שירות עצמי

זה לא סוד שהקשב הציבורי בישראל נתון במידה רבה לסוגיות ביטחוניות. עזה, סוריה ואיראן הן רק דוגמאות לסדר היום של האזרח הישראלי הטיפוסי, שמתנהל על פי תחושת הביטחון שלו וגם מצביע כך בקלפי.

אבל לצד העיסוק האובססיבי כמעט ב"מצב", אין כמעט עיסוק בצד האחר של הביטחון - באנשים. אלה עולים לכותרות באחד משני מצבי צבירה: כשיש, חלילה, נפגעים (או סיפורים יוצאי דופן, כמו האישה הראשונה שמונתה השבוע לפקד על טייסת), או כאשר עוסקים בתנאים המופלגים לכאורה של משרתי הקבע. כל היתר הוא עונתי ומזדמן, בעיה פנימית של הצבא; הציבור הישראלי ונבחריו לא באמת מטרידים את עצמם בסוגיות שעלולות להשפיע על ביטחונם המיידי בעתיד הלא רחוק.

צה"ל נמצא בבעיה. אין דרך יפה לומר את זה. והוא מתמודד איתה כמעט לבדו, למרות שזאת רחוקה מלהיות הבעיה הפרטית שלו. ישראל משתנה, ואיתה משתנים מי שמשרתים בצבא. יש להם מוטיבציות אחרות, אינטרסים אחרים, חלומות אחרים.

האתוס הישראלי הבסיסי שגרם למשרתים לעשות זאת "למען המדינה" כבר לא קיים יותר, למעט במקרים חריגים (הדרוזים, שנמצאים בשבועות האחרונים בכותרות סביב סערת חוק הלאום, הם דווקא דוגמה חיובית בהקשר הזה, ולא דוגמה יחידה); מי שמשרת כיום כבר לא מדבר על טובת המדינה, אלא על טובתו־שלו. לא מה ייצא לכלל מזה, אלא מה ייצא לי.

הסיבות לכך מגוונות. החברה הישראלית, כמו העולם המערבי כולו, הפכה חומרית יותר. כסף הוא חזות הכל, סימן ההצלחה היחיד. פעם היה "נחשב" להיות פרופסור או קצין בכיר; היום סמל הסטטוס הוא כלכלי בלבד. להשכלה, לשירות, לתרומה אין כמעט ערך. ובעולם הזה, הכסף הקל, הבטוח, בא מהטכנולוגיה. מהסטארט־אפ ניישן. סייבר הוא הבאזז. כולם רוצים ללמוד סייבר, לשרת סייבר, לעבוד סייבר. זה בטוח, וזה מבטיח את העתיד.

מגמות סייבר נפתחות בתיכונים על בסיס שבועי. כולם מציעים השכלה, ומבטיחים שירות ב־8200. זה לא רק חסר ביסוס, זה מזיק; העולם הטכנולוגי בצה"ל זקוק לכמה מאות אנשים בשנה. יש אלפים שרוצים. רק המתאימים ביותר מגיעים. אלה שלא, מרגישים ממורמרים. שרימו אותם. עם המוטיבציה השלילית הזאת - שבדרך כלל גם מלווה בלחץ אינסופי של ההורים - הם מגיעים לצה"ל.

מה שהבטיח תיקון בעבר היו המלחמות. הידיעה שצריך להגן על גבולות המדינה. לפני שני עשורים מח"ט גולני היה מגיע לדבר עם שמיניסטים או מתגייסים מדרום לבנון. העיניים שלו היו טרוטות, אחרי לילה ללא שינה שבו כוח שלו שכב במארב. בעשור הקודם הגיע מח"ט גולני לאותה השיחה אחרי לילה ללא שינה שבו כוח שלו חיסל חוליית מחבלים בגדה או בעזה. היום מח"ט גולני מגיע אחרי שהלוחמים שלו רדפו אחרי עפיפונים. זה לא נסתר מעיניהם של המתגייסים שמבקשים להבין למה חשוב לשרת בקרבי, ולעיתים גם למה חשוב לשרת בכלל.

צה"ל מפעיל הרבה מאוד כוח, אבל לחיילים כמעט שאין חלק בזה. 90 אחוזים מהפעילות נעשית על ידי חיל האוויר והמודיעין; המקום היחיד שבו נלחמים הוא גבול עזה, וגם זה על אש קטנה. ביטחונית זה מעולה, בוודאי בטווח המיידי: ספק אם מישהו באמת רוצה מלחמה. אבל מי שרוצה צבא חזק ואיכותי, שמוכן וכשיר להילחם בכל רגע נגד כל אויב, חייב למצוא פתרונות לבעיות היסוד שצה"ל מתמודד איתן לבדו, בהצלחה חלקית מאוד.

 

צבא חצי העם

לצה"ל לא חסרים חיילים. יש אמנם בעיה נקודתית, משום שקיצור השירות גרם לכך שבחודש מארס השנה השתחררו במקביל שני מחזורים והתגייס רק אחד, אבל הפער הזה של כמה אלפי חיילים יתוקן בשנים הקרובות, שבהן ממילא צפוי גידול במספר המתגייסים.

אבל צה"ל מתמודד עם בעיה כפולה: של מוטיבציה, ושל ערכים. לא ערכים במובן של האם נכון לירות במחבל מנוטרל או להפעיל כוח מסיבי לעבר משגרי עפיפונים בעזה, אלא של ערך השירות במובן הכי בסיסי שלו. במחזור הגיוס הנוכחי התגייסו רק 50 אחוזים מבני ה־18 בישראל. אם מורידים את האוכלוסייה הערבית, שאינה חייבת בגיוס, נשארים עם 72 אחוזים שהתגייסו (יהודים, דרוזים, צ'רקסים ומעט בדואים ונוצרים). היתר הם בעיקר חרדים, ואחרים שקיבלו פטורים מסיבות מגוונות - רפואי, חוסר התאמה, עבר פלילי או שהות בחו"ל.

50 אחוזים זה לא צבא העם. זה צבא חצי העם. המגמה הזאת תתרחב בשנים הבאות. השנתונים אמנם גדלים, כאמור, אבל גם האחוז של אלה שלא ישרתו בהם גדל. זה נכון שבכל שנה מתגייסים יותר חרדים, אבל האחוז שלהם באוכלוסייה שלא מתגייסת קטן בהתמדה. זה אומר שבעתיד הלא רחוק ישרתו פחות ממחצית מבני ה־18; בהיעדר שוויון - שיכול להיות מושג או על ידי כך שכל מי שלא משרת יעשה שירות לאומי מקביל, או בתגמול כספי משמעותי לאלה שכן משרתים - יש כאן פוטנציאל מסוכן.

זה לא מסתיים בכך. צה"ל צריך את כל החיילים, אבל את הטובים הוא צריך יותר. פעם, כשהשירות היה ערך משותף ומוסכם, היה קל יותר לקשור את הטובים לשירות משמעותי: לגייס אותם לקרבי, להוציא אותם לפיקוד, להחתים אותם לשירות קבע.

 

לא כולם צריכים להגיע ליחידות הסייבר. תא"ל ערן שני // צילום: גדעון מרקוביץ'

 

המטכ"ל של 2040 התגייס בשבועות האחרונים לצה"ל; מי שרוצה למצוא בו איכות שתצדיק את משפטו האלמותי של בן־גוריון ("תדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך") צריך להיות מודאג מהמגמות, שמתעצמות גם מתהליכים מקבילים.

השינוי במודל הקבע גורם לכך שרק אחד מכל 11 שיחתמו בתחילת הדרך ייצא לפנסיה מהצבא. היתר יפוטרו או ינשרו. זה גורם לרבים לתהות אם כדאי להם בכלל להישאר בכזה חוסר יציבות תעסוקתית, בוודאי במקצוע כל כך תובעני.

 

לבזבז חצי יום בלשכת הגיוס

חלון הראווה של כל זה הוא המוטיבציה, שנמצאת כאמור בירידה מתמדת בשנים האחרונות. צה"ל, בסיוע משרד החינוך, עושה לא מעט תהליכים חיוביים כדי לשפר את המצב; עיקרם במגע בלתי אמצעי בין מפקדים ולוחמים לתלמידי התיכון.

בשריון, למשל, זה סייע משמעותית להעלות את מספר החיילים שביקשו מיוזמתם להגיע לחיל. גם בצד השני, של החיילים הבלתי מרוצים, נרשמה ירידה; במחזור הגיוס הנוכחי היו רק 30 חיילים שנשלחו לכלא לאחר שסירבו לעלות לאוטובוס ולהתפנות ליחידה שאליה שובצו.

בעבר נהג צה"ל לפרסם את נתוני המוטיבציה. בשנה שעברה הוא הפסיק, ובאגף כוח אדם מעדיפים להסתכל על התהליכים אחרת. לא רק על מה שקורה בין האזרחות לבקו"ם, אלא גם על מה שקורה מרגע הגיוס. "אסור להסתמך רק על אינדיקטור של מה החייל כתב בשאלון שהוא מילא שנה לפני הגיוס", אומר תא"ל ערן שני, ראש חטיבת תכנון ומיון כוח אדם באכ"א. "אנחנו שואלים את עצמנו דברים נוספים. האם הוא התגייס? כן. האם הוא הגיע לאן שאנחנו החלטנו שהוא ישרת בו? כן. האם אנחנו מזהים נהירה מטורפת לרופא או לקב"ן כדי להשתמט? לא".

שני אומר שזה נובע מעבודה עמוקה שצה"ל עושה בטיפול במשרתים מרגע שהם נקלטים בשורותיו. הוא מודה, עם זאת, שנדרשת עבודה משמעותית בשלב שלפני. חלק מהמערכים מיושנים, ולעיתים המגע של הצעירים עם הצבא מביך. מלש"בים מגיעים ללשכת גיוס, מחכים חצי יום למפגש עם רופא על חשבון לימודים, ונשלחים הביתה בלי לפגוש איש.

אכ"א מוביל מהלך אסטרטגי במטרה לשנות את זה. אחרי ביקורות אינסופיות עבר מוקד השירות רביזיה משמעותית: כיום ההמתנה למענה טלפוני קצרה, ובקרוב המוקד יטפל גם בחיל המודיעין ובחיל האוויר. האתגר הוא שבעתיד הקרוב כל החיילים יורידו לסמארטפון את האפליקציה הייעודית, ויתקשרו באמצעותה עם הצבא; יזיזו זימונים, ישלחו אישורים, ימלאו טפסים.

מערך הרפואה זה עסק מסובך יותר. יש מחסור ברופאים בצה"ל, כמו בכל המדינה. "אנחנו צריכים להתייעל משמעותית, לקצר תהליכים", מודה שני. "אנחנו בוחנים אפשרויות לפתור את זה גם מחוץ לצבא". לו זה היה תלוי באכ"א, כל התהליך של מתן הפרופילים והטיפול הרפואי היה מתבצע במרפאות האזרחיות. כל מלש"ב היה מגיע לרופא במקום מגוריו, ומקבל פתרון. הבעיה היא שהרפואה בצה"ל נמצאת במקום אחר - באגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה - והתהליכים האלה לוקחים זמן.

הבעיה הקשה יותר היא שלשכות הגיוס הן חלון הראווה של הצבא, והשירות שהן נותנות הוא התדמית שנוצרת לצה"ל אצל המתגייסים. לשכת הגיוס בטבריה, למשל, נבנתה ב־1956. התשתיות שלה בהתאם. מי שהתגייסו לפני שבועיים לשריון נקראו להגיע לבית ספר בסביבה; ראש אכ"א, אלוף מוטי אלמוז, לא רצה שההורים יתייבשו בחום, בלי מזגן. שכך ייראה שער הגיוס של הצבא.

לשכת הגיוס בירושלים היא סיפור בעייתי יותר. לא רק התשתיות, גם המיקום - בלב האזור החרדי. מי שכבר מתגייס, רואה סביבו המונים שלא. את המוטיבציה שלו זה בוודאי לא מעלה.

 

יעד אמביוולנטי

הבעיות עמוקות. שורשיות. מצפים מצה"ל לפתור אותן בעיניים עצומות וידיים קשורות. זה לא יקרה. חלק מהדברים, כמו תשתיות, דורש כסף; חלק אחר, כמו טכנולוגיות, דורש קשב ופתיחות; החלק שקשור באופן השיבוץ של חיילים דורש שינוי מחשבתי; אבל החלק החשוב מכולם, של טיפול במוטיבציה הבסיסית לשרת, דורש טיפול מערכתי, של המדינה.

מבחינת הצעירים, צה"ל הוא כבר לא הדבר הכי קוסם שיש. רובם רואים בו כורח, נטל שצריך לעבור ולהמשיך הלאה. השוק האזרחי קורץ, ולא רק בסייבר; גם מפקד המוסך בבסיס גיבור יכול לעבוד חצי מהזמן, בלי שבתות וחגים, ולהרוויח כפליים כמנהל מוסך אזרחי בקריית שמונה. מי שלא ישאיר אותו, או את הרס"ר בימ"ח (ובוודאי את המפקדים ביחידות הלוחמות), ישאל את עצמו במלחמה הבאה איך זה קרה לנו.

שני מודה שדרוש פתרון. הדוגמה שבה כולם נאחזים היא סייבר. משרד החינוך משקיע, ובצדק, בחינוך טכנולוגי כהשקעה לעתיד. על תלמידים בכיתה ט' מופעל לחץ גדול ללמוד מדעים. זה יעד לאומי, אומרים להם. ואז מגיע צה"ל בכיתה י"א ומנסה לשכנע אותם ללכת לקרבי. זה יעד לאומי, אומרים להם.

הצעירים מבולבלים; הבטיחו להם יעד לאומי אחד, ומשכנעים אותם באמצע הדרך לזנוח אותו לטובת יעד לאומי אחר. "סייבר חשוב למדינה וחשוב גם לצה"ל, אבל אנחנו לא צריכים את כולם על מחשב, ולמען האמת - רק בודדים יגיעו", אומר שני. "זה יוצר מפח ציפיות אצל רובם, וזה מניח בפנינו אתגר לא פשוט".

צה"ל לבדו לא יצליח להתמודד עם האתגר הזה. הוא יעשה ג'אגלינג עם המתגייסים ועם התנאים, אבל ישפר את המצב בנקודות. בהיעדר מלחמה, שתזניק מן הסתם את המוטיבציה (אבל גם זה זמנית בלבד), יידרש פתרון מערכתי רחב, שצריך להתחיל במערכת החינוך, להמשיך בצה"ל ולהסתיים באזרחות, תוך תיעדוף מוצהר וגלוי של אלה שמשרתים לעומת אלה שלא.

זה ידרוש עימותים פוליטיים, עניין רגיש בימים שבהם הבחירות יוקדמו כנראה על רקע חוק הגיוס. ובכל זאת, אין דרך אחרת. בהיעדר פתרון, יתגייסו פחות, ובוודאי הפחות טובים, ויישארו הפחות טובים. אלה שיגיעו ירגישו פראיירים. אלה תהליכים איטיים, אבל המגמה ברורה, וחבל - יש נוער מצוין בישראל, איכותי, שרוצה לתרום. רואים את זה בהיקפי ההתנדבות לשנת שירות ולמכינות הקדם־צבאיות, אבל אסור להתבשם מכך - זה משכר ומשקר.

מי שלא ישקיע בתעודת הביטוח הזאת, ימצא את עצמו מוגן פחות בעתיד, או מתפשר. למשל במעבר לצבא מקצועי. אמנם יש לא מעט גורמים אזרחיים שמצדדים בזה, אבל צה"ל מזהיר שזאת תהיה טרגדיה, לא פחות. הטובים לא יבואו, כי יהיו להם אופציות בחוץ; יגיעו הבינוניים, אלה שיחפשו סידור עבודה. זה מה שקרה לצבאות אחרים בעולם שעברו תהליכים דומים.

ישראל נמצאת במצב אחר: היא עדיין נלחמת על קיומה, גם בהיעדר מלחמות פעילות. אין לה את הלוקסוס לוותר על כלל המתגייסים. נדרש רק לשכנע אותם שזה חשוב, ושהם לא נושאים את האלונקה הזאת לבד. 

"שירות לכל", אומר הרמטכ"ל איזנקוט. צה"ל יבחר את מי שהוא צריך, והיתר ישרתו את המדינה - במשטרה, במערכת הבריאות, בבתי הספר או בכל מקום אחר, העיקר שישרתו (כולל חרדים וערבים כמובן). בצה"ל משוכנעים שזאת הדרך היחידה - מוסרית ומעשית - לבלום את התהליך.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו