את הטור הראשון שלי בעיתון הזה כתבתי עוד לפני שעבדתי בו. הימים היו ימי צוק איתן (אני יודע שקשה לדמיין את זה עכשיו, כשהאזור שלנו כל כך רגוע והשלום בפתח, אבל ב־2014 היתה פה מלחמה), ובדרך חזרה מביקור בדרום כתבתי פוסט על התחושות שצרב בי המפגש עם החיילים הפצועים בבתי החולים.
לא תיארתי לעצמי לאיזו תפוצה רחבה יזכה הפוסט הזה ברשתות החברתיות, באתרי האינטרנט, והכי חשוב - בקבוצות הווטסאפ המשפחתיות. אבל מה שבכלל לא יכולתי לתאר לעצמי זה את שיחת הטלפון המפתיעה שקיבלתי כמה ימים אחר כך מהמוסף שאתם קוראים עכשיו.
מאותו רגע יצאתי למסע. מסע שבו למראית עין, הכל ממשיך כרגיל - אני ממשיך (לנסות) לתפקד כאבא וכבעל, ממשיך להיות סטנדאפיסט שמופיע בכל מקום שבו יש קהל, וממשיך לחפש חומרים לבדיחה הבאה בכל מקום שבו אני ער. אבל למעשה, הכל השתנה, כי מהר מאוד למדתי שכל דבר שאני עושה וחווה יכול להפוך למושא הכתיבה במפגש השבועי שלי איתכם.
• • •
ככה יצא לי לספר לכם על חוויות מכל הסוגים: חוויות מטלטלות, כמו הביקור בכלא, שבו הבנתי שלפעמים מי שבוחר בדרך רעה עשה את זה רק כי אף אחד לא היה שם ללמד אותו שיש גם דרך טובה; חוויות מפחידות, כמו הפעם ההיא שדאעש כמעט חיסלו את הטור הזה ואותי, כשהחליטו להרים את הפיגוע בפריז בדיוק כשנסעתי לסקר שם אירוע מטעם העיתון; חוויה שהפכה ממפחידה למצחיקה, כשהמלווה המקומית שהיתה אמורה להרגיע אותי שאלה בטבעיות: "אתה ישראלי, לא? אז מה הכי כדאי לנו לעשות עכשיו?"; חוויות מפתיעות, כמו המפגש עם רוד סטיוארט, עם הרמטכ"ל, או עם ה"גזלן" שמכין בקיוסק הקטן שלו את הקפה הכי טעים בארץ (הוא שואל אותך עם כמה סוכר - ואז מוסיף חצי כפית. כן, זה מטומטם לגמרי, אבל זה גם עובד לגמרי); חוויות של פעם בחיים וחוויות של החיים עצמם, חוויות שנוגעות לכולם וחוויות אישיות לגמרי, חוויות גדולות וחוויות קטנות.
אפילו כשאיבדתי השנה קרוב משפחה אהוב במיוחד בנסיבות עצובות במיוחד, היה ברור לי שאבוא אליכם כדי לחלוק את הכאב, ואת ההכרה שנחתה עלי, שהרגעים הכי חשובים בחיים עלולים להיות אלה שכבר חלפו - ולכן צריך ליהנות מכל רגע, כל עוד אפשר.
והנה, אחרי כמעט 200 טורים, שהם למעשה 200 פעמים שבהן אמרתי לעצמי, "זהו, השבוע אין לי על מה לכתוב, אני אתקשר לעורך להודיע שאין טור הפעם" - ו־200 פעמים שבהן מצאתי בסוף על מה לכתוב - הטור הזה נכתב השבוע בפעם האחרונה.
• • •
אז רגע לפני שזה קורה, רציתי להגיד תודה. תודה לכל הטכנאים, המתקינים, המוקדניות והשליחים בישראל, שהפכו, בלי ידיעתם, להשראה לטור שבועי. תמשיכו לעשות את העבודה שאתם עושים - ותמשיכו לעשות אותה בינונית, אחרת על מה נכתוב?
תודה למארק צוקרברג ולסטיב ג'ובס, שאם ההמצאות שלהם לא היו משנות את העולם (וגומרות לי את הסוללה), הכתיבה שלי היתה נשארת כנראה במגירה עד היום (בהנחה שהייתי מצליח להרכיב את המגירה). מה שמזכיר לי - תודה לאבא שלי, על שלא העביר לי בירושה את היכולות הטכניות שלו והשאיר אותי עם שתי ידיים שמאליות. גם הן הפכו נושא לטור או שניים.
תודה לאשתי, לילדות ולכלבה, שלימדו אותי כל כך הרבה על החיים, שצברו איתי חוויות שגם הן הפכו לטורים, שהיו סבלניות כשהושטתי יד לסלולרי כדי לכתוב תזכורת לפני שהושטתי יד לעזור כשקרה משהו, ובעיקר - שלימדו אותי שהשראה זה לעצלנים. ובמילים אחרות: מאחורי כל גבר שחושב שהוא מצליח עומדת משפחה שיודעת שהוא הבטיח לקחת אותה לפיקניק היום, אז שיסיים כבר עם הטור הזה ויירד להעמיס את האוטו.
וכמובן, תודה ענקית לכם, הקוראים. תודה שדפדפתם עד העמוד האחרון בעיתון (או בפייסבוק), תודה שפיניתם זמן להיכנס לתוך הראש שלי, ותודה שנתתם לי להיכנס לתוך הראש שלכם. תודה על התגובות החמות, המשעשעות וגם הכועסות. מכולן למדתי משהו, למרות שבחלק מהמקרים אני עדיין לא בטוח באיזה נושא היה השיעור.
• • •
תודה מיוחדת גם לבחור בשטיפת הרכב שנתן לי לא מזמן את המשפט המופלא: "אתה מהטור ב'ישראל היום', לא? בעיתון אתה מרגיש לי יותר גבוה".
תודה על תיקוני הטעויות, תודה על ההערות המחכימות, תודה לכל אלה שנתנו לי עצות לפתרון בעיות שכתבתי עליהן בטור (ובמיוחד לקורא מ' מכוכב יאיר: עשיתי מה שאמרת עם הצרידות, וזה באמת עזר, אבל אשמח לדעת אם יש לך עצה לאשתי איך לחיות עם גבר שמכור עכשיו לשום ולפלפל חריף).
תודה גם על הפעמים שבהן אמרתם לי "השבוע היה פחות טוב" - בזכות זה היה יותר טוב בשבוע שאחרי. והכי חשוב - תודה שלקחתם ללב את "לוקח ללב". אני ממשיך הלאה, אבל לוקח אתכם איתי בלב.
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו