ההסדרה המסתמנת מול חמאס אולי תביא קצת שקט, אך בפועל היא מסמלת שחיקה בעוצמה הלאומית של ישראל: מבצעית, ערכית, אופרטיבית, ואסטרטגית; וכל זאת מול חבורת פושעים שלקחו לנו בשבי את הדרום ומקבלים הקלות תמורת נזיד עדשים.
חצי שנה ארגון חמאס מחזיק את תושבי דרום ישראל במתיחה מתמדת, תוך הסבת נזק משמעותי לאורח חייהם ופגיעה בכלכלה, בטבע, ובתחושת הביטחון. ועתה, אנו מתבשרים שתמורת הרגעתו של הארגון השטני, החותר בעקביות להשמדתנו, אנו מתפשרים על כל דבר אפשרי, ופוגעים בכל ממד הכרוך בעוצמה שלנו.
ברמה הערכית – ואולי החשובה ביותר – לא יעלה על הדעת שאנו מתיישרים על הסכם מול ארגון המחזיק בידיו את גופות חיילינו הדר גולדין ואורון שאול, ועוד אזרח, אברה מנגיסטו. בלתי מתקבל על הדעת שניתן הנחות לארגון אשר סוחר בחלקי גופות. וכאן נשאלת השאלה – איזה לקח למדנו מהמערכה מול חיזבאללה בצפון? אנו ממשיכים לעשות את אותן טעויות ולכן נמשיך ונשלם בדם.
ברמה המבצעית – לא ניתן להתעלם מהעובדה שחמאס הצליח להתיש את תושבי עוטף עזה באמצעים מגוחכים: עפיפונים. ה"צעצועים" האלו גמרו את הקיץ לתושבי העוטף, שלא לדבר על הנזק. כאן מתחייבת השאלה כיצד צבא כל כך מתוחכם, השואב מעל 60 מיליארד דולרים מכיסו של משלם המיסים, לא מצליח תוך זמן קצר לגבש מענה הולם לבעיה טכנית פשוטה. מדובר במענה מבצעי לקוי, שלא מגובש במהירות הנדרשת, ובפועל לא מספק את הסחורה.
ברמה האופרטיבית – הסדרה עם חמאס היא פרס מדהים עבורו. בשנים הקרובות אנחנו נותנים לו זמן התאוששות, גיוס המונים, חיזוק הזרוע הצבאית והתעצמות, זאת בהצטרף לעידוד רוח הלחימה הנובע מהישג עצום לתפיסתו. מעשית, אנחנו הולכים להסדרה עם ארגון בעל יכולות מינוריות, שאותו נקבל שוב עוד 3-4 שנים בעוצמות אחרות.
ברמה האסטרטגית – ההסדרה מהווה פגיעה ברורה בהרתעה. הבוקר מיהר נסראללה להצהיר על חולשתו של צה"ל; זה אומר הכל. בפועל, התמונה המתהווה היא שארגון פושעים הצליח להתיש את העורף שלנו כשנגדו לא בוצע שום מהלך מהותי. ברחוב הישראלי יש תחושה ברורה של אי-אמון, ולא רק בצבא. ההסדרה היא בפירוש שחיקה בהרתעה, ולא רק מול חמאס אלא מול כל אויב הזומם לאתגר אותנו ומבין שאנחנו מפחדים לבוא מולו פנים מול פנים. העובדה הזו רק תעודד את כל הצוררים ב"שכונה" להרים את האף, ולא בעוד הרבה זמן.
המענה הצבאי מול חמאס כשל
בשורה התחתונה ממשלת-ישראל, שעומדת בראש המדינה שהיא החזקה ביותר ברדיוס אלפי קילומטרים, בעלת הצבא שהוא בין החזקים והמודרניים בעולם, הולכת להסדרה מול ארגון שהוא ברמת כנופיה, ולמה? כי המערכת הביטחונית לא הצליחה להתמודד עם אמצעים המיוצרים ברמת החצר, וכשפונים אליה למענה, היא מסבירה לכולנו כמה לא נכון ללכת עד הסוף ולהסיר את האיום הבלתי מחויב למציאות שעומד מולנו ומשפיל אותנו לאורך זמן.
המצב הזה אינו קביל. מדינה שבידה עוצמות כמתואר והיא מוקפת במחרחרי מלחמה, לא יכולה להרשות לעצמה להתנהג כך. היא גם לא יכולה לתת מענה כל כך דל ולא רציני לאזרחיה, שמשלמים מחירים יקרים מאוד על החיים כאן. נדמה שבמקום להרתיע, אנחנו הם המורתעים.
ראוי להתבונן נכוחה בדברים, דווקא בימים אלו כאשר שאלת הרמטכ"ל הבא נמצאת על המדוכה. מדינת ישראל זקוקה למפקד צבא המקרין ביטחון, שאינו חושש לקבל החלטות קשות הכרוכות במחירים, שמבין שצריך לפעמים ללכת עד הסוף, ושיודע שהשפעתו על הדרג המדיני היא מהותית והוא חייב לשדר ביטחון ביכולת הביצוע.
דרוש רמטכ"ל שדוחף את הכוחות לפעולה, שלא מתפשר על מענה דל, שמבין שמלחמה מוכרעת על הקרקע ומוביל מהפכה אמיתית ביכולת היבשתית, שבראשה עומדים מפקדים יצירתיים הדוחפים להכרעה. מפקדים שמצוינותם נמדדת בביטחון שהם נותנים ולא בהסברים מבריקים.
ההסדרה מול חמאס היא החלטה מדינית, אך היא נובעת בעיקר מכך שהמענה הצבאי מול חמאס כשל. בעת הזו כאשר מפקדו העתידי של צה"ל מצוי תחת דיון כדאי לשאול מיהו האדם שיחזיר את יכולת ההכרעה וההרתעה של מדינת ישראל למקום הראוי לה.
הכותב הינו מפקד חטיבת שריון לשעבר, כיום חוקר יחסי צבא וחברה, מחבר הספר "האדם שבטנק".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
