"ללא מורא וללא משוא פנים – זה אורי אבנרי"

אבנרי כשהיה עורך השבועון "העולם הזה" // צילום: יעקב סער/לע"מ

העיתונאית והצלמת ענת סרגוסטי התחילה את עבודתה העיתונאית ב"עולם הזה" אצל אורי אבנרי בתחילת שנות ה-80 ועברה עם אורי שנים ושיחות רבות. לדבריה, הדבר שהכי אפיין את אורי אבנרי הוא הענייניות.

"אורי לא פסל אנשים אלא התווכח אידיאולוגית ועניינית. רבין, דיין, אריאל שרון, גנדי ואחרים העריכו אותו מאוד על היושר שלו. אצלו לא היה דבר כזה לפסול מראש, הוא העריך את אריה דרעי וגם את הציונות הדתית. כמובן היתה לו השקפת עולם סדורה אבל הכול היה מתוך מקום נאור ולא מתוך פסילה אישית", אמרה סרגוסטי.

"מעבר לכך ומעל לכך, כעיתונאי, אורי לא הלך בתלם. הוא דרש לבדוק שוב ושוב ולבחון מה האינטרס שלי, מי נותן לך חומר ומה הוא מרוויח וכן מה הוא רוצה. זה יצר מצבים שהוא הפסיד מהם המון. הוא חשף את פרשת לבון, את פרשת ידלין ואברהם עופר, את הפרשות הקשורות לבן גוריון. זה פגע בו כלכלית כי לא פרסמו אצלו מודעות וזה גם פגע בו פיזית הרי היו שתי התנקשויות בו. ממש ניסו להרוג אותו", סיפרה העיתונאית והמשיכה: "אבל הוא היה מוכן לשלם את המחיר. הכלל ללא מורא וללא משוא פנים, שהיה המוטו של העיתון 'העולם הזה', זה אורי אבנרי עצמו.

"הוא גם אף פעם לא האדיר את עצמו וחשב שהוא אחד העם. הוא ראה בתקשורת באמת כלי לשימור הדמוקרטיה ועל כך הוא נלחם. בנושא הזה היתה תקופה שהוא פרץ דרך לבדו נגד הזרם ושילם מחירים. אגב, אורי היה כזה שנתן מקום לתמונה, אני אומרת את זה גם כצלמת עיתונות, כמו למילה הכתובה וזה לא היה פשוט ומובן מאליו פעם".

ענת סרגוסטי: "אורי לא הלך בתלם" // צילום ארכיון: משה שי

ענת סגרגוסטי סיפרה גם כי בנושא המדיני ובעמדותיו הפוליטיות אורי אבנרי נשא בגאווה את הביקורת עליו כי הוא האמין בדרכו, אך התאכזב מהממסד שקיבל בסוף את רעיונותיו ולא נתן לו פרסים.

"בכל הנוגע לביקורות עליו, על העמדות שלו בנושא הפלשתיני, הוא היה נושא כאותות את הביקורת הקשה, שאגב נכתבת עליו גם כעת כשהוא שוכב מחוסר הכרה – נכתבים ברשתות החברתיות דברים נוראיים וזה עצוב. אולם הוא היה עצוב כשרבין לא הזמין אותו ב-'93 לחתימה על הסכם אוסלו. זה כאב לו שקיבלו את עמדתו ולא נתנו לו הכרה. הוא כאב את זה שלא נתנו לו את פרס ישראל על פועלו ועל הדברים שעשה. בתקשורת הוא קיבל המון פרסים וגם בחו"ל אבל ההכרה של הממלכה כן היתה קצת חסרה לו".

בסוף דבריה אמרה סרגוסטי כי "חשוב לציין שאורי אף פעם לא פסל אנשים. לא את החרדים ולא אף גורם, כולל לא את חמאס. הוא היה אדם חילוני אידיאולוגי, כנעני ממש, אבל העריך אנשים שדבקים בדעתם ובעמדתם בצורה עניינית גם אם חשב שהם טועים. הוא גם תמיד התגאה בחברותו באצ"ל ובהיותו בן התנועה הרוויזיוניסטית הקדומה. הוא חשב תמיד שצריך מדינה יהודית ולידה מדינה לפלשתינים" היא סיכמה.

אריה אלדד: "הדבקות של אורי ראויה להערכה"

פרופסור אריה אלדד, בנו של אחד ממנהיגי הלח"י, פרופסור ישראל אלדד, ציין בהקשר של אבנרי כי "הדבקות בערכים וההליכה אחריהם כשהציבור נגדך היא דבר חשוב מאוד. אנשים אוהבים משהו אחד ואתה מסוגל ללכת נגדם. כמובן אני חושב שהאידיאולוגיה של אורי, אם היתה מתממשת היתה ממיטה חורבן על עם ישראל, אך עדיין הוא שילם עליה מחיר יקר מאוד וזה ממש מיוחד. מעטים בינינו אנשים כאלו שככה מוכנים למסור את הנפש וזה חבל מאוד".

בכל הנוגע לחברתו של אורי אבנרי בתנועה הרוויזיוניסטית מציין פרופ' אלדד כי בלח"י היו שני פלגים כשרוב אנשי הלח"י הלכו שמאלה עם נתן ילין מור ובאצ"ל זה היה פחות מצוי אך גם כן קרה. "אורי אבנרי הצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית אחרי ז'בוטינסקי. הוא היה צעיר מכדי ללמוד מז'בוטינסקי עצמו. אבל אכן היתה תופעה של זרמים כנעניים, בעיקר בלח"י, שהלכו עם השנים שמאלה לפתרון שתי המדינות.

אריה אלדד. מתנגד לדרכו של אבנרי אך העריך את מסירותו // צילום: משה שי

"המשורר יונתן רטוש טוען עד היום שהוא היה ממנסחי טיוטת המניפסט 'עיקרי התחייה' של יאיר שטרן. ואכן אחרי קום המדינה הלכו רוב אנשי הלח"י וחלק מאנשי האצ"ל אחרי נתן ילין מור ממנהיגי התנועה והקימו תנועה לאומית סוציאליסטית. בכל מקרה, הדווקאיות של אורי, המוכנות שלו לשלם את המחיר על דרכו היא נקודת האור הכי גדולה באיש", סיכם פרופ' אלדד.

"היה לו הדר ייקי אבל גם חום אנושי"

הסופרת שרית ישי לוי עבדה עם אורי אבנרי ב"העולם הזה" עד שעברה לעיתון "חדשות" באמצע שנות ה-80. לדבריה, אורי אבנרי היה אדם חם למרות החזות הייקית הקרה שלו. "קודם כל אורי שילם מחיר גופני יקר מאד למען המדינה. הוא נפצע קשה מאוד במלחמת השחרור ואנשים צריכים לדעת את זה", אמרה ישי לוי.

"הוא גם היה באצ"ל ואולי אף בלח"י ולחם למען הארץ. רק מה? הוא האמין בשוויון וחשב שכמו שלנו מגיעה מדינה שעליה הוא לחם בכל ליבו, ככה זה צריך להיות גם לפלשתינים שמגיעה להם מדינה. על החשיבה הזו הוא שילם מחיר יקר מאוד. הוא גם לחם בשחיתות לא כי זה היה סנסציוני אלא בגלל שזה היה חשוב לו, זה היה בליבת חייו. הוא חתום על מאבק עצום במפא"י שבכלל לא היתה טלית שכולה תכלת, ואגב, כמו שכולם אומרים גם ניסו להתנקש בחייו פעמיים בגלל זה.

הסופרת המשיכה לספר על דבקותו של האיש חסר הפשרות: "כל המאבק הזה היה ענייני ולא סתם בשביל הרעש. הוא גם היה אדם אמיתי וחם מתחת לקור וההדר הייקי שלו. אני הגעתי ל"העולם הזה" מאוד צעירה עם ילדים קטנים. הבת שלי גדלה במערכת ממש והוא תמיד היה קשוב לצרכיי והיה מאוד חם.

אני ביליתי בבית שלו ושל רחל שעות רבות, הייתי שם בת בית והוא היה בן בית בביתי. עד היום הייתי מתייעצת איתו. שוחחתי איתו בפעם האחרונה לפני שלושה חודשים. הוא היה ממש צלול. עם זאת, היה בו גם צד של העמוד האחרון בעיתון עם הרכילות והסנסציות. הוא גם אהב נשים ואת החיים הטובים. חיי הלילה של תל אביב מאוד דיברו אליו".

בסוף דבריה ציינה שרית כי אורי כאב את זה שלא קיבל את פרס ישראל. "אורי יצר את העיתונות המודרנית בארץ וחינך המון אנשי תקשורת. הוא יצר כאן דור שלם והוא לדעתי גדול עיתונאי ישראל ובכל זאת הוא לא קיבל את פרס ישראל. קטנים ממנו קיבלו וזה כאב וכואב לו עד היום".

העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!