כשאנחנו יוצאים מהבית ויורדים אל הרחוב, קולו של אלאור אזריה הופך שקט מאוד. הוא מרבה להתבונן לצדדים, ועוצר את שטף הדיבור כששני גברים חולפים על פנינו, למרות שמדובר בשכניו, המהנהנים לעברו בנימוס. הרחוב הצדדי שומם ושקט מאוד רגעים מעטים לפני כניסת השבת, ובכל זאת, ניכר שאזריה (21) לא נינוח. כבר שנתיים וחצי שחייו נמצאים במערבולת עצומה, והיא נתנה בו את אותותיה.
יום כיפור מתקרב. יש מישהו שאתה רוצה לבקש ממנו סליחה?
"לא", הוא משיב וחיוכו נמחק. "אני שלם עם עצמי לגמרי. פעלתי כמו שצריך. הלכתי עם האמת שלי. פעלתי הכי נכון, ולא היה צריך לקרות שום דבר מכל מה שקרה. אין בי שום חרטה. אין בי שום ספק. תחזירו אותי עכשיו לאותן שניות באירוע בחברון - אני עושה בדיוק את אותו הדבר. כי ככה היה צריך לפעול".
על חזית הבניין עדיין מתנוססות כרזות התמיכה בו. גם המעלית והמסדרון שמוביל אל דירת הוריו ברמלה עדיין עמוסי מדבקות ושלטים, "אלאור אזריה, גיבור ישראל", "אלאור, החייל של כולנו". דירת הגג של אושרה וצ'ארלי אזריה נותרה בדיוק כפי שהיתה לפני שנה ושנתיים, בשיאה של אחת הפרשות הסוערות ביותר שידעה המדינה בעשור האחרון. בתוך הבית נמשך הקמפיין למען אלאור, למרות שהוא שוחרר ממאסר כבר לפני כשלושה חודשים וחצי. דלת הכניסה משני עבריה, קירות הסלון, המרפסת הגדולה, כונניות העץ, המדפים. אפילו על המפית הצחורה שמכסה את חלות השבת מתנוססות פניו של אזריה כחייל.
"ההורים שלי אמרו לי שכשאצא, אני אקבל קצת שוק. הייתי מודע פחות או יותר למה שקורה בחוץ, אבל לא ידעתי בדיוק. לא יצאתי כמעט לחופשות. אולי שש חופשות היו לי, ותקופה קצרה במעצר בית, ובכולן הייתי מוגבל ואסור היה לי לצאת מהבית".
מה גילית כשהשתחררת?
"ידעתי שיש תמיכה בי, אבל לא ידעתי את ההיקף שלה. זה עושה שמחה בלב, את יודעת. עם ישראל התאחד. הוא עומד מאוחד מאחורינו כל הזמן הזה, ואני מודה לו על התמיכה והעזרה למשפחה שלי בכל רגע. זה לא מובן מאליו. אין כמו העם שלנו. זה בטוח, לא יעזור לאף אחד. אין כמו עם ישראל".
וצה"ל? ומדינת ישראל?
"גם. מגיל קטן גדלתי על אהבת המולדת ועל ציונות. תמיד חינכו אותי לאהוב את המולדת ולשמור עליה. בחיים לא היה מצב שאמרנו, בואו נתחיל חיים במדינה אחרת. זאת המדינה שלנו, והגאווה במדינה תמיד תהיה.
"יש לי אכזבה וצביטה בלב על העוול ועיוות הדין. על מה שעשו לי בגלל שכמה בכירים במערכת פתחו את הפה שלהם. זה כואב. אבל אני תמיד אוהַב את המדינה ואת צה"ל. יצאתי מהכלא עם החולצה שנכנסתי איתה. חולצה עם הכיתוב 'אין לי ארץ אחרת', עם המנון המדינה ועם דגל ישראל.
"ברוך השם, אני בבית, וכל הסיפור נגמר. ממשיכים קדימה בראש מורם. לא השתנה אצלי שום דבר. אני אמשיך לאהוב את המדינה ואמשיך לאהוב את הצבא, ואני עדיין מאמין שחשוב לשרת את המדינה, כולל במילואים, וזה מה שאעשה".
תשרת במילואים? למרות ההרשעה בהריגה?
"כשהשתחררתי מצה"ל קיבלתי צו סיפוח ליחידת מילואים ותעודת לוחם קרבי במילואים. קצין בא עד אלי הביתה ונתן לי ביד את הצו ואת תעודת הלוחם. בגלל ההרשעה, הצבא הוריד לי כמעט חצי מהסכומים של ההטבות, כמו מענק השחרור והפיקדון. אבל למילואים רוצים אותי".
• • •
ארוחת השבת מוכנה כבר משעות הצהריים. קוסקוס ומרק ירקות שהכינה אושרה, מטבוחה חריפה וסלט קישואים שעליהם אחראי צ'ארלי. מרגע שהבן שוחרר, שניהם כמעט לא משים ממנו. הם שותפים לשיחה ועדיין נסערים מאוד, פגועים, דרוכים ומבקשים להביע את עמדתם.
צ'ארלי (56) עבד כ־30 שנה בתור חוקר במשטרה, וכיום הוא גמלאי. אושרה (53) עבדה במשך שנים כמטפלת בקשישים, אך עזבה את עבודתה זמן קצר לאחר שבנה נעצר. לפני שבועיים חזרה לעבוד כסייעת בגן ילדים, והיא מטפלת בתינוקות.
"אמרתי שאני יודע שאני זכאי, ואני הולך עם זה עד הסוף. חד־משמעית". אזריה עם הוריו צ'ארלי ואושרה בבית המשפט // צילום: גדעון מרקוביץ'
אלאור יושב על הספה הגדולה בסלון, לבוש בג'ינס קצרים ובחולצה שחורה, שמבליטה את תליון הזהב שמתנוסס על חזהו, ועליו סמל בית"ר ירושלים, שהוא אוהד מילדות. ווילי, כלבלב קטן שקיבל אלאור במתנה חודש לפני שנעצר, מתרוצץ בסלון.
לשיחה מצטרף חברו של אזריה, שחר קלר, מהיישוב עין צורים, ששירת איתו בחטיבה והיה בקשר רצוף עם המשפחה לאורך כל התקופה. מאחר שקלר הוא תלמיד ישיבה, הוא השתחרר לפני אזריה, ולדברי אושרה, "הפך לבן משפחה".
חייה של המשפחה קיבלו תפנית חדה בבוקרו של יום חמישי, 24 במארס 2016, חג פורים. מעט אחרי השעה 8 בבוקר הגיעו שני צעירים פלשתינים אל צומת ז'ילבר שבשכונת תל רומיידה בחברון, במטרה לפגוע בחיילי צה"ל. הם תקפו בסכינים קצין ולוחם, שניצבו בעמדת הבידוק בצומת, ולאחר קרב קצר נורו.
אחד המחבלים נהרג, והשני נותר שרוע על הקרקע, פצוע קשה משישה קליעים שפגעו בגופו. בחלוף כמה דקות הגיעו למקום כיתת כוננות וחוליה של מפקד המחלקה, שעימה נמנה אזריה, סמל בגדוד שמשון של חטיבת כפיר, ששימש חובש פלוגתי וקשר.
זירת הפיגוע היתה הומה. במקום הסתובבו חיילי צה"ל, מתנדבי מד"א, תושבים וגורמי ביטחון מהיישוב היהודי בחברון. כשאזריה הגיע לזירה, הוא מיהר להגיש עזרה רפואית ללוחם הפצוע ולפנותו לאמבולנס. לאחר מכן, על פי כתב האישום, החל לנוע לכיוון המחבל השרוע, דרך את נשקו האישי וירה כדור בודד ומדויק לעבר ראשו.
הסצנה הזאת תועדה במצלמה של פעיל ארגון "בצלם", הופצה לכלי התקשורת, ובתוך שעות ספורות הפכה לאחד האירועים השנויים במחלוקת ציבורית וערכית בתולדות המדינה.
"אני הייתי בשטח, אני ראיתי את המרחק של הסכין". רגע הירייה בחברון // צילום: אי.אף.פי
מראשית הדרך כפר אזריה לחלוטין בהאשמות התביעה הצבאית, שהירי בוצע בניגוד לנוהלי הפתיחה באש וללא הצדקה מבצעית, משום שהמחבל לא היווה סכנה מיידית ומוחשית. ב־4 בינואר 2017 הרשיע בית הדין הצבאי את אזריה, פה אחד, בהריגה ובהתנהגות שאינה הולמת. עונשו נגזר ל־18 חודשי מאסר בפועל ו־12 חודשים על תנאי.
כחצי שנה לאחר מכן, ב־30 ביולי 2017, דחה בית הדין הצבאי לערעורים את הערעור שהגישו באי כוחו של אזריה, עורכי הדין יורם שפטל ועינת גלוסר. הרכב של חמישה שופטים קבע כי אין לתת אמון בגרסת אזריה והותיר על כנה את הרשעתו בהריגת המחבל, תוך שהשופטים פוסקים שוב כי הירי לא היה מוצדק, ובוצע מתוך "מניע נקמני" ולא מתוך תחושת סכנה.
בפסק הדין צוין כי "לצד האחריות הפלילית יש במעשיו של המערער הפרה חריפה של שורת ערכים. הערך של קדושת החיים, חייו של כל אדם, הוא ערך יסוד בחברתנו וערך יסוד של צה"ל. במעשיו רמס המערער ערך זה, כשהרג, ללא צורך מבצעי, את המחבל, שהיה באותה השעה מוטל פצוע וחסר אונים".
• • •
אזריה היה עצור בתחילה בכלא 4, ומשם הועבר כעבור שבועיים למעצר פתוח בבסיס נחשונים, המשמש את האוגדה שאליה משתייכת חטיבת כפיר. כשהגיע מועד שחרורו מצה"ל, ביולי 2017, הועבר למעצר בית, ולאחר שנדחה ערעורו חזר לרצות בכלא 4 את חודשי המאסר שנותרו לו. בספטמבר 2017 המתיק הרמטכ"ל את עונשו מ־18 ל־14 חודשי מאסר, "משיקולי חסד ורחמים".
בקשת החנינה שהגיש אזריה לנשיא המדינה נדחתה, כמו גם פנייתם של יותר מ־50 שרים וחברי כנסת אל הנשיא לשקול שנית את הבקשה - ובהם ראש הממשלה בנימין נתניהו, והשרים ליברמן, שקד, בנט, כחלון וארדן. בסך הכל, הוא היה במעצר ובמאסר למשך 26 חודשים במצטבר, עד ששוחרר ב־8 במאי.
"המעצר בבסיס נחשונים, של עוצבת עידן, היה כאילו מעצר פתוח", אומר אזריה. "משעה 12 או 1 בצהריים אין שם כמעט אף אחד. בבקרים עשיתי עבודות רס"ר, ובצהריים חזרתי לחדר שלי, ושם נשארתי, בין ארבעה קירות. כולם הולכים הביתה, ואני נשאר עם החתולים והשועלים של הבסיס.
"נתנו לי את חדר הרס"ר. חדר שקט. מיטה, טלוויזיה, מקרר, שולחן, כמה כיסאות. היה בבסיס נהג אוטובוס שכמעט בכל יום היה מניח לי 'ישראל היום' מתחת לדלת, אז בדרך כלל היה לי מה לקרוא.
"בימי שישי ההורים היו באים אלי לחדר, לעשות איתי קידוש. לפעמים הם באו לבקר גם במהלך השבוע, יחד עם אחי אדיר, האחיות שלי אתי ודנה, ודוד שלי, ויקטור. פעם או פעמיים נתנו אישור גם לחבר לבוא לביקור.
"כולם מזהים אותי, ואני מקבל הרבה חיזוקים, הרבה אהבה". ביום השחרור מהכלא // צילום: יוסי זליגר
"כל הפיקוד באוגדה הם אנשים זהב. אני יכול רק להצדיע להם, הרבה בכירים במערכת יכולים ללמוד מהם. הייתי הולך אחרי כל אחד מהם באש ובמים. גם בכלא 4 היה אחלה פיקוד. רק מילים טובות אני יכול לומר עליהם".
מה אמרו לך החיילים סביבך?
"כולם באו אלי ואמרו 'כל הכבוד', 'פעלת כמו שצריך'. לא אמרו לי מילה אחת רעה. אחרי ההרשעה הראשונה המפקדים בנחשונים קראו לחיילים ואמרו להם, 'אתם יודעים שאלאור קיבל 18 חודשים. תחזקו אותו'".
• • •
אירועי הבוקר ההוא בחברון מהדהדים בו עד היום. גם במהלך השיחה הוא חי כל רגע מחדש. "באותו בוקר ישנתי על מדים. הייתי בכוננות, כקשר מ"פ וחובש פלוגתי. פתאום הקשר השני צועק לי 'קום, קום'.
"לא הבנתי מה קורה, שמתי מהר את הווסט ורצתי לחדר של המ"פ. הוא לא היה שם, אז יצאתי לש"ג ושאלתי חייל שעמד שם, איפה כולם. לא כל כך הבנתי מה הוא ענה. אמר שהיה פיגוע, שמישהו נדקר.
"רצתי לכיוון העמדה, עם כל הציוד שלי, והתמונה הראשונה שאני רואה היא של החייל הפצוע, מלא דם. מייד ניגשתי אליו, עצרתי את הדם עם שתי הידיים שלי, ולקחתי תחבושת כדי לחבוש אותו. ראיתי שלא שמו לו תחבושת כמו שצריך, והתחילו לצאת לו שפריצים של דם. הרגעתי אותו שהכל טוב, קודם כל. כי כשאתה רואה דם, זה לא נעים.
"לפי ההנחיות הייתי אמור לשים כפפות לפני שטיפלתי בו, אבל בשטח אין זמן להיזכר בסכֶמה שלמדת. השטח זה לא הספר. מי שיושב במזגן ומנסה לנתח שניות וטמפרטורה, שימשיך לחיות בסרט שהוא חי בו. זה לא השטח.
"בזמן שאני מוביל את הפצוע לאמבולנס, קלטתי את המחבל הראשון. ואז שמעתי צרחות. צעקו שיש מטען. והיה לי חם אש, הזעתי כמו מטורף. היה בלאגן, הזירה לא נוהלה. אחר כך אני מסתכל ורואה שיש עוד מחבל. קלטתי אותו, ראיתי שיש לו מעיל מנופח, שחור, ויש צרחות, 'שמישהו יעשה משהו'. היתה סכין, מונחת מרחק נגיעה ממנו, בניגוד למה שטענו. אני הייתי בשטח, אני ראיתי את המרחק של הסכין.
"הכל ביחד הוביל לאינסטינקט של רגע. הכל התחבר, ופעלתי בדיוק כמו שחינכו אותי מתחילת ההכשרה כלוחם. אני זוכר שדרכתי את הנשק, צעקתי למ"פ ולמ"מ 'זוזו, זוזו', יריתי לו לעבר הראש - ופה זה נגמר".
גם בהנחה שהסכין היתה במרחק נגיעה, למה לירות לעבר הראש ולא לעבר היד, למשל? ידעת שזאת ירייה שמשמעותה מוות.
"זה היגיון. בשטח זה לא... אם הייתי חושב שמדובר רק בסכין, יכול להיות שהייתי יורה לו ביד, או בועט בסכין.
"אחד השופטים שאל אותי והסברתי לו. אי אפשר להפריד בין הסכנות, גם סכין וגם מטען. אני לא יודע מה יש לו בתוך הלבוש, רק אלוהים יודע.
"יריתי ירייה אחת. הראש של המחבל היה האיבר החשוף היחיד, ואני למדתי בקורס חובשים שכשהראש נפגע, זה משפיע על כל הגוף. להבדיל אלפי הבדלות, האירוע המוחי שאבא שלי קיבל במהלך תקופת המשפט, השפיע על כל הגוף.
"רפול ז"ל, רב־אלוף, רמטכ"ל, אמר שבשטח החייל הוא הרמטכ"ל. לא יעזור למי שהתלהמו וסרחו ואיבדו את חוט השדרה המוסרי. לא הם אלה שיקבעו לי. הם לא יכולים לבוא ולהגיד לי מה היה בשטח. אף אחד לא יכול להיכנס לראש של חייל שנמצא בזירה מבצעית בשטח עוין".
אושרה: "התובע שאל את אלאור, 'למה לא ירית לו ביד אם חשבת שהוא עומד להפעיל מטען?' ואלאור ענה: 'כי יש לו עוד יד'. מעבר לזה, אמרו שהירי נעשה מנקמנות, נכון? אז מתוך נקמנות יורים צרור, לא כדור אחד".
בסופו של דבר המחבל לא נשא מטען. היה מדובר רק בסכין, שלא היתה בידיו, והוא ממילא שכב על הקרקע ירוי ובמצב קשה.
אלאור: "כשהסתכלתי על המחבל הראשון, לא ראיתי בו משהו חריג. בניגוד למחבל השני, הוא לא זז, לא היה לבוש באופן כל כך מעורר חשד. לא יכולתי לדעת שהוא ירוי ואני בטוח שהיה מטען. אני עד היום בטוח במיליון אחוז שהיה מטען".
אז איפה המטען?
צ'ארלי: "זאת שאלה טובה. יש סרטונים שבהם רואים את הפינוי של המחבלים. על אחד זרקו שמיכה וזהו, ואת המחבל השני, שאלאור ירה בו, שני חיילים הסתירו עם שמיכה, עטפו בה את הגופה ולקחו אותה משם".
אלאור: "תשמעי, בלי קשר לזה, אני יודע שאני זכאי ושפעלתי כמו שצריך. עובדה, אחרי האירוע המשכתי לאבטח את העדלאידע במשך ארבע שעות, עם נשק ומחסנית ב'הכנס'. אומרים מקרה חריג? קחו את הנשק, דבר ראשון. אומרים שזה ירי לא כמו שצריך? הקצין בשטח לוקח את הנשק, פורק אותו ומרחיק אותך מהנשק.
"אם זה אירוע חריג כל כך, אז המ"פ לא טורח לבוא ולהגיד לי, 'לך תרים את המוח של המחבל'. אם זה חריג, תשבית אותי. אל תשלח אותי להרים את המוח של המחבל".
זה מה שהתבקשת לעשות?
"אחרי הירי המ"פ, רס"ן תום נעמן, צעק 'מי ירה?' ואמרתי מייד שאני. הכל התנהל כרגיל, התחילו לפנות את השטח, והמ"פ אמר לי להרים את המוח של המחבל והוסיף, 'שיהיה לך בהצלחה'. שמתי שתי שכבות של כפפות. הידיים שלי עוד היו מגואלות בדם של החייל הפצוע. לא הבנתי איך להרים את זה אפילו. ואז הגיעו אנשי זק"א וצעקו לי, 'מה אתה עושה? אנחנו מנקים את הזירה'".
המידע הזה לא עלה בחקירות הראשונות.
"באחת מהארכות המעצר נזכרתי בזה פתאום, ומייד אמרתי לאבא שלי".
צ'ארלי: "הוא אמר לי, 'אבא, המ"פ אמר לי להרים את המוח'. קלטתי שהוא בפוסט־טראומה, שמגיעות אליו תמונות כל הזמן. עדכנתי את עורכי הדין, והוא סיפר להם שהוא רואה תמונה מול העיניים, שבה המ"פ הורה לו להרים את המוח.
"הם דיווחו לשופטת, והתביעה הצבאית מייד טענה שהוא משקר. כי לא הוא ולא המ"פ מסרו את זה בעדויות. המ"פ לא דיבר ולא דיווח על זה בכלל. וזה אירוע חריג, לבקש בקשה כזאת. רק אחרי אלאור הוא אישר את זה".
אלאור: "אחרי שהכל קרה, שלחתי לאבא הודעה, כי ידעתי שההורים שלי עוקבים כל הזמן אחרי החדשות. כתבתי לו שהיה פיגוע, שנטרלתי את המחבל. לא עברה שנייה והוא התקשר. אמרתי לו שהכל בסדר, שלא ידאגו לי, ושאתקשר כשיהיה לי זמן".
צ'ארלי: "הרגשתי בקול שלו שהוא מתוח. אמרתי לו, 'אלאור, הכל בסדר'. הרי זה לא פשוט להרוג בן אדם. אני לא מאחל לאף אחד לראות או לעשות את זה. זה דבר מאוד קשה".
אלאור: "רק בצהריים, לקראת שתים־עשרה וחצי או אחת, המ"פ קרא לי ואמר שמג"ד שמשון, סא"ל דוד שפירא, רוצה לדבר איתי. הוא ביקש שאסביר לו מה היה, והסברתי לו".
ציינת שחששת גם מסכין וגם ממטען?
"אני יכול לחתום לך שאמרתי לו גם על סכין וגם על מטען. כשאמרתי סכין הוא התפרץ ואמר לי שאני שקרן, ושהוא לא מאמין לי. שאם חששתי מהסכין, למה פשוט לא בעטתי בסכין. אמרתי, 'אבל לא היה רק סכין, היה גם מטען', והוא אמר שהוא לא מאמין לי, שאני מודח מלחימה עד להודעה חדשה, ושאני עולה למשפט אצל מח"ט כפיר, אל"מ גיא חזות (היום תא"ל; נ"ל).
"המ"פ בעצמו היה מופתע כשסיפרתי לו מה קרה. לא הבנתי מה רוצים ממני בכלל, כי ידעתי שפעלתי כמו שצריך. היתה סכנה מיידית וממשית, נטרלתי אותה, ונגמר הסיפור. עובדה שאבטחתי את העדלאידע מייד אחרי. לא היה שום דבר חריג מבחינת הסביבה. הבאנו המון עדי הגנה שאימתו את זה.
"הדברים גם לא הגיעו משום מקום. בערך שבועיים קודם הגיעה התרעת שב"כ על חוליית מחבלים. זאת התרעה כבדה. חוליה שעומדת לבצע פיגוע איכות.
"אחר כך סיפרתי לחבר ששירת איתי שמדיחים אותי מלחימה ואני עומד להישפט. הוא הוריד את הנשק והקסדה ואמר: לא מעניין אותי שום דבר, אני לא נשאר פה. מה זה השטויות האלה? אמרתי לו, 'תקשיב, יש עדלאידע, תמשיך לאבטח, בלי שטויות. אני אסביר מה קרה והכל יהיה בסדר'.
"הייתי בטוח שיהיה בסדר. הפקדתי את הנשק במוצב. אפילו לא הוצאתי את הציוד שלי מהארונית. לא לקחתי נעליים, כלום. חשבתי שאני אסביר הכל למח"ט ואחר כך אחזור. הכל טוב.
"לא יעזור לאף אחד. אין כמו עם ישראל". הפגנת תמיכה באזריה // צילום: נעם ריבקין פנטון
"הגיע רכב לקחת אותי למשפט אצל המח"ט. בחיים לא הייתי במשפט, גם הייתי עדיין קצת בהלם מכל האירוע. לפני שנכנסתי, הרס"ר של החטיבה לקח לי את הטלפון, אמר לי לשים כומתה, להיכנס לחדר ולהצדיע. כך עשיתי.
"עמדתי מול המח"ט, היינו רק שנינו בחדר. הוא שאל אותי מה היה, והסברתי לו שהיו שתי סכנות. הוא אמר לי שלפי הסרטון שהופץ ברשת זה לא נראה טוב. אמרתי לו שאני יודע מה היה. אני יודע שפעלתי כמו שצריך.
"אחרי שתי דקות זה נגמר. מבחינתי סיפרתי לו מה היה, ועכשיו אני ממשיך רגיל.
"יצאתי והתקשרתי לאבא שלי. אמרתי לו, 'נשפטתי ואני חוזר לגזרה'. ואבא שלי, שיש לו ניסיון, אומר לי, 'אלאור, הולכים לחקור אותך, תדע שיש לך זכויות. אני אדאג לעורך דין'".
צ'ארלי: "אף אחד לא פנה אלינו והציע סנגור צבאי לאלאור. אף אחד. אני פניתי לעו"ד יוסי בוקר, שאותו הכרתי, והוא עזר לנו בתחילת הדרך".
אלאור: "לא הבנתי על מה אבא שלי מדבר. מבחינתי הסברתי, סיימתי וזהו.
"אבל לא סיימתי וזהו. נכנסתי לרכב עם אנשי מצ"ח, כדי שייקחו אותי לחקירה. הם התנהגו בצורה מסריחה. מישהו מהם חטף לי את הטלפון מהיד בזמן שדיברתי עם אבא שלי.
"לקחו אותי לחטמ"ר יהודה, וחיכיתי ברכב שעה. אמרתי להם, 'אני צמא, תנו לי לצאת לקנות פחית שתייה'. רק בסוף אחד מהם הביא לי בקבוק מים. היה לי חם, התרווחתי לאחור במושב, זאת גם הישיבה הטבעית שלי. אז אחד מהם צעק עלי, 'מה אתה חושב לעצמך, מה אתה יושב ככה'.
"משם לקחו אותי לבסיס בבאר שבע והחקירה התחילה. החוקרת של מצ"ח ישבה מולי ואמרה לי: 'תקשיב, אתה מואשם ברצח פלשתיני'. הייתי בהלם. אמרתי: 'מה רצח? איזה רצח? מה יש לך? ואיזה פלשתיני? זה מחבל'.
"בהמשך הצטרף ראש צוות החקירה. היה לו קשה לשמוע את האמת שלי. אחר כך הבנתי שהם רצו ללכת על פי מה שבכירי המערכת כבר הצהירו בפני התקשורת".
כלומר?
"אני נחקרתי בשש או בשש וחצי בערב, וכבר שעתיים קודם, בוגי יעלון, שר הביטחון - ברוך השם לשעבר - יצא בהודעה לתקשורת, וגם הרמטכ"ל. כביכול, אחרי חקירת מצ"ח ותחקיר מבצעי. איפה ההיגיון, אם אני נחקרתי רק אחרי שעתיים? שהעם יחליט מי משקר. דובר צה"ל יצא בהודעה לפני החקירה שלי, שהרמטכ"ל רואה את הדברים בחומרה".
ידעת מכל זה?
"שמעתי בדרך לבאר שבע שמדברים על זה, אולי ברדיו, אבל לא הבנתי מה בדיוק הולך. אמרתי, אני חוזר הביתה, מה השטויות האלה. אבל בחקירה הבנתי. אמרתי לחוקרים, 'זרקו אותי לכלבים כדי לרצות את העולם'. בחקירה הבנתי שפתחו את הפה נגדי. עד היום אני מרגיש שזרקו אותי לכלבים".
• • •
"בשתי החקירות הראשונות האישום היה רצח", ממשיך אלאור, "רק בחקירה השלישית הסעיף הופחת להריגה. ואז, בדיון הראשון בבית הדין, התובע אדורם ריגלר קרא למחבל 'המנוח'. קראו לו גם 'חסר ישע', 'חסר אונים'. זאת בושה.
"אומרים לי 'קדושת החיים'. תַראי לי אמא יהודייה, לא עלינו, שאחרי שהיקר לה מכל נהרג, הולכת לחלק סוכריות. זאת לא קדושת החיים. ואני לא יודע איך אפשר לכנות מחבל בכינויים 'המנוח' או 'חסר אונים'. ככה זה כשהכל מעוות. כשהכל כבר נקבע מלמעלה.
"לא היה קורה כלום אם הכל היה הולך ישר. אם לא היו עושים עיוות דין, וכל מיני בכירים לא היו פותחים את הפה שלהם ואומרים שטויות. עדיין הם אומרים שטויות.
"עד עכשיו אני לא מעכל את זה. אני יודע שפעלתי כמו שצריך, לא יעזור לאף אחד. לכן הלכתי עד לערעור. כמה שניסו להוריד אותי מזה, לא ויתרתי. אמת יש רק אחת, ואני הולך איתה עד הסוף ובראש מורם. ההורים שלי אמרו לי תמיד, גם בדברים הכי קטנים, לך עם האמת שלך, עד הסוף.
"ולא יעזור לאף אחד, לשום שר ולשום בכיר במערכת. עשו שיחות עם עורכי הדין הקודמים שלי, אמרו להם, רדו מזה, אם תגישו ערעור, גם אנחנו נגיש ערעור. ואני לא ויתרתי והגשתי ערעור. כמה שכאב לאנשים לראות את זה".
זאת היתה העמדה שלך או שהמשפחה לחצה עליך? או לחץ מצד אנשים שהתגייסו לסייע לכם?
"אף אחד לא יבוא ויגיד לי, אלאור, תעשה אל"ף, בי"ת או גימ"ל. אני בגיל 18 או 19 הייתי אחראי לחיים של אזרחים. אני אמרתי שאני יודע שאני זכאי, ואני הולך עם זה עד הסוף. חד־משמעית".
צ'ארלי: "הרבה לפני שהגישו כתב אישום, קיבלתי הצעה שאלאור יודה ויביע חרטה, והתביעה תדרוש רק שנה וחצי מאסר. אני אמרתי, על מה יודה? על מעשה נכון שעשה? אתם לימדתם אותו להיות לוחם, נתתם לו את הנשק ביד, וכך לוחם פועל כשיש סכנה ממשית".
אלאור: "אני זוכר את ההצעה הזאת. אמרתי, שום דבר. אין לי על מה להתחרט. אף אחד לא יכול להיכנס לשיקול דעת של לוחם בזירה מבצעית בשטח עוין. אני לא מודה ואני לא מביע חרטה ואני יודע שפעלתי כמו שצריך, ובמשפט צדק אני אצא זכאי לגמרי, ולא מעט אנשים יצטרכו להשפיל את המבט שלהם.
"עובדה שהגעתי עד לערעור והראינו כמה הכל היה משובש ומכור. הדחת עדים, עיוות עובדות. את העדות הכי מרכזית, העדות של המ"פ, פסלו. ועדיין הרשיעו אותי".
צ'ארלי: "עשו דברים שאם היו נעשים במשפט אזרחי, ואני אומר את זה כחוקר משטרה, השופט היה אומר לתובע, תסתובב, נותן לו שפיץ בתחת, ומעיף אותו לקיבינימט. הכל מכור מראש".
• • •
"בהיבט הרגשי, המשפט הכי חשוב שניהלתי בימי חיי היה בלי ספק משפטו של אלאור אזריה", אומר עו"ד יורם שפטל, שייצג את אזריה בערעור. "במשפט דמיאניוק המוטיבציה שלי היתה לרסק את משפט הראווה שנעשה לאיש. מובן מאליו שלא היה לי שום יחס רגשי לגוי אוקראיני. לעומת זאת, במקרה זה עמד אלאור לנגד עיניי, והכל כוּון למען טובתו.
"מה שרציתי בכל נפשי ומאודי, ולא צלח לצערי, היה להציל אותו מהציפורניים שאחזו בגרונו ומנעו ממנו כל אפשרות, ולו הקלושה ביותר, למשפט הוגן. ברגע שביום האירוע, בשעה ארבע אחר הצהריים, עוד בטרם החלה חקירה כלשהי, שר הביטחון והרמטכ"ל גם יחד הוקיעו את אלאור ציבורית, כרוצח מתבהם שירה במחבל ללא כל הצדקה - לא נותר לאלאור סיכוי.
"כך נחרץ גורלו. בית דין צבאי לעולם לא יְזכה נאשם שבכירי המערכת הצבאית מתבטאים כך לגביו. אין לי ספק שבסופו של דבר, הרמטכ"ל המתיק את עונשו של אלאור בארבעה חודשים כדי לכפר במעט על התבטאותו באותו יום, שחרצה את גורלו של אלאור לשבט".
"אלאור עמד לנגד עיניי". עו"ד יורם שפטל // צילום: יהושע יוסף
לדברי שפטל, "דווקא נתוני הפתיחה הבלתי אפשריים הם שיצרו אצלי מוטיבציה ללא גבול להגיע לתוצאה היחידה האפשרית מבחינה משפטית, שהיא זיכויו של אלאור, שנהג כמצופה מכל חייל בצה"ל. ההרשעה בערכאה הראשונה נסמכה בראש ובראשונה על עדות המ"פ, תום נעמן. עדותו נפסלה לחלוטין בשלב הערעור, אך ההרשעה נותרה על כנה. לכן, פסק הדין בערעור לוקה בחוסר היגיון מוחלט.
"עדות מרכזית נוספת, של רב"ט ת"מ, היתה מושתתת במידה רבה על עדות המ"פ, ולכן על פי כל כלל ראיות משפטי, ברגע שעדות המ"פ התרסקה, גם עדות זו לא יכלה להיוותר על כנה. מה גם שעדות הרב"ט, שלפיה אלאור צעק מייד לאחר הירי שהמחבל רצה להרוג את חברו ולכן מגיע לו למות - כלומר ירי מתוך נקמה - נוגדת את התיעוד מהשטח. היא נסתרת על ידי סרטון אובייקטיבי שצולם על ידי 'בצלם'.
"לכן, הרשעתו של אלאור היא אחת השערוריות המשפטיות הגדולות ביותר בתולדות המדינה. הרשעה שנסתרת על ידי ראיה חפצית. אין לזה כמעט תקדים.
"נשיא בית הדין הצבאי לערעורים, האלוף דורון פיילס, קבע בתחילת הדרך שמסכת הראיות לא מצדיקה את מעצרו של אלאור. שנה וחצי לאחר מכן, אותו פיילס קבע שאותה מסכת ראיות, ללא העדות המרכזית בהן, עדות המ"פ נעמן, מספיקה כדי להרשיע את אלאור בהריגה. עצוב מאוד שחייל צה"ל, שהרג מחבל רוצח בנסיבות שחייבו זאת, נאלץ לשבת במאסר".
אזריה: "יש דברים שהגיע הזמן שכל העם יידע. כשהייתי באחד ממתקני המעצר באו אלי כמה קצינים בכירים שמעורבים בפרשה. לא חשובים השמות. אמרו לי, אנחנו רוצים לדבר איתך. התשובה הראשונה שלי היתה 'לא רוצה'. לא רוצה לראות אותם.
"ואז לקחתי זמן לחשוב ואמרתי שבעצם אני רוצה לעמת אותם עם העובדות. נפגשנו, הם השפילו מבט, ואני התעקשתי להסתכל להם בעיניים. הם ביקשו שאני אתן להם הבטחה שכל הפגישה חסויה ולא יוצאת החוצה. שאף אחד לא יידע ממנה. הם אמרו לי, 'אנחנו מצטערים, עשינו טעות'. אמרו שהמצפון שלהם חונק אותם. זאת היתה אכזבה על אכזבה".
על מה הם מצטערים?
"שהם שיקרו בעדויות שלהם. אמרתי להם, את המילה שלי אני לא אפר, אף אחד לא יידע מהשיחה הזאת. אפילו לא האחים שלי, שעד היום לא יודעים מכל זה. רק אמרתי, ניקיתם את המצפון בפניי, סימנתם וי, עכשיו יש שני אנשים נוספים שאני רוצה שתבקשו מהם גם סליחה.
"כמו שאתם מכירים את המשפחה שלי, אף אחד לא יגרש אתכם מהבית. דברו עם ההורים שלי. אני יודע שיש לכם תפקידים בכירים ואין לכם הרבה זמן, אז טלפון יספיק.
"קבענו שעה שהם יתקשרו למחרת, אני הייתי בחופשה בבית, וחיכיתי עם ההורים שהם יתקשרו. ושום דבר, שום טלפון, עד עכשיו. זה רק חיזק לי את התחושה שהם באו אלי רק כדי לנקות את המצפון".
אתה טוען ששמעת מעדים בחקירה הודאה שהם שיקרו בחקירה? למה אתה לא חושף את השמות?
"אני לא מוכן לחשוף את השמות שלהם. המילה שלי היא פלדה, זה הכבוד שלי. אפילו שהם הביאו לי יריקה בפנים, סליחה על הביטוי. רק ההורים שלי יודעים במי מדובר".
צ'ארלי: "תראי, אני מכבד את אלאור. הוא נתן את מילת הכבוד שלו. אצלנו במשפחה יש לנו את הכבוד, אז אני שותק וסופג את זה פנימה. האנשים האלה תקעו סכין לא רק בו, אלא בכל חיילי צה"ל. תביני טוב, קצינים שמשקרים בשביל קידום. ריבונו של עולם.
"אנחנו שולחים את הילדים שלנו אחרי מפקדים, ואם מפקדים לא יגבו את החיילים, איבדנו את זה. אני חינכתי את הילדים שלי לקבל אחריות, ושמילת כבוד היא מילה. ככה בדיוק אלאור נוהג. כשאלאור יראה אישה מבוגרת עולה לאוטובוס, הוא יקום וייתן לה את המקום. את לא תראי את זה אצל אחרים. ככה חונכו כל הילדים שלי".
אלאור: "אני הבנתי הרבה קודם שדברים נקבעו מלמעלה. כשהייתי בנחשונים ניגש אלי קצין במשטרה צבאית וסיפר לי שראה את אחד משופטי המעצרים שלי. השופט אמר לו: 'אתה לא מבין איך אני שמח שאני לא חלק מהתיק הזה יותר, ירדה לי אבן מהלב'. כאן הבנתי עוד יותר שמלמעלה קבעו משהו. השופטים ידעו שיש להם פה זיכוי, אבל מי יזכה אותך כששר ביטחון, רמטכ"ל וקצינים בכירים במטה יכולים לעוף על זה. יותר פשוט להרשיע את החייל הפשוט, ואחריהם המבול".
יעלון יצא ממשרד הביטחון אחרי זמן קצר. למה המשיכו ללכת לפי הקו שלו?
"הקו לא היה רק שלו. הרמטכ"ל אומר מצד אחד שלא נפגעה המוטיבציה של החיילים בצבא, אבל בתוכנית טלוויזיה, בהשתתפות כמה רמטכ"לים, שאלו אותם מה היה האתגר הכי גדול שלכם, והרמטכ"ל אמר: אלאור אזריה. אין לכם איראן על הראש? חמאס, חיזבאללה, בלוני תבערה? אני האתגר שלך?
"הפקירו חייל, לטובת זה שהפלשתינים לא יקומו ויעשו יום זעם, כמו שיעלון הסביר. אבל לפלשתינים לא חסרים ימי זעם. בכל יום שישי בחברון יש יום זעם".
אתה טוען שנזרקת לכלבים ושלא זכית לגיבוי. מי היה אמור לשמור עליך ולגבות אותך?
"ביום שהתגייסתי ונשבעתי להגן על המדינה, אמרו לי שהמפקדים הם האמא והאבא שלנו. את זה הרגשתי בנחשונים, למשל. שם עזרו לי בכל מה שהייתי צריך. עצוב שמהאוגדה עצמה היו צריכים לדאוג לי. הייתי משויך לחטיבת כפיר ולגדוד שמשון, ומהם לא שמעתי. התעלמו ממני לחלוטין. גם פיקוד החטיבה וגם החיילים.
"בנחשונים היתה לי הארכת מעצר פתוח. ממש בתחילת הדרך. באחד הימים קראו לי ואמרו שמח"ט כפיר, גיא חזות, רוצה לבדוק מה שלומי. דיברתי עם עורכי הדין, הם אמרו לי שאסור לו לדבר איתי על המקרה. ואני אמרתי בסדר, יופי, נלך לדבר איתו לא על המקרה. שמחתי שמישהו סוף־סוף יַראה דאגה. בכל זאת, אני עדיין חף מפשע ולא הוכחה אשמתי.
"הכניסו אותי ללשכה, והופתעתי. ליד המח"ט ישבה נציגה של דובר צה"ל. ראיתי את התג שלה. מי שרוצה לבדוק מה שלומי, לא צריך את דובר צה"ל לידו. זה קצת הצחיק אותי.
"חיכיתי שהוא ישאל מה שלומי, ודבר ראשון שהוא אמר לי היה: 'אתה עשית טעות'. אמרתי לו שאני לא יכול לדבר על הנושא, ושאני יודע שפעלתי כמו שצריך.
"הוא ישב מולי והטיף לי, אבל אני לא נכנסתי לפרטים. אמרתי רק שאני יודע שפעלתי כמו שצריך ושיהיה בסדר, בעזרת השם.
"ואז, אני לא אשכח את זה, יצאתי מהלשכה, ורדפו אחריי נציגות של דובר צה"ל ואחת המזכירות, ושאלו אותי אם הקלטתי את השיחה. ממש נלחצו, התחילו להחוויר. אמרתי שאני לא יכול לדבר איתן והמשכתי ללכת.
"עדכנתי את עורכי הדין בתוכן השיחה. הם העלו את זה באחד הדיונים בבית הדין, ותגובת דובר צה"ל היתה שהפגישה לא היתה מתוכננת. הם לא אישרו את תוכן הדברים שעלו בשיחה.
"אחרי חודש בערך עשיתי עבודות רס"ר בבסיס, ובין היתר ניקיתי את הלשכה של מפקד האוגדה. במדרגות ללשכה ראיתי את המח"ט חזות יורד. נעצרתי, הזזתי הצידה את המגב כדי שיעבור, וחיכיתי שאולי רק יגיד לי שלום. הוא הוריד את הראש והמשיך הלאה.
"אני זוכר שגם היתה ישיבה גדולה, שאליה הגיעו כמה מח"טים, קצינים מהחטיבה, עם מפקד עוצבת עידן, תא"ל אבי גיל. הוא באמת ראוי להערכה מבחינתי, הבן אדם הזה. הוא ראה אותי, לחץ לי יד, שאל 'מה קורה, הכל בסדר איתך?' המח"ט חזות היה במרחק של כמה עשרות סנטימטרים מאיתנו ולא אמר כלום. חיכיתי, ושום דבר".
מה ציפית שיגיד?
"שיגיד לי שלום. שישאל מה שלומי. שיבדוק אם המשפחה שלי צריכה משהו. גם הם עברו טלטלה. אני חייל שלו. אבל כלום, הוא בחר להמשיך להתעלם".
• • •
חתונת אחיו נקבעה ליום רביעי, יום לפני מועד שחרורו. המשפחה חשבה שאזריה כבר ישוחרר באותה עת, אבל רק בשלב מאוחר הבינו שטעו בחישוב הזמנים.
"בכלא יש מה שנקרא 'מוצמדת', חופשה של 72 שעות בדרך כלל, לפני יום השחרור עצמו", מסביר אזריה. "אני הגשתי בקשה להשתחרר 96 שעות לפני המועד, כדי להגיע גם לחינה של אחי. החינה היתה ביום שני, ולמרות שהבטיחו תשובה ביום ראשון, ביום שני עדיין לא ידעתי אם אני משתחרר או לא.
"בכלא 4 עבדתי בבית מלאכה של אזרח עובד צה"ל, וגם הוא פנה וביקש שייתנו לי תשובה. הוא סיפר לי שאמרו לו: 'יש חייל רגיל ויש את אלאור אזריה. הדרגים הכי בכירים צריכים לאשר את השחרור'.
"לקחתי את זה קשה. אמרתי לו, תקשיב, לא יעזור לאף אחד, אני לא אתחנן, גם אם אפסיד את החתונה של אחי.
"את החינה באמת הפסדתי, אבל למחרת, ביום שלישי בבוקר, אחרי שסיימתי את התפילה, באה אלי קצינה ואמרה לי, 'קח את הדברים שלך, אתה משתחרר'. השעה היתה אולי 6:15 בבוקר.
"ביקשתי כמה דקות להיפרד מחיילים אחרים, ואמרו לי, 'שום דבר. אתה יוצא מפה עכשיו'. הכניסו את החיילים לתאים, פינו את השטח, הרחבה היתה ריקה, והוציאו אותי. רק בדרך, ברכב, נתנו לי להתקשר להורים שלי ולדווח להם שאני מגיע הביתה".
אושרה: "בשש וחצי בבוקר אני מקבלת את הטלפון ממנו, וצועקת מרוב התרגשות. אני חושבת שכל השכונה שמעה".
למה השחרור נעשה בצורה כזאת?
אושרה: "כדי שלא יהפוך לאירוע. לחגיגה. למרות שזאת חגיגה ענקית. השמחה הכי גדולה".
צ'ארלי: "בתוך שעה התחילה שיירה אלינו הביתה, מכל פינות הארץ. הבית פה היה מלא אנשים לאורך כל הימים הראשונים, ואנחנו לא זזנו מאלאור לרגע".
• • •
בחודשים האחרונים הוא כבר הספיק פעמיים להיות בחופשה באילת עם הוריו ועם אחותו דנה (26), שנמצאת בשנה הרביעית ללימודי הרפואה בצפת. בשבוע הבא הוא ייסע עם הוריו לחופשה נוספת, הפעם בטבריה. "אני לא אוהב את חו"ל", הוא אומר. "ברוך השם, אני מעדיף להיות פה".
לפני ששוחרר, אזריה וחברתו אוראל נפרדו. "זה משהו אישי, אין מה להיכנס לזה", הוא ממהר לומר. "אני מכבד אותה".
"רק בדרך הביתה, ברכב, נתנו לי להתקשר להורים שלי ולדווח להם שאני מגיע". עם הוריו, השבוע // צילום: אריק סולטן
מדי פעם הוא יוצא לבלות ברמלה או בראשון לציון עם חברים. עכשיו הוא מתרגל לאזרחות. "הרבה דברים השתנו. לפעמים, כשאני יוצא עם ההורים לסיבוב בשכונה, אני קולט שאני כבר לא זוכר את הדרכים. מגלה בניינים חדשים. השבוע רציתי ללכת לקונדיטוריה שתמיד היינו קונים בה קרואסונים במילוי שוקולד לבן. מתברר שהיא נסגרה לפני שנה וחצי".
אילו תגובות אתה מקבל ברחוב?
"כולם מזהים אותי, ואני מקבל הרבה חיזוקים, הרבה אהבה. אמרתי לך, אין כמו העם הזה. באחת החופשות באילת ראה אותי מישהו בלובי של המלון במוצ"ש, אחרי 'הבדלה'. הוא הציג את עצמו, סיפר שהוא קצין במגלן, ואמר: 'תקשיב לי, אתה פעלת כמו שצריך'. נתן לי את הפרטים שלו והציע לעזור עם עבודה. לדאוג לי, באהבה. גם במלון נתנו לנו הרבה כבוד".
היו גם תגובות לא טובות?
"אני אגיד לך את האמת, לא קיבלתי עדיין תגובה אחת לא תומכת. כולם מצדיקים אותי. לפני חודש ביקרתי עם ההורים בחברון. חזרתי למקום שבו הכל התחיל. הלכתי להתפלל במערת המכפלה. לחיילים בחברון כנראה נתנו הוראה לא לדבר איתי, שלא יצלמו אותנו יחד. אז הם עמדו עם הגב אלי ואמרו לי: 'אלאור, אנחנו אוהבים אותך'.
"הבאנו להם מלא צ'ופרים, חטיפים, ממתקים, אבל הם לא יכלו לקחת ממני כלום. אז נתתי הכל לתושבים בחברון וביקשתי שהם ייתנו לחיילים".
היו חברים שאכזבו אותך, שניתקו קשר?
"החברים שלי מאוד חיזקו אותי. כבר בחופשה הראשונה שלי הם באו אלי הביתה על אזרחי. לא במדים, כדי שלא יעשו להם בעיות.
"לא כולם היו בסדר, ולא אפרט. מי שהיה בסדר איתי יודע מה ההערכה שלי אליו. גם חברים מהצבא, גם חברים מרמלה".
אם כל הפרשה הזאת לא היתה מתרחשת, איפה היית היום?
"הייתי משוחרר כבר שנה וחודש, ואני מאמין שעכשיו כבר הייתי עובד בעבודה ממשלתית, ביטחונית. עוד לפני שהתגייסתי היה ברור לי שאשרת בשירותי הביטחון. רציתי להיות מאבטח אישים, החלום שלי היה להגיע לימ"מ. הכל היה מסודר לי בראש. זה היה הכיוון שלי בחיים.
"לפני הגיוס הלכתי לגיבושים, לימי סיירות, התאמנתי בחדר כושר. בערבים יצאתי לריצות. התכנון היה להיות לוחם, אולי להמשיך לשירות קבע, ומשם לתפקיד ביטחוני. דוך, אין ימינה ושמאלה.
"במהלך השנתיים האחרונות התעורר בי רצון ללמוד משפטים, כדי שאוכל לעזור לחיילים. לייצג חיילים. כשראיתי את העוול שעשו לי, אמרתי, אני הולך לעזור לחיילים. אבל בבירורים שעשיתי אמרו לי שאני יכול ללמוד משפטים, אבל לא אקבל הסמכה, כי יש לי רישום על הריגה.
"אני יודע שאעזור לחיילים בכל דרך שאוכל, גם בתור סתם אזרח. כל חייל שיבקש עזרה, אני אעמוד דום בשבילו. אבל כל הדברים שבאמת רציתי, הדרך שהיתה לי בראש, נבלמו.
"עכשיו אני חושב מה אני רוצה לעשות. לא יהיה לי קל. אני יודע שיש אישים בכירים, שהשם שלי לא עושה להם טוב".
אתה חושב שהמוטיבציה של חיילים נפגעה בעקבות הפרשה שלך?
"חיילים יודעים שירדה המוטיבציה. יש מי שמנסים לעצום עיניים ולומר שלא, ויש מציאות בשטח.
"אחרי ההרשעה הראשונה שלי היה פיגוע דריסה בטיילת ארמון הנציב בירושלים, שבו נרצחו ארבעה חיילים, זיכרונם לברכה, על ידי נהג משאית. לא הייתי שם ולא אשפוט לפי סרטון, אבל בסופו של דבר, חיילים שהיו נוכחים שם נמנעו מלנטרל את המחבל. זה אומר הכל".
אם אתה עכשיו עורך דין ומגיע אליך אלאור אזריה, מה אתה מייעץ לו לעשות, לאור הניסיון שלך?
"ללכת עם האמת שלו. הייתי מחפש את הדרך הכי נכונה בשבילו. אבל אם הייתי מבין שהאדם זכאי, הייתי אומר לו: לך עם זה עד הסוף. בשום אופן לא ללכת בדרך השקר כדי לְרצות אחרים.
"במהלך כל המשפט שלי הראו לי כפית לבנה, ואמרו, תגיד שהיא שחורה. אני התעקשתי שהיא לבנה. אני יודע שהרבה עיקמו את האף. אז האף שלהם עקום, אני לא מתרגש מזה".
• • •
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "הטענות בכתבה הועלו על ידי הסניגורים מטעמו של אלאור אזריה לאורך המשפט בשתי ערכאות, בבית הדין הצבאי המחוזי ובבית הדין הצבאי לערעורים. הן נבחנו וזכו להתייחסות מפורטת בפסקי הדין. מרביתן נדחו לגופן באופן חד־משמעי. אלאור אזריה הורשע בעבירה חמורה של הריגה, בהכרעת דין ברורה ונוקבת, המעבירה מסרים חד משמעיים בעניין ערכי הצבא וחשיבות השמירה על טוהר הנשק. הכרעות הדין מדברות בעד עצמן".
lanskinam@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו