"אמרתי לעצמי: אגיע לקרקעית ומשם אצליח לעלות"

חנה לסלאו || חנה לסלאו, בת 65. שחקנית, קומיקאית ובדרנית. תושבת תל אביב. גרושה פעמיים ואם לשני בנים. סבתא לרפאל. החלה את דרכה במחזמר "שיער" ובלהקת פיקוד מרכז. ב־2005 זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן. משחקת בהצגה "אמא מאוהבת" בתיאטרון הקומדיה (ב־28.7 בתיאטרון חיפה, ב־3.8 בתיאטרון היהלום, ב־4.8 בהיכל התרבות נתניה וב־7.8 במשכן לאמנויות הבמה באר שבע)

 מתי בפעם האחרונה שמחת שאת ישראלית?

"תמיד. אני בת של ניצולי שואה, ואני זוכרת אוטובוס תיירים שבא יום אחד ליפו, ואני כבר דיברתי אנגלית, הייתי בכיתה ה'. התיירים שאלו אותי: 'האם את יהודייה?' ועניתי: 'האם לא כולנו?' כשאבא שלי היה מתלונן על המדינה הקשה, המאבקים והמלחמות - הוא חשב לפעמים שהוא היה צריך לגור באמריקה - אמרתי לו: 'תשמח שאנחנו פה ותשמח שגידלת ילדה שחושבת שכל העולם זה יהודים". 

 מתי בפעם האחרונה ביקרת בבית ילדותך ביפו?

"אני כבר לא ילדה של אף אחד, וכשאני מתגעגעת למשהו שאיננו אני נוסעת ליפו. גם השבוע חלפתי שם ואמרתי לנהג המונית: 'פה גדלתי, מול השעון, איפה שיש עכשיו מלון'. בשבילי זו עדיין המשטרה, ובילדותי הייתי שומעת את העצירים שם מדברים: 'אל תדאג, החבאתי את האקדח בחצר'". 

 ספרי לי קצת על ההורים שלך.

"אבי משה נולד בפולין, והוא שרד את גטו לודג' ואת אושוויץ. הוא היה חי־מת, פחות מ־40 ק"ג. בסוף המלחמה הוא היה בן 30, ואמא שלי, מרים לבית ארסטר, היתה בת 20. היא גם שרדה את אושוויץ, והם נפגשו אחרי המלחמה, אחרי שהלכו לחפש קרובי משפחה ולא מצאו כלום. אירופה היתה חורבות, והם נפגשו ברכבת. הם היו שבורים והתפתחה ביניהם שם שיחה. אמי היתה אישה חזקה, ואבא הרגיש את החוסן שלה. הם אהבו אהבה של הישרדות, לא אהבה של תשוקה. אבי היה צועק בלילות, אבל חשבתי שככה זה, שכל האבות צועקים בלילה". 

 והאחים שלך?

"אחותי הגדולה היא אתי פרופר, הבעלים של אסם. היא נשואה איזה 50 או 60 שנה, גדולה ממני בשש שנים וגרה ברמת השרון, אישה יפה וטובה. בעבר היינו קרובות ולא קרובות, אבל היום אנחנו בקשר טוב. אחי איציק גדול ממני בשלוש שנים. הוא חי בגרמניה הרבה שנים, ואני כעסתי עליו בגלל זה והקשר בינינו לא היה טוב. עכשיו יש לו פה בית ביפו, יש לו בתי מלון, ואנחנו בקשר טוב. אחותי הקטנה, ציפי טוכנר, חיה בהרצליה, ויש לה ולבעלה חנות, היא אשת איש. זו כל ההיסטוריה".

 ומכולם, רק את נדבקת בחיידק הבמה? 

"איציק היה איש במה בילדות. אני הייתי מגישה לו, והפאנצ'ים היו אצלו. היינו עושים מערכונים של קישון. הוא גם צייר נהדר, אבל הלך לעשות כסף. רק נדמה לך שאתה יודע לאן החיים ייקחו אותך". 

 מתי בפעם האחרונה דיברת עם אמא שלך?

"היא נפטרה ב־2005, אבל אני מדברת איתה בלב בכל יום. יש לי טבעת יהלומים שלה, שאבא קנה לה פעם, וזו האנרגיה שלה לדעתי. אני הולכת איתה לפעמים, ומבחינתי זה הקבר של אמא. אני חושבת עליה ומתייעצת איתה, והיא שולחת לי תשובות. אני יודעת שהיא שומרת עלי".

 מתי בפעם האחרונה צפית בטלוויזיה?

"אתמול ראיתי את הסרט 'טראנס פאטי: עדיין חי!', סרט דוקומנטרי על בחור שחלה ב־ALS, המחלה שאבא שלי היה חולה בה. ראיתי את הסרט והבנתי מה אבא שלי עבר. אבא שלי נפטר כשהייתי בת 30, ונאלצתי לשחק שבוע אחרי. אין תרופות למחלה הזו, והסרט השאיר בי מועקה כבדה".

 מתי בפעם האחרונה לבשת מדים?

"באוקטובר 2015, בפרק של 'בנות הזהב', וזה עדיין נראה עלי טוב, בחיי. ירוק מתאים לי. ההצלחה של הסדרה לא מפתיעה, היא עבדה בכל העולם, וגם פה. אני בקשר מעולה עם תיקי דיין, מיקי קם ורבקה מיכאלי. אנחנו חברות, ואם אני מקבלת משהו ואני לא פנויה, אני אומרת 'תפנו למיקי', וגם להפך". 

 מתי בפעם האחרונה התרגשת כמו ילדה?

"בלידה של הנכד שלי, רפאל, לפני שבעה חודשים. וגם כשנסעתי ללונדון לבקר אותו. פחדתי לנסוע לזמן קצר, אבל הבן שלי אמר לי: 'בואי לשלושה ימים, תפסיקי להיות כבדה', וזה היה הביקור הכי טוב שעשיתי. נסעתי כמו דורה, קטנה ונרגשת כולי, עם תיק קטן. אני לבד כבר 20 שנה, עם מי אני אטוס? אני סבתא לא נדחפת, אבל אני יכולה לתת עצות, ואם מבקשים ממני עצה - אני נותנת". 

 יאללה, תני אחת גם לקוראים שלנו.

"עכשיו היתה לו פריחה, ונתתי לרומי עצה לעשות לו אמבטיה עם קצת קורנפלור. בדרך כלל יש לו עור כמו שלי, עור טוב".

 מתי בפעם האחרונה פגשת אותו, את רפאל?

"לפני חודש, והם יבואו אלי בקרוב מלונדון ויגורו אצלי. קניתי מיטה עבורם, ואני מאוד מתרגשת. אבל אני רואה את רפאל בכל יום בסקייפ, אנחנו מדברים ואני רואה איך הוא גדל. הוא דומה לי קצת, הוא מלא הומור. הסטטוס סבתא עושה לי כיף, והייתי רוצה שרפאל יהיה פה, אבל זה מה שיש ועם זה אני עובדת. רומי היא אמא יוצאת מן הכלל, ואני מתרגשת לראות את בן אבא. הוא כל כך שותף, הם מתחלקים בכל. במקצועו הוא מפיק, והוא מכר לנטפליקס את הסדרה 'צל של אמת'". 

 בואי תשוויצי קצת גם בבן השני שלך. 

"הבן השני שלי, איתמר, סיים תואר ראשון באוניברסיטה בלוס אנג'לס, הוא למד קולנוע ופילוסופיה, הוא כותב ומביים, ונחשב כוכב בבית הספר - ועכשיו בואו נראה. עכשיו הוא היה פה, עם אשתו האמנית נעה יקותיאלי, ורפאל עשה להם חשק לילד, אבל הם עדיין צעירים". 

 מתי בפעם האחרונה חווית דיכאון?

"אני לא בן אדם של דיכאון. אם יש לי קצת נפילות, אני מייד מוציאה את עצמי משם. גם לא נגעתי בכדורים. אפילו לא בתקופה הקשה, והיו לי שנים קשות שבהן לא עבדתי. לקחתי אולי פרוזאק אחד או שניים, והגוף שלי לא הגיב טוב לזה, התחלתי להקיא והרופא אמר לי לתת לזה כמה ימים. הרגשתי שאני בתוך צמר גפן, לא במציאות, ואמרתי שאני לא רוצה. אמרתי: כואב? שיכאב. והיה לי קשה, ולא עבדתי, אבל הרמתי את עצמי בשערות, ידעתי שיהיה טוב. אמרתי לעצמי: אגיע לקרקעית ומשם אצליח לעלות". 

 ומה הוציא אותך מהקרקעית?

"לא עבדתי, אז כתבתי לעצמי תוכנית יחיד, 'יותר חנה מלסלאו'. דיברתי שם על השומן, הנפילה, השואה, הבית, הכל. הבנתי שאני צריכה לעזור לעצמי - וגם קיבלתי עזרה. עמוס גיתאי עזר לי כשהוא נתן לי צ'אנס בסרט 'עלילה', המופע שכתבתי עם שי בן עטר זכה בפרס התיאטרון, וגם עשיתי את 'השיר שלנו', כי ידעתי שקולנוע ותיאטרון זה לא מספיק - אני צריכה להיכנס גם לבתים". 

 מתי בפעם האחרונה היית צריכה להעמיד גבר במקום?

"אני תמיד ידעתי להעמיד גברים במקומם. מה זה גברים? ילדים שגבהו, באמת. גידלתי ארבעה בנים, שניים שלי ושניים של בני, בעלי השני. ברגע שיש אישה חזקה, שמעמידה אותם ואומרת 'היי, בוא', הם מתיישרים. אני לא שופטת אף אחת, ולפעמים את תחת מרות, ואני לא חששתי אף פעם למקום העבודה שלי כי לא הייתי שכירה. גם בלהקה הצבאית הגנתי על החלשות. כשגברים היו מתחילים טו אביוז - וזה יכול היה להיות גם מילולי - אני הגנתי, לא נתתי בשום אופן יד לדבר. יש בי משהו חזק כמו גבר בדברים האלו. זה היה סוג של דור אחר, כל מיני דיבורים שהיו נחשבו בסדר. עבדתי עם חנן גולדבלט, גם עם משה איבגי. התוקף מזהה את הקורבן. גם בטבע הם הולכים על הזברה החלשה או הגור, לא על מי שבראש הקבוצה, אלא על זה שמדדה ומנסה להדביק את הקצב". 

 מתי בפעם האחרונה דיברת עם איבגי? 

"בהתחלה, כשהתלונות נגדו היו לא ברורות. עבדנו יחד ב'שבעה', הוא היה בעלי בסרט, וגם ב'קוני למל בקהיר', וממש לא היה עולה בדעתי, כי הוא לא היה וומנייזר ולא מתחיל. הוא היה מופנם וסגור, ואני לא קישרתי בכלל. אז אחרי שהכל התחיל צלצלתי אליו, והוא אמר לי שלא היו דברים מעולם. כשהוגש נגדו כתב אישום, זה היה לי מוזר. לפעמים כלב נובח לא נושך, ולפעמים ההפך". 

 מתי בפעם האחרונה אימצת כלב?

"לפני עשר שנים. את אוצ'ו הביאו הילדים, ואני לא רציתי. אמרתי להם: 'אתם גדלים ומי יטפל בו?' שירתּי ילדים, היו לי בעלים, רציתי להיות אדון לעצמי, לא לטפל בכלב. אבל היום אני מתה עליו. אני באה הביתה והוא מחכה לי, יש מישהו שמצפה לי, וכשהוא איננו שקט לי מדי".

 מתי בפעם האחרונה למדת שפה חדשה?

"אני לומדת לבד. יש לי מילונים ליד המיטה ובכל לילה אני קוראת כמה דפים. אני דוברת חמש שפות - עברית, אנגלית, צרפתית, גרמנית ויידיש. עכשיו יהיה לי תפקיד בסדרה חדשה שמצטלמת בקייב ובפריז, ואני מדברת כבר צרפתית שוטפת. תמיד אני אומרת שבגלגול קודם הייתי צרפתייה". 

 מתי בפעם האחרונה גלשת ברשתות חברתיות?

"בכל יום. אני גולשת ברשתות בכל בוקר, קוראת ומתעדכנת מה קורה, שהכל בסדר, שלא פרצה מלחמה, ומשם אני עוברת לראות דברים חשובים בתרבות וברכילות. אני בפייסבוק ובאינסטגרם ובכל מקום, בוודאי. אם אתה לא שם, אתה לא קיים. את הדף הפרטי שלי אני מפעילה בעצמי, ואני לא מעמיסה. אני משאירה טעם של עוד, הכל במידה. יש כאלה שמציפים - זה חונק כבר. הלכתי, אכלתי, עשיתי, ביליתי עם הילדים. רגע, תן קצת להתגעגע אליך, כמו באהבה". 

 מתי בפעם האחרונה הציעו לך להשתתף בריאליטי?

"כל הזמן. אני נמנעת מריאליטי, חיזרו אחריי הרבה, וזה הגיע לשש ספרות אפילו, אבל אני חושבת שאם אתה סוג של אייקון עם 45 שנה של עבודה ואנשים מעריכים אותך ומתבוננים בך, זה לא נכון לתת למצלמות לתעד אותך במשך 24 שעות ביממה".

 מתי בפעם האחרונה חשבת להצטרף לפוליטיקה?

"הציעו לי ממש לאחרונה, ואמרתי לא. אני לא רוצה. מאז ומתמיד היו זונות והיו פוליטיקאים, והמצפון שלהם היה נקי, כי הם לא היו משתמשים בו. אני באתי לעולם הזה כדי לשמוח ולשמח, זה הכל".

 מתי בפעם האחרונה עצרו אותך ברחוב?

"עוצרים אותי כל הזמן, לסלפי וגם לדבר איתי. גם צעירים, נורא מוזר, וגם ילדים. בשבוע שעבר הלכתי ברגל בשדרה, ומישהו עצר אותי ואמר לי: 'אמא שלי מתה עלייך, אני מת עלייך וגם הבת שלי. זה לא ייאמן, שלושה דורות, איך את הצלחת ככה?'. בזכות מגוון התפקידים, וגם שרדתי. וגם זו גדולה". 

 מתי בפעם הראשונה הבנת איזו מתנה קיבלת?

"תמיד ידעתי שאני מוכשרת, אבל ההורים שלי לא עודדו את זה בכלל, כי הם לא רצו שאהיה שחקנית. אמא שלי רצתה בכלל שאהיה עיתונאית. אני כתבתי מצוין, אני כותבת עד היום, וזה היה נראה להם מקצוע מכובד. שחקן, לעומת זאת, היה נחשב בעיניהם לקבצן שמגיע לספר בדיחות, אוכל באירוע ומקבל כמה גרושים כטוב ליבו של בעל הבית. זה מה שההורים שלי הכירו מפולין, והם לא רצו שזה מה שאהיה. אז לא הייתי בחוגים ולא הייתי בשום דבר, עד שהתקבלתי למחזמר 'שיער'. הייתי רק בת 17, ושם הבנתי שאני רוצה להיות על הבמה כל החיים". 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו