למופתי חאג' אמין אל־חוסייני לבל ינסה להוליך את כנופיותיו למלחמה מחודשת בארץ ישראל. דובר ארמון המלוכה ברבת עמון הודיע ש"למופתי אין עוד מעמד לאומי בארץ ישראל, מאחר שבחודש אפריל האחרון פירקה מועצת הליגה הערבית את הוועד הערבי העליון שבראשו עמד המופתי".
אזהרה זאת של ירדן הופנתה למופתי בעקבות איומו, ימים ספורים קודם לכן, כי אם מדינות ערב לא יחדשו באופן מיידי את המלחמה בישראל, הוא, המופתי, מתכוון לכבוש את ירושלים עם כוחותיו הבלתי סדירים.
לנוכח התסבוכת, שסימנה את תחילת ההתפוררות של חזית צבאות ערב נגד ישראל, הציעו ראשי כמה מדינות ערביות להעלות מייד את סוגיית הלחימה בישראל לדיון בפני הליגה הערבית, שמיהרה להתכנס לשם כך בקהיר. אך ממש באותם ימים, השבוע לפני 70 שנים, הועלו דרישות בעיתונות הערבית לפרק את הליגה הערבית, מכיוון ש"לא ביצעה מימיה כל פעולה מועילה שהיא, וכתוצאה מכישלונותיה המרובים היא איבדה את הפרסטיז'ה (יוקרה) שהיתה לה לפני המלחמה בארץ ישראל".
בן־גוריון קורא לשרים: "היפטרו מהשמות הלועזיים"
בישיבה שהתקיימה ב־7 בספטמבר 1948 העלה ראש הממשלה הזמנית, דוד בן־גוריון, דרישה בפני חברי הממשלה: לשנות לאלתר את שמות המשפחה הלועזיים ולהחליפם בשמות עבריים. "שמות הם סמל בתרבותה ובלשונה של אומה. נכון יהיה שאנו, המייצגים את רוח העם, נפגין בשמותינו את המהפכה שהתחוללה בתולדות ארץ ישראל ועם ישראל", הסביר.
דרישת בן־גוריון באה בהמשך לפעילותו הנמרצת בנושא, שהחלה בפקודה שניתנה לקציני הצבא ומפקדיו "לנטוש את השמות הלועזיים ולהחליפם בעבריים". מפקדי פורום המטה הכללי של צה"ל היו הראשונים לפעול כך, כשדאגו להגיע כולם עם שמות משפחה עבריים לטקס השבעת המטכ"ל הראשון שנערך ביוני 1948: הרמטכ"ל יעקב דוסטרובסקי שינה את שמו ל"דורי", ראש אגף המבצעים יגאל סוקניק שינה את שמו ל"ידין", האלוף פייקוביץ שינה את שמו ל"אלון", וכך הלאה.
בעקבותיהם פעלו כך כל הקצינים והמפקדים של צה"ל, ומהם ירדה "פקודת יום" לחטיבות, לגדודים ולפלוגות. בתוך ימים מצאו עצמם עשרות אלפי חיילי צה"ל עסוקים בשאלה איזה שם משפחה עברי יאמצו לעצמם, והדבר גרר ויכוחים והתחבטויות. חלק מהחיילים, שהיססו בנושא שנראה לכולם חשוב והיסטורי, פנו לקציני התרבות של הגדודים לעצה ולסיוע. כך עשו גם רבים מהחיילים שהגיעו לארץ לאחרונה ועדיין לא שלטו בעברית. פעולת "עברות" השם דרשה הרבה דמיון, יצירתיות ואף נכונות לפשרה: האם יתאים לקליין להיקרא מעתה בשם "זעיר" או "זעירא"? האם שמו של גרין יוסב ל"גרעין" או "ירקוני"? ומה יתאים לשלומוביץ? בן שלמה או שלמוני?
החלפת השמות היתה כרוכה גם בתהליך ביורוקרטי לא פשוט, בתחילה בצבא ולאחר מכן גם באוכלוסייה האזרחית: החייל היה מודיע למפקדת הגדוד את השם העברי שבחר לעצמו, המפקדה היתה מעבירה את השמות החדשים באופן מרוכז למערכת צבאית מנהלתית שהוקמה במיוחד לצורך העניין - וזאת דאגה לרישומים ולהנפקת תעודות צבאיות חדשות הנושאות את השמות העבריים. החיילים יידעו את קרוביהם בשינוי השם, דבר שלעיתים עורר מריבות קשות בקרב בני המשפחה. כך או כך, ציבור נרחב נסחף במהירות עם החזון של בן־גוריון, שפעל ללא לאות כדי שאזרחים רבים יותר ויותר יוכלו להצהיר בגאווה: "מהיום - עברי אנוכי!"
באוגוסט 1948 החלו להתפרסם בעיתונים כתבות המבקרות את שרי הממשלה הזמנית על כך ש"בעוד עשרות אלפים כבר מתהדרים בשמות עבריים, ממשיכים רוב השרים לאחוז בשמות גלותיים". דרישתו של בן־גוריון נענתה על ידי שרי ממשלתו באופן חלקי בלבד: משה שרתוק שינה את שמו לשרת, דוד דְרַבְּקִין לרמז, מרדכי גוּטגֶלד לבנטוב, פנחס רוזנבליט לרוזן. ואולם, אליעזר קפלן, פרץ ברנשטיין, יצחק גרינבוים ואחרים העדיפו להמשיך ולהחזיק בשמותיהם הלועזיים.
בן־גוריון עם חברי הממשלה הזמנית ב־1948 //
ה"פיאסקו" האמריקני של הבימה
השבוע לפני 70 שנים חזרו לארץ שחקני תיאטרון הבימה, עייפים, עצובים ומרירים, לאחר מסע הצגות כושל בארה"ב, שנמשך ארבעה חודשים ושהביא את התיאטרון לשבר גדול שאיים על המשך פעילותו. כבר ב־1947 הוצע להבימה לצאת למסע הופעות ממושך בארה"ב. מצדדי הנסיעה טענו שהתמקדות בהצגות בארץ בלבד עלולה להפוך את התיאטרון ל"לא מעודכן ופרובינציאלי", ואילו המתנגדים טענו שהתיאטרון, במצבו האמנותי הירוד, לא מתאים למסע הופעות גדול בחו"ל. לבסוף הוחלט ברוב קולות לקיים את הנסיעה, מתוך מחשבה שהופעות בפני הקהילה היהודית הגדולה באמריקה עשויות להתקבל בהצלחה שתסייע למצבו הכספי הקשה של התיאטרון.
הופעות הבכורה של הבימה התקיימו בברודוויי שבניו יורק במאי 1948 ועוררו עניין עצום בתקשורת האמריקנית. מבקר התיאטרון של ה"ניו יורק טיימס" כתב כי "מאחר ששחקני הבימה באים מפלשתינה הלוחמת, הם מייצגים משהו שהוא יותר מאמנות". רפרטואר הבימה באמריקה התבסס על ארבעה מחזות: "הדיבוק", "אדיפוס המלך", "הגולם" ו"כתר דוד". אף הצגה לא היתה מקורית, דבר שגרם לאכזבה בקהל. כמו כן, המחזות הועלו בעברית, ורבים בקהל התקשו להבינן.
הביקורות בעיתונות האמריקנית היו סבירות, אך הקהל היהודי לא נהר להצגות בהמוניו. האולם שנשכר בברודוויי היה ענקי ונותר לרוב ריק למחצה, להוציא כמה הופעות שנערכו, כאמור, במאי 1948, בסמוך למועד הכרזת המדינה. היהודים שצפו בהצגות יצאו מהן ללא התלהבות יתרה, והשמועה שהבימה "מאכזבת בהופעותיה" נפוצה במהרה. גם סכסוך בין הגורם שארגן את ההצגות לעיתונות היהודית באמריקה לא סייע ביחסי הציבור.
כשהתברר שמסע הבימה לארה"ב הוא "פיאסקו", דרשו חברי התיאטרון לשוב מייד הביתה. ואולם, בשל מצוקת מזומנים קשה התעכבה הנסיעה בחודשים אחדים. עם שובו של התיאטרון לארץ מיהרה ההנהלה לארגן, ב־3 בספטמבר 1948, מפגש עם התקשורת במועדון העיתונאים בת"א, בהשתתפות כל שחקני המסע לארה"ב, כולל הכוכבים חנה רובינא, שמעון פינקל, יהושע ברטונוב. במפגש הרבו השחקנים לפאר את עצמם וסיפרו על "ההערצה המקצועית" שלה זכו, לכאורה, באמריקה. המציאות היתה, כמובן, שונה: כישלון הנסיעה והמורל הירוד בעקבותיה היכו בהבימה מכה קשה, שאחריה עצר התיאטרון את הופעותיו לחודשים ארוכים ואף עמד על סף התפרקות.
שחקני הבימה לפני הנסיעה לארה"ב. במרכז: השחקניות חנה רובינא ותמרה רובינס // צילום:זולטן קלוגר, לע"מ
בלוק הקרח התייקר, הצנימים - ללא הגבלה
לאחר כמה שבועות של המתנה, שבהם בדקה ועדה ממונה מטעם משרד המסחר את מחיר הקרח, פורסמה ב־5 בספטמבר 1948 טבלת המחירים החדשים, שעוררה תרעומת ציבורית לנוכח התייקרויות הקרח.
כך, למשל, נקבע שבבית החרושת יהיה מחירו לצרכן של בלוק קרח במשקל מינימלי של 26 ק"ג - 112 מיל. בחנות יגבו תמורתו 140 מיל, ועל עגלה ברחוב - 164 מיל.
קרח המועבר על ידי מחלק מהעגלה לפתח ביתו של הלקוח יתייקר בשלושה מילים נוספים: רבע בלוק יעלה כעת 44 מיל, שליש - 59 וחצי - 85 מיל.
בד בבד נמסר שבעקבות ירידת מחיר הקמח הלבן ומתן הרשאה לכל המאפיות לייצר צנימים, יוכל כל אזרח לרכוש צנימים ללא הגבלה במחיר של 220 מיל לק"ג, וללא צורך בהצגת תעודת אישור מטעם רופא, שנדרשה עד כה.
הגבלות על הדפסת עיתונים "לחיסכון בנייר"
השבוע לפני 70 שנים חתם שר הפנים, יצחק גרינבוים, על תקנות חירום המגבילות את היקף העיתונים ותכיפות הופעתם - לצורך חיסכון בנייר. נקבע שמעתה יופיעו העיתונים במהדורה אחת בלבד ביום, שתבנית העיתון לא תוגדל כל עוד תקנות החירום נמצאות בתוקף, ושמספר עמודי עיתון היוצא שש פעמים בשבוע לא יעלה על 22 בחישוב שבועי כולל.
נמסר כי העוברים על תקנות אלה צפויים לעונש מאסר של עד שישה חודשים או לקנס של 500 לירות - או שני העונשים גם יחד.
קשרי דואר: 40 מדינות כבר הכירו בישראל
כבר 40 מדינות ברחבי העולם קשרו קשרי דואר עם מדינת ישראל הצעירה. ישראל לא הגישה בעצמה בקשה רשמית להתקבל ל"ברית הדואר העולמית", שכן בקשה כזו יש להגיש לממשלת שווייץ, וזו טרם הכירה בריבונותה של ישראל. אי לכך הוחלט שאורוגוואי תגיש את הבקשה בשמה של ישראל.
השבוע לפני 70 שנים נמסר גם כי החלו דיונים להוצאת בולים חדשים שיוצעו לאספנים ברחבי העולם, וכי בולים אלה "יכולים להוות הכנסה נוספת למדינה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו