"כשהיה משטר צבאי ביו"ש, המצב היה גן עדן"

בימים שבהם מציינים חצי יובל להסכם אוסלו, שהביא עימו הרבה יותר דם ואש ותימרות עשן מאשר שלום וביטחון, מציין משה פייגלין חצי יובל לחדירתו לתודעה הציבורית. זה קרה עם הקמת תנועתו הראשונה, "זו ארצנו", שצמחה כפועל יוצא מהמציאות ההזויה של אותם ימים; מציאות שבה טחו עיניהם של מנהיגים דגולים, קצינים בכירים ופרשנים מדופלמים מלראות את המציאות נכוחה, ואת עברי פי הפחת שאליה הם מובילים. 

תנועת "זו ארצנו" היתה אחד הקולות הבודדים שהצליחו באותם ימים לסדוק את חומות האוטופיה המדומיינות שיצרו מובילי הקהל אל מול ההמון שהוקסם ממצגי השווא השקריים, ובאמצעות אמצעים אלימים למדי, דוגמת חסימות כבישים והפגנות בלתי מורשות, הצביעו בזמן אמת על הסכנות שצפן אותו מהלך. 

פייגלין לא מרגיש שהוא סוגר איזשהו מעגל בימים אלה. אחרי שנכנס לליכוד, הצליח בחלוף שנים רבות להתברג לרשימה בכנסת, נפלט משם ועזב את התנועה לצורך הקמת מסגרת פוליטית חדשה - פייגלין סבור שמלאכתו לא תמה. שהסכמי אוסלו עדיין איתנו, חיים ונושמים. ושהציבור הדתי, שאותו הוא מכנה "האמוני", מתחיל להבשיל אט־אט לרעיון ההנהגה הלאומי. לא כסד תמיכה לליכוד שבהנהגת המחנה הלאומי, אלא לראש המחנה. בימים אלה רואה אור גם ספרו "קץ הנורמליות", שמתאר מנקודת מבט אישית את הדרך מהקמת תנועת זו ארצנו ועד לימינו; מציאות חיים של מדינה שלמה ב־25 השנים האחרונות. 

על מה בעצם הספר?

"הספר מספר על המעבר מציונות של קיום והישרדות לציונות של ייעוד. הסיפור הוא המאבק שלי ושל תנועת זו ארצנו, בדיוק 25 שנה לציון הסכמי אוסלו. הסיפור מתחיל משם. אבל באופן מוזר ולא מקובל, את ההצלחה הגדולה של המאבק ההוא, כשחדרנו לתודעה היטב בעקבות הפעולות שנקטנו כמו חסימת כבישים וכדומה, לא לקחתי היישר למערכת הפוליטית, אלא כדי לנסות ולהבין את שורש הבעיה. הבנתי שרק אם אתפוס את השורש, אוכל למצוא פתרון".

לדבריו, אחת ההוכחות לכך ששאר מפלגות הימין לא מצאו את שורש הבעיה התקבלה כשבנימין נתניהו לקח את השלטון ב־96', והלך לחבק את ערפאת. "גם היום מדינת ישראל תפוסה בקונספציית אוסלו", הוא אומר, "כולם מקבלים באופן זה או אחר את רעיון חלוקת הארץ. אין היום גורם שמביא פתרון יסודי לקו של אוסלו למעט המפלגה שהקמתי, מפלגת 'זהות'".

"אין איום דמוגרפי"

אבל המפלגה החדשה לא היתה דריסת הרגל הראשונה של פייגלין בפוליטיקה. האידיאולוגיה שלו בתחילת הדרך התבססה על ההנחה שמהפך אמיתי אפשר לעשות רק באמצעות מפלגת השלטון, כלומר הליכוד. 

"הבנתי שהפתרון לא נמצא בציר הפוליטי הרגיל של ימין ושמאל, אלא הקמת תנועת מנהיגות יהודית, לייצר כלים למימוש האידיאולוגיה בתוך מפלגת השלטון, עד שהניסיון הזה מיצה את עצמו ואז הקמנו את הפתרון הפוליטי העצמאי. זהו סיפור אישי מרתק ומשולב בסיפור הכללי הישראלי של כולנו".

פייגלין מאמין ש"צה"ל היום חזק מאי פעם אבל לא מסוגל להתמודד עם עפיפון. זה הכל תוצאה של תודעת אוסלו. תודעה שהחברה הישראלית והפוליטיקה אימצו לעצמן, שמאל וימין כאחד, והאלטרנטיבה היא יציאה מהמחשבה שעלינו להיות עם ככל העמים. וזה מה שעושה הספר. הרעיון הבסיסי של אוסלו היה ניסיון להכריע בין מדינה יהודית למדינת כל אזרחיה. מי שתופס את אוסלו כעניין פוליטי בלבד או ביטחוני בלבד, ולא מבין את העניין של זהות המדינה; מי שתופס את אוסלו בצורה הפשטנית הזאת, של שלום, טריטוריה, ערבים, התנחלויות - לא יכול ליצור אלטרנטיבה. גם נפתלי בנט מדבר על אוטונומיה לערבים ועושה הפרדה בין שטחי C, שאותם הוא רוצה לספח, לשטחי A, שאותם הוא רוצה להפוך לאוטונומיה. אבל הדיבור הזה הוא כולו השפה של אוסלו. אין הבדל בין תוכנית האוטונומיה של בנט לבין תוכנית 'מדינה מינוס' של נתניהו. 

"ניסיון להביא את התשובות". כריכת הספר החדש של פייגלין

"השמאל יודע שאוסלו נכשל, אבל הימין מגדיר את עצמו רק כאנטי־שמאל. אין להם אלטרנטיבה אמיתית. אני זוכר את פרס צועק על נתניהו כיו"ר האופוזיציה: מה האלטרנטיבה שלך? נתניהו שתק. לא היתה לו תשובה. גם היום אין לו תשובה. לימין, החילוני כמו גם הדתי, אין תשובות. הספר הוא הניסיון להביא את התשובות".

בוא נעשה ספוילר: מה התשובה?

"שמו של הספר מעיד על הרצון לקריאה להתפכחות. לשאיפה להשתלבות במרחב, על פי חזונו של שמעון פרס, שדיבר על הצורך להיות נורמליים בכל מחיר, והביא אותנו למציאות הכי פחות נורמלית שיכולה להיות. יש להתרכז בזהות שלנו. אם נבין מי אנחנו, נוכל לכונן חברה שחיה בשלום עם עצמה ובתוך כך גם עם שכניה".

נו, אז מה הפתרון?

"כמובן, להצביע 'זהות'", הוא צוחק, "אבל ברצינות, הפתרון הפוליטי הישיר הוא מחיקה של אוסלו. באופן מוחלט. להשיב את המשטר הצבאי ליו"ש ולעזה. המצב היה אז גן עדן מכל בחינה לעומת היום, הן ליהודים והן לערבים. היה חופש תנועה לכל ביו"ש. צריך לזכור שהיום 95% מתושבי רצועת עזה הם בעלי תעודת פליט של האו"ם, כך שמדינות אירופה מחויבות לקלוט אותם. 

"בניגוד להפחדות, אין כל איום דמוגרפי. מי שרואה את המספרים האמיתיים יודע שיש רוב יהודי מוצק שהולך וגדל. כבר היום יש הגירה מאסיבית של ערבים מהארץ, וזה עוד בלי כל עידוד מצד המדינה. כשנתחיל לעודד רילוקיישן ונחלק סל הגירה נדיב למי שיעזוב, המספרים יהיו משמעותיים בהרבה".

טרנספר?

"כבר היום יש ערי רפאים ביו"ש. הם עוזבים ממילא. צריך רק להעמיק את המגמה. זו ארצנו, לא ארצם. המטרה היא שהערים הגדולות כמו עזה יהיו הריביירה של המזרח התיכון, תחת דגל ישראל. מי שירצה להישאר, יקבל תעודת תושבות. יהיה גם מסלול לאזרחות שיכלול נאמנות למדינה ושירות צבאי. מעטים ביותר יהיו זכאים לכך. כמובן שכל מי שנגע בטרור לא יהיה זכאי".

"הליכוד הזיק לי פוליטית"

תראה איך אתה משנה את השקפת עולמך. במשך שנים טענת שרק באמצעות מפלגת השלטון אפשר לעשות שינוי, והיום אתה רץ במפלגה עצמאית. כל השנים שהיית בליכוד טענו שאתה נטע זר, והיום אתה מוכיח שהם צדקו. מה עשית שם בליכוד?

"אני חושב שצדקתי. הכניסה לליכוד לא היתה טעות. הליכוד היה כלי על מנת לממש את המטרה לייצר לישראל מנהיגות יהודית. התמודדתי תמיד לראשות הליכוד כדי שלאף אחד לא יהיה ספק שאנחנו מכוונים למעלה. כשהגענו לדרך ללא מוצא, היו שתי אפשרויות: או להמשיך להישאר על הגלגל, אבל להונות את הציבור - כמו נהג אוטובוס ששכח להודיע לנוסעים שעברו את התחנה, והוא ממשיך לנסוע; או לחשוב על פתרון אחר, כמו הקמת תנועה חדשה. היו לי הכוח והמעמד שלי בליכוד. הפעילים היו נשארים, אבל אם הייתי נשאר הייתי מוליך אותם שולל. ברגע שהבנתי שהדרך להנהגת הליכוד חסומה בפניי, הייתי חייב לרדת ולהקים מכשיר פוליטי חדש כפי שעשיתי. 

"אגב, תמיד אמרתי, וכתבתי, שביום שהליכוד יתברר כמכשיר שאינו יכול לשמש להשגת המטרה - אין לנו מקום בו. הקפדתי להתמודד לראשותו אף שזה הזיק לי פוליטית".

כשתקפו אותך, תמיד אמרת שאתה הליכוד האמיתי. שהאחרים סטו מהדרך. מתברר שזה לא כך. 

"יש דברים בגו. הליכוד הוקם על ידי רוויזיוניסטים ואנשי בית"ר. ייתכן שבאופן מהותי באמת, ולא רק פוליטי, הרעיונות האלה לא היו יכולים להגיע להבשלה סופית בליכוד. אבל מה שיצר את היכולת הפוליטית של נתניהו להראות לי את הדרך החוצה לא היה הוא, אלא בעיקר ציבור המתנחלים שפקדתי לליכוד - שלא היה בשל לרעיונות הללו".

מה הכוונה?

"היו סקרים שהראו שהליכוד יכול לשמור על כוחו, גם אם אני בראשו, אבל בציונות הדתית היו כאלה שלא היו מוכנים לכך. כשנכנסנו לליכוד פקדנו 22 אלף מתפקדים. 12 אלף מהם היו בעלי זכות בחירה. מדובר במספרים ששום גורם לא הצליח להגיע אליהם. השר חיים כץ אולי הגיע לשליש מזה. כל אחד יגיד לך שעם מספרים כאלה, ועם הדילים הנכונים, הייתי יכול להיות יו"ר התנועה. אז למה זה לא קרה? כי אנחנו רגילים להיות גלגל חמישי. לא יכולים להנהיג, אלא להשפיע. כשאני פקדתי את הציבור הזה לליכוד, ואמרתי שהמטרה היא להיות מספר אחת - למרות זאת, חלק ניכר מהמתפקדים ראו בכך כר להשפעה, לא להנהגה. 

"נתניהו, לדעתי, הוא המוכשר בראשי הממשלות שהיו בישראל. אני מכנה אותו אחרון המוהיקנים של הציונות. הוא עסוק השכם והערב בהישרדות, ג'אגלינג פלאי שמתמרן בין אובאמה, לערבים, לחרדים, למריבות בתוך החברה. אמרתי לו בשיחתנו האחרונה שאני לא כאן כדי להילחם בו. אף אחד לא יכול ללחום את מלחמת המאסף של הציונות טוב ממנו. אבל זו מלחמת מאסף. אפשר לדחות את הקץ, אבל אי אפשר למנוע אותו. מה לעשות, כבר אי אפשר לטעון שאתה דוד מול גוליית, כשאתה כבר נתפס בעיני העולם כגוליית. יד ושם וזיכרון השואה כבר לא מספיקים לעולם להצדיק את קיומה של ישראל. נדרש חזון, ולא רק שרידות ומערכות טכנולוגיות, טילי חץ נגד טילים וחומות תת־קרקעיות נגד מנהרות. את הצדק שאיבדנו באוסלו אנחנו חייבים להשיב לידינו, ורק מי שהתעקש לומר אז 'זו ארצנו' יוכל לעשות זאת".

"לא כמו אורלי לוי" 

פייגלין אינו מסתפק בדיבורים על זהות בלבד, ושואף לתרגם את סוגיית הזהות ל"אמירה חברתית של חירות על פי בשורת נביאי ישראל; למצע מפורט לא רק בתחום המדיני־ביטחוני אלא גם בתחום האזרחי. זה מצע שמצמצם את העול של המדינה על האזרח בכל תחום אפשרי - בחירת בתי הספר, בחירות לתפקיד מפקד המשטרה המקומי, בחירת שופטי העליון, הבחירה להתחתן באיזה אופן שרוצים ולהתגרש איך שרוצים, לעשן קנאביס אם מעוניינים, ושילוב כל אלה. זו בשורה. ליצור חברה דינמית עם תרבות משותפת, ללא כפייה".

זה יפה מאוד, אבל אתה רחוק מלהיבחר לכנסת.

"לא בהכרח. יש סקרים מושתקים. בגל"צ פעם דווח שבסקרים פנימיים שנערכו בשתי מפלגות גדולות אנחנו מקבלים 7-6 מנדטים. הבשורה של זהות היא בשורה חדשה לחלוטין. פריימריז פתוחים; מפלגה שהיא לא דתית ולא חילונית; מצע מאוד מפורט. זה לא כמו אורלי לוי, שכשהיא מכריזה שהיא מתמודדת נזכרים בדוד לוי או בחלופה לכחלון. 

"זהות היא תעלומה. כשאתה קצת מסביר, אתה מקבל תוצאות פנטסטיות. אני לא יודע באיזו רמת מודעות זהות תתפוס את הציבור בבחירות. רוב הסקרים לא שואלים עלינו, וגם אם זהות מופיעה, היא נמצאת כשלא ניתנת לנסקר הזדמנות להבין במה מדובר. בסוף יבינו. זהות תתמודד בכל מקרה בבחירות. כל מי שזרק את הקול שלו וקיבל את פינוי עמונה ועפיפונים בדרום, יקבל מפלגה שלא תממש את מדיניות השמאל". 

אם תהיה דמות שתוכל להביא הישג גדול משלך, תהיה מוכן לוותר על המקום הראשון?

"הלוואי. הכנסת בשבילי היא לא אכסניה. הרבה יותר נחמד לי לכתוב ספרים מאשר להתרוצץ בפוליטיקה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו