עשרות שנים שוחה צבי מגן ב"חזית הרוסית". הוא שירת באגף המודיעין של צה"ל, היה שגרירנו באוקראינה וברוסיה ועמד בראש ארגון "נתיב", לשכת הקשר ליהודי בריה"מ. היום, בגיל 73, הוא ללא ספק האיש שיודע הכל על העבר, ההווה והעתיד של בריה"מ. את סיפורי העבר מגן סיכם בספר "בנתיבים עלומים" שיצא לאחרונה לאור (בהוצאת קונטנטו). את השקפות ההווה בעניין רוסיה הוא מפרסם בתדירות גבוהה מעל בימת המכון למחקרי ביטחון לאומי, כחוקר בכיר. ובאשר לעתיד "הדוב הרוסי", להערכות של מגן יש ערך רב.
"רוסיה תצטרך כבר בקרוב להמציא פתרונות לאתגרים המרובים שניצבים בפניה", קובע מגן. "מדובר גם באתגרים פנימיים, על שלל הכוחות הצנטריפוגליים הקיימים בה, גם באתגר הכלכלי וגם בכוחות שמאתגרים את רוסיה מבחוץ. יש גורמים בעולם שהיו מעדיפים שרוסיה לא תתקיים כמעצמה, ואילו רוסיה גורסת שהיא חייבת לחזור להיות מעצמה, כי אחרת היא פשוט לא תתקיים".
מה האיומים העיקריים על רוסיה מבחוץ?
"נוסף על מדינות המערב, שרואות ברוסיה איום ולכן מנסות להוריד אותה משאיפותיה המעצמתיות, זאת מדינה שמאותגרת על ידי שני כוחות גדולים: סין והעולם המוסלמי. אזורים נרחבים בשטחי רוסיה כמעט ריקים מאוכלוסייה, ואלה דווקא האזורים שגובלים בסין ובמדינות האסלאם. ברוסיה עצמה יש לא פחות מ־25 מיליון מוסלמים, ונוספים מגיעים אליה בזרם בלתי פוסק של מהגרי עבודה ממרכז אסיה. הם מקווים לשלוט בזה, אבל לגורם האסלאמי יהיה תפקיד. כבר היום אחד ההסברים לכך שרוסיה מנהלת שיח עם גורמים אסלאמיים כמו חמאס, חיזבאללה ואחרים, שאנחנו ממש לא אוהבים, הוא שהרוסים מבקשים להרגיע את כוחות האסלאם ולהפנות את כוח הזעם וההרס שלו לכיוונים אחרים".
שורת התפקידים שמגן מילא מייחדת אותו מכל המומחים הישראלים לרוסיה והמרחב הפוסט־סובייטי. ככל הנראה, הוא היחיד שזכה לשרת את מדינת ישראל בכל ההיבטים של ההתמודדות עם הרוסים - במישור הצבאי, הדיפלומטי, המדיני, היהודי וגם במישור המחקרי. מגן עצמו מעיד שלמעורבות העמוקה בנושא יש גם פן שלילי - כל הארגונים שבהם עבד ביקשו לוודא שאין בספר סודות, שלא בשלה העת לחשוף. הספר נבחן על ידי ועדת שרים מיוחדת, עבר תחת ידיהם של צנזורים משלל גופים, ונחתכו ממנו כמה וכמה קטעים. למרות זאת, התוצאה מרתקת ומכילה גילויים רבים.
"התחלתי לכתוב את הספר במקרה", מספר מגן, "דווקא אנשי ההוצאה לאור פנו אלי, כפי שהם פונים אל בכירים רבים אחרים, בהצעה לכתוב זיכרונות. התבשיל שרקחתי לבסוף הוא שילוב של שני התחומים: עיון ביחסי רוסיה־ישראל ובמקומה של רוסיה באזור שלנו מחד, ומסע זיכרון אישי מאידך. בעצם, יש שיראו בספר גם את הסיפור של כל היחידות והגופים במערכת הישראלית, אשר עסקו ועוסקים בנושא הרוסי, אולם זה גם סיפור של חיי. סיפור של דור העולים, כי בעצמי נולדתי בבריה"מ, ועליתי ארצה ב'עליית גומולקה' (אמצע שנות ה־50; א"ב). נקלטנו אז בצורה שונה מהעליות הבאות מבריה"מ ומרוסיה. נקלטנו מהר ובלי להשאיר עקבות לזהותנו הקודמת".
להקים מדינה
אחרי הפרק הקיבוצי בחייו (כנער בקיבוץ גן שמואל, ואחרי הצבא בקיבוץ אייל), שב מגן לצבא קבע ושירת בתפקידים שונים. הכשרתו העיקרית, חוקר מודיעין, השפיעה עליו יותר מכל, וקבעה את המשך דרכו. בשנת 1988, כשהחלו להיפתח גבולות בריה"מ, הוצע לו לעבור לשורות ארגון "נתיב", והוא נשלח למוסקבה כחלק מן המשלחת הראשונה של משרד החוץ שם. כעבור מספר שנים בריה"מ התפרקה, ומגן מונה ב־1993 לשגריר באחת המדינות החדשות שצצו במקומה - אוקראינה.
איך מקימים שגרירות יש מאין?
"זאת לא היתה קייטנה. קודם כל, זאת היתה מדינה צעירה, בלי תשתיות של ממשל. חשוב להבין שנחתנו במקום שאין לו שירות חוץ מסודר, אין מסורת, אין מבנה ותהליכי עבודה. האוקראינים שהיו בשירות החוץ הסובייטי מצאו את עצמם בן לילה כמעט כעובדים במשרד החוץ האוקראיני. נאלצנו להמציא מחדש כל דבר, לעצמנו ולהם, החל מנהלים, סידורים, הבנות וכמובן קשרים. גם בניין לשגרירות לא היה. מצאתי קומה במבנה גדול ושיפצנו אותה בעצמנו".
אם לא די בכל אלה, היו שני גורמי לוואי שהקשו עוד יותר על מצב הדיפלומטים הישראלים באוקראינה של אז: השלכות אסון צ'רנוביל ומשפט דמיאניוק. "מעטים יודעים, אבל קייב היתה עדיין נגועה בקרינה", טוען מגן. "איך אתה חי בעיר שלאחר אסון גרעיני? מה אתה אוכל? אמרנו 'מה שיהיה - יהיה', זרמנו והעדפנו לא לחשוב על התוצאות הבריאותיות. משפט דמיאניוק התנהל באותה עת בבית המשפט העליון בירושלים, והאווירה בקייב היתה בהתאם - היו הפגנות אנטי־ישראליות ליד השגרירות והיו ביטויים נוספים של רגשות שליליים כלפינו. מצד שני, גם אנחנו ידענו היטב שהגענו לארץ בעלת היסטוריה בעייתית מאוד ביחס לעם היהודי. כך שהיה זה אתגר כפול ומכופל לבנות יחסים ראויים בין ישראל לאוקראינה, אבל נדמה לי שהצלחתי במשימה".
אחד ההישגים של מגן כשגריר המדינה הצעירה, שבה "זכינו להרבה הערכה", היתה האפקטיביות בפגיעה בפרויקט הגרעין האיראני. "ישראל התחילה להתמודד בדיוק אז עם מאמצי ההתחמשות של איראן, בתחום הקונבנציונלי ובתחום האטום. אוקראינה סיפקה ציוד רגיש לאיראן. בימי בריה"מ, הטורבינות יוצרו באוקראינה, וייצורן נותר שם לאחר התפרקות המדינה הקומוניסטית. הצלחתי לשכנע את האוקראינים להפסיק לספק את הטורבינות לתחנת הכוח הגרעינית בבושהר, והיה ברור שעצירת אספקה זו תעכב את הפרויקט האיראני".
איך שכנעת את הנשיא האוקראיני?
"החלק הקל היה להסביר כמה רע זה לחמש מדינה קיצונית ותוקפנית כמו איראן. החלק הקשה יותר היה לגרום לצד שמולך להבין שאם יוותר על האספקה הבעייתית - ייצא לו משהו טוב מזה. רצוי למצוא משהו מעשי, שמבליט את הדמיון בינינו כמדינות חדשות, שבונות את לאומיותן ומחדשות את השפה שלהן. כשסיימתי את תפקידי כשגריר, הנשיא לאוניד קוצ'מה הזכיר לי את 'הטובה' שעשה לנו, וציין בחצי צחוק, שלא קיבל על כך תמורה".
לעשות איתם עסקים
ב־1998 מונה מגן לשגריר ברוסיה. "מדובר במעצמה, בוודאי במישור הבינלאומי והצבאי, על כל המשתמע מכך, סדרי גודל שונים. עם זאת, גורמי ביטחון, הן דיפלומטים והן בגופים המקומיים ברוסיה, אהבו לעבוד איתי. הם זיהו קולגה. למדתי מהם המון".
מגן נחת בתפקיד השגריר בבירת רוסיה בשלהי שלטון הנשיא בוריס ילצין, בשעה שהעיר קלטה תושב חדש נוסף: "אני וולדימיר פוטין הגענו למוסקבה באותה תקופה. הוא הועבר מסנט פטרבורג לתפקיד באדמיניסטרציה הנשיאותית, ואני הסתובבתי שם כמו בבית. ישבתי יום אחד עם היועץ לביטחון לאומי, אנדריי קוקושין, לפתע אדם שלא הכרתי דפק בדלת המשרד, וקוקושין מזמין אותו: 'בוא, בוא - תכיר מרגל כמוך'. הקריירה של פוטין נסקה אז מהר, הוא מונה לראשות שירותי הביטחון הפדרליים, וסמוך לסיום התפקיד שלי בשנת 1999 כבר היה ראש ממשלה.
נסיקה מהירה בשמי השלטון הרוסי. ולדימיר פוטין // צילום: אי.פי.אי
"פוטין הגיע למסיבת הפרידה שלי. כולם היו בהלם, שהרי לא מקובל שאישיות בכירה כל כך משתתפת באירוע דיפלומטי מן השורה. פוטין לא הסתפק ברושם הראשוני, ביקש ממני להתלוות אליו לסיבוב ולחש לי: 'אני רוצה שכולם יראו מה אני חושב על המדינה שלך ועליך'. המקרה הזה עורר הדים רבים ושכנע את כולם שאנחנו, פוטין ואני, מקורבים..."
כיצד נוצרו ביניכם יחסי אמון כאלה?
"יצא לנו להיפגש כמה וכמה פעמים, ופוטין הציג בפניי את המטה שלו ואת מקורביו האמיתיים. הוא רצה לקבל עדכונים, וגם השמיע דברים. מי שעתיד היה בתוך זמן קצר לעלות על כס הנשיא של רוסיה עשה רושם חיובי ופתוח, היה קל להיות במחיצתו.
"עוד בהיותי במוסקבה, ראש הממשלה בנימין נתניהו מינה אותי לעמוד בראש 'נתיב', אשר היתה בעבר חלק מקהיליית המודיעין הישראלית. לא יכולתי לעזוב את תפקיד השגריר מהיום למחר, ובמשך כמה חודשים חבשתי את שני הכובעים. פוטין שמע על כך והזמין אותי ל'פגישה של שני קולגות', שבה ניסיתי להסביר לו ש'נתיב' זה לא מודיעין. הוא ענה בחיוך: 'נכון, זה לא מודיעין, זה יותר גרוע'".
בתקופתו בראש "נתיב" גיבש מגן את תפיסתו הסופית באשר לארץ שבה נולד: "ברוסיה, ובעיקר במערכות החוץ והביטחון שלה, יש מרכיב לא מבוטל של עוכרי ישראל, מוקדי כוח פרו־ערביים ובמיוחד פרו־איראניים. ובכל זאת, יש לנו סיפור מתמשך עם רוסיה. כמדינה נולדנו פעמיים בקרקע רוסית: פעם אחת בתקופת העליות הראשונות ופעם נוספת סמוך להקמת המדינה. הציונות המגשימה נולדה ברוסיה. אותו נוער יהודי שואף לצדק התפצל: חלקו הלך לעשות מהפכות חברתיות ברוסיה, וחלקו הלך לבנות לנו בית במולדת. הציונות המעשית באה מיהדות רוסיה, ועל כן כל מה שהיה כאן בראשית המדינה רוסי באופיו.
"לעומת זאת, ההחלטה של כ"ט בנובמבר וביצועה היו סובייטיים. מטרתם היתה לזרוק את הבריטים מהמזרח התיכון, ואולי להחליפם כמעצמה העיקרית כאן. את המטרה הזו הם לא הגשימו במלואה, אבל בדרך וידאו שההחלטה על הקמת המדינה היהודית תתקבל באו"ם, ואת החלק החיובי הזה לא צריך לשכוח.
"במקביל הסובייטים פתחו במלחמה נגד העם היהודי בגבולות בריה"מ וגם נגד ישראל. בחלק מהמקרים היו אלה חלקים שלובים של אותה מלחמה, שאותה אני מתאר בספרי מנקודת מבטו של מי שהיה בה חייל. רצה הגורל, ונפלה בחלקי הזכות להיות זה שאוסף את הריסות המלחמה, כדי לבנות במשך 30 שנה יחסים עם מי שלחמו בנו לאורך 40 השנים הקודמות".
מגן מסכם: "רוסיה איננה מדינה פשוטה. לאחר שעלה בידם לחזור לאזור, הם שוב היו אתגר עבורנו. יחד עם זה, הרוסים רואים את מדינת ישראל כפרטנר חשוב, כמעצמה אזורית מובילה. בשנים האחרונות, בזכות ההתנהלות של ישראל, הדימוי הזה אפילו שודרג עד כדי כך, שהיחס אלינו במוסקבה הוא כאל גורם השפעה שווה כוח לרוסיה, גורם שכדאי 'לעשות איתו עסקים' וללכת ליעדים אסטרטגיים משותפים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו