תומאס מיהאן יצר מחזה שהוא במהותו מפגש בלתי אפשרי בין עולמות. מיליארדר ציני וחסר סבלנות רוצה לארח בביתו יתום ממין זכר כדי לשפר את תדמיתו הציבורית. סוכנת הבית שלו מגיעה לבית היתומים של מיס האניגן, ונשבת בקסמה של אנני, יתומה ג׳ינג׳ית טמפרמנטית בת 11.
מר ווארבאקס כועס על כך שהגיעה ילדה ולא ילד, אבל לבסוף מסכים שתישאר בביתו לשבוע מהודק של יח״צ. מה שמר ווארבאקס לא יודע, הוא שבתום השבוע הוא יתאהב באנני וירצה לאמץ אותה.
את התהליך שעובר ווארבאקס, הצופה צריך לעבור איתו. אבל בגרסה הישראלית הדמויות נטחנו והושטחו עד דק, למען המטרה הנכספת למציאת המכנה המשותף הנמוך ביותר, מטרה שהפכה זה מזמן, כך עושה רושם, למכנה המשותף הנמוך של יותר מדי תיאטראות, ערוצי טלוויזיה ושאר צינורות תרבות בישראל.
כשאין דרמה נותר הקהל ללעוס הצגת חנוכה יקרה מאד. "אנני" // צילום: אור דנון
קצת טוב, הרבה רע ודי מכוער
צדי צרפתי הוא אולי גדול במאי מחזות הזמר בישראל. רק לאחרונה ביים את "שורת המקהלה", "מצחיקונת" ו"סיפור הפרברים", על קצה המזלג. עם כמעט 50 שנה של ניסיון בבימוי, מצופה מאשף כזה של תיאטרון לא לעשות הנחות גם כאשר מדובר בתיאטרון מסחרי שמכוון לילדים או לכל המשפחה. ובכל זאת, שתיים מתוך הדמויות העיקריות במחזה כמעט ולא עוברות תהליך. השטחת הדמויות העלימה את הקונפליקט, העלמת הקונפליקט הסתירה את הדרמה וכשאין דרמה נותר הקהל ללעוס הצגת חנוכה יקרה מאד.
אם במחזה המקורי, מר ווארבאקס עובר תהליך שהופך אותו לאיש נעים שאכפת לו לא רק מכסף, אבי קושניר מגלם מיליונר נעים ואמפתי שעובר תהליך של 180 מעלות בשלוש דקות. הכאב והבדידות של מיס האניגן נותרו על רצפת חדר החזרות ועיבודה הותיר רק את הצרחות והטירוף. לא ברור כיצד שחקנית ברמתה של טלי אורן, שהיא גם זמרת ופרפורמרית בחסד, לא שאלה את עצמה למה היא כל הזמן צועקת.
למה היא כל הזמן צועקת? טלי אורן // צילום: אור דנון
אבל לא רק השחקנים הראשיים והבמאי אכזבו. חבורת הילדות מקסימה, אך הדיקציה שלהן לא מובנת, כיאה לדור הסנאפצ׳ט. נדמה שהמקהלה נקלעה לשם במקרה והשחקנים כאילו יצאו היישר ממסיבה לשחק בתיאטרון. והאיפור? אם מדובר על ארה״ב של שנות השלושים, מדוע מספר שחקנים עלו לבמה עם זקן משורטט וזיפים בני שלושה ימים? האם זו הייתה האופנה של ארה"ב בשנות השלושים? ואם כן, של איזו מאה?
מצופה ממחזמר ש"ירד מברודווי" להמשיך באותה רמה, במיוחד עם הפרסום המחייב. אך אויה. התפאורה חובבנית, את פועלי הבמה רואים כל הזמן, ביתו של המיליארדר כמעט זהה לבית היתומים, רק עם אהילים בסגנון איקאה, ואת מסגרת הבמה מעטרים לוחות לד כעורים שמנסים לדמות תחושה עירונית, אבל עם עיר כזאת עדיף לגור בכפר.
עומר זמרי על הכוריאוגרפיה, שעשה לא מעט מחזות זמר, צריך להחזיר את כולם לחדר החזרות. תנועת השחקנים על הבמה מאד לא מדויקת ומעמיקה את תחושת הפספוס. גם התזמורת, בשל תחרות השחקנים את מי ישמעו יותר חזק, ניגנה בחוסר עידון משווע.
תהליך של 180 מעלות בשלוש דקות. קושניר // צילום: ניר סטולו
הילדה גונבת את ההצגה
בין תפאורה לא מחמיאה למשחק צעקני, יש גם כמה דברים בודדים שאפשר ליהנות מהם בהפקה הזאת. ליה שקד (אנני) תהיה כנראה זמרת ענקית. היא שולטת בקול שלה כאילו מופיעה שלושים שנה על במות. אבל אנני, הדמות, צריכה להיות שובת לב לפני שהיא זמרת מחוננת, וגם התהליך הזה נעדר. בלי להיכנס להשוואות לא נחוצות, עומר מורן בת השבע וגנבת ההצגה הרשמית, עולה על הבמה ומראה מי הייתה צריכה לגלם את אנני באמת. היא מרגשת עד דמעות ומצליחה בגילה הצעיר להביא בדיוק רב את הכאב והתום המתבקשים מהסיטואציה.
חני נחמיאס בתפקיד סוכנת הבית מיס פארל מזכירה לנו למה היא חני נחמיאס. אצילות, לבביות אותנטית ונוכחות מרהיבה, הופכים אותה לבלתי נשכחת.
בעוד המערכה הראשונה נמרחה והרגישה כמו נסיעה ארוכה במנהרה שלא רואים את הקצה שלה, הפציע על הבמה במערכה השנייה רועי ויינברג, רוסטר האניגן, אחיה של המרשעת הבודדה מיס האניגן, שרוצה לחולל מזימה והכל בשביל כסף. ויינברג מראה לכוכבים הגדולים מה זאת כריזמה. הוא ממלא את הבמה בקסם בלתי נגמר ומוכיח שלא צריך להיות סלב כדי לעשות תפקיד ראוי. מילה טובה שלוחה גם לאלה קולסניק, שתלבושותיה מכניסות להתרחשות בתקופה עליה דובר.
דניאל אפרת כתב בכישרון רב כהרגלו גרסה עברית משובחת למחזמר האמריקאי, והשירים נשמעו כאילו נכתבו במקור בעברית. רק דבר אחד צרם עד מאד בגרסה העברית של המחזמר והוא השימוש בביטוי "שמאלני" ברוח התקופה. לא יקרה דבר לאיש, והקהל ימשיך לפקוד את התיאטרון, גם אם ימלא את תפקידו ההיסטורי וילמד את ילדי ישראל משהו כשישאלו לאחר ההצגה את אמא ואבא מה זה "סוציאליסט" (כך במקור).
תלבושות ברוח התקופה. "אנני" // צילום: אור דנון
מיד ליד
במהלך הצפייה קשה שלא לחשוב פעמים רבות למה היה דחוף להביא את המחזמר הזה דווקא עכשיו. למי זה רלוונטי? בעוד שבמחזמר המקורי יש ביקורת נוקבת על הקפיטליזם, הגרסה הישראלית חפה מביקורת לחלוטין. יכול היה הדבר לעבוד מצוין אם היו מעבדים את המחזה לתקופה אחרת, לו לדמויות קראו דני וגלית והוא היה מתחרש בפתח תקווה. אבל הוא לא.
אין ספק שאהבת מחזות הזמר היא מה שמניע את מאור מימון, שעושה עבודה מדהימה בכוחותיו המוגבלים כמפיק פרטי ולא כתיאטרון ציבורי. ועדיין, הוא וצדי צרפתי, שהשריש את הביטוי "ליד", הביאו פה מחזמר שהוא "ליד", ותו לא. היה להם את התקציב, הקאסט והתסריט להיות מחזמר מצוין לכל המשפחה ואשכרה להביא את ברודווי לארץ, אבל התוצאה המאכזבת היא הצגת חנוכה גרנדיוזית ותלושה, ואת זה מבינים האנשים בקהל גם אם יוצרי ההצגה לא החזיקו ממם כאינטליגנטים במיוחד.
• מצעד עשרת השירים המושמעים של השנה
• גל גדות ברשימת השחקניות הרווחיות ביותר
• למה אנחנו אוהבים את "אתגר הנינג'ה"?
• קניה ווסט מציג: פורנו חינם וסקס עם הקרדשיאנס
את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של "ישראל היום"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו