הפמיניזם מדבר עם אלוהים

לא מעט אולמות ספורט או כיתות בית ספר הופכים בשבתות לבתי כנסת. תמצאו זאת בכל עיר. עם זאת, ספק אם תמצאו בית כנסת אורתודוקסי שכזה, שאת תפקיד החזן ממלאת אישה. זה התחיל ב־2003, עת הוקם המניין השוויוני הראשון בישראל, ובשנים האחרונות נראה שהטרנד תפס, וגם אם הוא נמצא בשוליים הקיצוניים של הציונות הדתית - המספרים גבוהים יותר. 30 מניינים שוויוניים פועלים בארץ, אחד הבולטים שבהם הוא מניין קלוזנר, שאותו מוביל הרב מישאל ציון (37), המתגורר בירושלים עם אשתו חוקרת המוח וארבע בנותיהם (בגילי 12-2). 

"השם קלוזנר התחיל כבדיחה", מספר ציון, "לשכונת תלפיות היו שני מנהיגים, שכנים־אויבים מושבעים: יוסף קלוזנר וש"י עגנון. האחרון זכה שבית הכנסת הגדול בשכונת תלפיות ייקרא על שמו, אז בצחוק אמרנו שלמניין הפמיניסטי שלנו נקרא 'קלוזנר', כתיקון ליריבות ההיא בין השניים".

כבוד הרב, שלמד בתיכון הרטמן ובישיבת מעלה גלבוע, שירת בצבא בחטיבת קשרי חוץ ולאחר מכן עבר לכמה שנים בניו יורק. כשחזר משם, הקים עם אשתו את בית הכנסת השוויוני בשכונה, והוא מתגאה היום, בראיון ל"ישראל השבוע", ש"התחלנו עשר משפחות והיום אנחנו כבר 70. הקהילה שלנו נשענת על שלושה דברים עיקריים - בית הכנסת, לימוד תורה ושומרי שבת כמו כל הדתיים האורתודוקסים. אנחנו קהילה שוויונית, גברים ונשים שלכולם יש מקצועות מכובדים, לכולם יש השכלה גבוהה, עובדים בכנסת, בהיי־טק ובחינוך. אנחנו מאמינים שכמו שהעולם היום הוא שוויוני בין גברים לנשים, כך גם בית הכנסת צריך להיות".

מה שונה בית הכנסת שלכם מהאחרים?

"בבתי הכנסת הרגילים, הנשים הן לא 'אזרחיות של עולם בית הכנסת'. יש להן מקום בעזרת הנשים. רובנו גדלנו במציאות שבה גיל בת מצווה זה הגיל שבו האישה 'מגורשת' לעזרת הנשים, לעומת בנים שחוגגים בר מצווה והופכים להיות אזרחים של בית הכנסת המסורתי, שבו כאמור הנשים יושבות מאחורי מחיצה, מאחור או בקומה שמעל עזרת הגברים. 

"אצלנו בבית הכנסת יושבים בנפרד, אבל לא בגלל ענייני הצניעות, אלא בגלל שההפרדה מייצרת תודעה אחרת מתודעה של יום חול, למשל כשאני עובד במשרד. בכלל, צניעות זו תכונה פנימית ולא מה דעתי על מה שאישה לובשת. ההפרדה בבית הכנסת היא מתוך הרצון ליצור מרחב אחר מהמרחב הרגיל, המשפחתי הוא זה שמוכר לנו מהרחוב. יש לי חברים שהם זוג חד־מיני, ובשבת כשהם באים לבית הכנסת, אחד מתפלל מאחורה ואחד מקדימה, כדי ליצור את ההפרדה הזו".

 

תפילה בנוסח לאונרד כהן 

בקהילת קלוזנר לנשים יש תפקידים במהלך התפילה. "גברים ונשים משמשים שליחי ציבור, ואישה יכולה להיות חזנית בקבלת שבת. נשים יכולות להכניס ולהוציא ספר תורה. אלו תפקידים שמותרים גם לפי ההלכה, רק שנקבע שאסור כי לא נהגו לעשות כך, וכל דבר שלא נהגנו לעשות ראוי לשמר", אומר ציון. "זאת הגישה המסורתית, אני מכבד אותה, אבל אם היינו אומרים על כל דבר לא לעשות כי לא נהגנו לעשות, לא היתה היום בכלל ציונות דתית. יש הלכה שאומרת שהכל עולים למניין, אפילו אישה, אפילו ילד קטן, אלא שרבנים קבעו שאישה לא עולה 'משום כבוד הציבור'. מי יכול לקבוע מהו כבוד הציבור היום? מה שהסבתות שלנו היו עושות או זה שיש היום אישה דתייה, שופטת בבית המשפט, חכמה ומשכילה? ואולי מי שלא רואה בנשים חלק מעולם בית הכנסת הוא זה שלא מכבד את הציבור? המציאות היום היא של נשים תלמידות חכמות, משכילות, מחנכות, והבת שלי גדלה לעולם שבו היא תקרא את הפרשה שלה".

גם הניגונים בתפילה שונים מבית כנסת רגיל?

"הרוחניות בתפילה מאוד חשובה לי, ולפעמים מרוב הלכה אנשים שוכחים לפגוש את אלוהים. היום אשתתף בקבלת שבת ב'בית אבי חי' עם להקת דיוואן הלב וד"ר מלילה הלנר־אשד, חוקרת ספר הזוהר. לכבוד 70 שנה למדינה עושים בימים אלה בבית אבי חי פרויקט מוזיקלי לכל עשור של המדינה ("פסטיבל 7"). העשור של שנות האלפיים היה עשור שבו מוזיקת נשמה יהודית התפתחה בישראל, על הברכיים של מוזיקת ניו־אייג' מצד אחד ושלמה קרליבך מצד שני. 

"ביחד ניצור קבלת שבת שמתחברת למוזיקת הנשמה הזאת. אני גדלתי במניין בקטמונים של היפים בוגרי קרליבך. אצלם למדתי להתפלל לאונרד כהן לצד יהודה פוליקר בתוך התפילות של יום הכיפורים. היום קוראים לזה 'ניאו־חסידי', אז הם פשוט היו משוגעים לדבר. היום בבית הכנסת שלנו אחד השיאים של התפילה זה הניגונים של לאונרד כהן, שמתגנבים לתוך תפילות הימים הנוראים".

זה נשמע כמו בית כנסת רפורמי יותר מאשר אורתודוקסי, לא?

"המילה רפורמי היא לא קללה. זה להיות יהודי בצורה אחרת. בכל מקרה, אם מישהו עושה דברים אחרת, זה לא אומר שהוא לא יכול להיות אורתודוקסי. מי שלומד את המקורות יודע שגם התלמוד והפוסקים מדברים על  סיטואציות שבהן נשים אומרות קדיש, קוראות בתורה ותופסות תפקידים בהנהגת הציבור".

 

"ההתנגדויות נמסות" 

אחת התמונות שפרצו את גדר התפילה הציבורית לנשים היתה אמירת הקדיש של רחלי פרנקל, אמו של נפתלי פרנקל ז"ל, שנרצח באירוע חטיפת שלושת הנערים בגוש עציון, ביוני 2014. הרב ציון אומר כי "התמונה של אמא שכולה אומרת קדיש על הקבר של הבן שלה לא פתחה את הסכר אבל שינתה תודעה. היו לא מעט נשים שעשו כמוה לפני, אבל התמונה הזו היתה פריצת דרך לתודעה הציבורית של הסוגיה".

הביקורת עליכם מגיעה מכל מיני כיוונים. איך היא מרגישה?

"אנחנו קהילה אורתודוקסית־פמיניסטית, אבל האורתודוקסים טוענים שאנחנו לא אורתודוקסים מספיק, והפמיניסטים טוענים שאנחנו לא פמיניסטים מספיק, אז אנחנו מרגישים טוב מאוד. אנחנו לא המניין הראשון שעושה דברים כאלה. נכון שכשיש שמחות משפחתיות לא כל בני הדודים מגיעים, ולסבים ולסבתות שרגילים לבתי כנסת קלאסיים זה מהלך לא פשוט, אבל מי שנכנס בדלת רואה כנות דתית בתפילה, רואה את ההשקעה בחינוך הילדים לחיים של תפילה, רואה נורמליות של ציונות דתית. 

"כשפוגשים אותנו ההתנגדויות נמסות. אפשר לומר שאנחנו תנועת שוליים, אבל גם לקבוצה אידיאולוגית בשוליים יש הרבה השפעה על המרכז. רואים את זה אצל החרד"לים, שמשפיעים על הציונות הדתית, רואים את זה במאבק הקהילה הגאה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו