נבחרו שופטים: מקימים את מוסדות המדינה
מועצת המדינה הזמנית, על 38 חבריה, כוננה מייד עם הכרזת העצמאות, ותפקידה היה להקים את מוסדות המדינה העיקריים ולבצע את כל ההכנות הנדרשות לקיום בחירות ראשונות ולהקמת כנסת ישראל.
השבוע לפני 70 שנים החלה המועצה לפעול להגשמת מטרותיה. הנושא הראשון שעלה לדיון היה קביעת סמלה ודגלה של המדינה, אך ויכוח ואי הסכמות בין חברי המועצה גרמו להסרת הנושא מסדר היום ולדחייתו "לשלב מאוחר יותר".
חברי המועצה ניגשו לטפל בהקמת בית המשפט העליון ובמינוי שופטיו. בהצבעה חשאית נבחרו חמישה שופטים: לנשיא בית הדין העליון נבחר משה זמורה, בעבר שותף במשרד עורכי הדין של שר המשפטים פנחס רוזן, שאף המליץ על זמורה לתפקיד בנימוק שהוא "הוכיח לאורך שנים בקיאות בדין, נוסף על עצמאות שיפוטית ומנהיגות".
בנוסף נבחרו לשופטים ד"ר יצחק אולשן (שברבות הימים החליף את זמורה כנשיא) ומנחם דונקלבלום, שבעברו כיהן כנשיא הסתדרות עורכי הדין היהודים בארץ ישראל (לימים לשכת עורכי הדין) והיה בעלים של משרד לעריכת דין בשדרות רוטשילד בתל אביב, משם פעל לזמן קצר משרד המשפטים בראשית ימיה של המדינה.
עוד נבחרו שניאור זלמן חשין, שהיה שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב בתקופת המנדט, והרב פרופ' שמחה אסף, שכיהן לפני כן כרקטור האוניברסיטה העברית והיה חסר השכלה משפטית פורמלית, אך נבחר כדי לתת ייצוג גם לחוגים הדתיים. למרבה ההפתעה, ובניגוד לציפיות, לא נבחר להרכב בית המשפט העליון גד פרומקין, ששימש שופט מחוזי בתל אביב בימי המנדט הבריטי, במשך לא פחות מ־28 שנים.
קביעת מיקום משכנו של בית המשפט העליון עוררה גם היא ויכוח בין חברי המועצה. דוד בן־גוריון הציע שבניין בית המשפט ימוקם "במרומי הר הכרמל". אחרים סברו שהעיר נתניה, הנמצאת "בלב המדינה", היא המקום המתאים, ונוספים הציעו לשכן את בית המשפט בתל אביב, "בהיותה מרכז החיים של המדינה". לבסוף גברה ההצעה לשכן את בית המשפט העליון בירושלים.
מיגון חלונות ראווה בתל אביב, 1948 // צילום: ארכיון Life Magazine
צה"ל נכשל במבצע לכיבוש לטרון - עוד הפוגה נכנסת לתוקף
השבוע הזה לפני 70 שנים נחלק לשניים - בחלקו הראשון עדיין השתוללו הקרבות בחזית, אך בחלקו השני החלה תקופת ההפוגה השנייה באש.
בין 15 ל־18 ביולי 1948 ניסה שוב צה"ל לכבוש את לטרון. היו אלה שני הניסיונות האחרונים מתוך חמישה שבהם התקיף צה"ל את בניין משטרת לטרון - שחלש על הכביש היחיד שחיבר את ירושלים עם השפלה. למרבה הצער, צה"ל ניגף בפני הלגיון הירדני שוב ושוב, ואיבד לא פחות מ־168 חיילים. אזור לטרון נשאר בשליטה ירדנית עד מלחמת ששת הימים ב־1967.
בעקבות לחץ של מועצת הביטחון של האו"ם פסקו הקרבות ב־19 ביולי 1948, והוכרזה תחילתה של ההפוגה השנייה. כבר למחרת בבוקר התפרץ זעם תושבי תל אביב נגד העירייה, בשל העובדה שלא פחות מ־50 איש נהרגו בהפצצות חיל האוויר המצרי על העיר בעשרת הימים האחרונים, ועוד מאות נפצעו. "העירייה, שלא דאגה למקלטים בכמות מספקת, השאירה את תושבי העיר ללא אמצעי מיגון - ובכך גרמה במישרין למותם של רבים", נכתב בכרוזים שהודבקו עם שחר על לוחות המודעות בעיר.
עיריית תל אביב ניסתה, מצידה, להתגונן בטענה ש"על פי חוק, מחויבים התושבים להשתתף בחלק מהוצאות ההקמה של המקלט בסמוך לבתים, אך רבים משתמטים מחובתם". כמו כן טענה העירייה ש"אזרחים רבים הפגינו זלזול בהישמע האזעקות, ובמקום לתפוס מחסה המשיכו ללכת ברחוב לתומם, בנוסף לתושבים אחרים העומדים בתורים הארוכים לפני עגלות הנפט ולא מטריחים את עצמם לנוס על נפשותיהם בהישמע האזעקה - שכן הם חוששים לאבד את מקומם בתור".
בו ביום הודיעה העירייה שכל בעלי העסקים שבהם עובדים עשרה אנשים או יותר נדרשים להקים מייד מקלט בצמוד לבית העסק, נוסף על יצירת מגן על חלונות הראווה, שהתנפצו למאות בעת ההפגזות האוויריות - ופצעו רבים. "אנו מזכירים לבעלי העסקים שאם לא ימלאו אחר הוראות אלה, עלולים הם להיענש במאסר עד שישה חודשים או לקנס של 500 לא"י", נמסר מהעירייה.
חיילים עבריים בכרזה מ־1948 // עיצוב: האחים שמיר, באדיבות י. שמיר
החיילים דורשים: יותר תנאים ויחס
השבוע לפני 70 שנים פשטו עשרות שוטרים צבאיים על מקומות ריכוז של חיילים ברחבי הארץ, בתחנות האוטובוסים המרכזיות ובשערי היציאה ממחנות צבא, ועצרו כל חייל וחיילת שלא לבשו מדי צה"ל תקניים.
אגף האפסנאות של צה"ל הוקם רק זמן קצר לפני כן, ואף שמפעל "אתא" פעל במרץ לספק את כל צורכי הטקסטיל של הצבא, חיילים רבים עדיין קיבלו רק חלק מפריטי הלבוש התקניים, ואחרים נאלצו להשתמש בבגדיהם האזרחיים. כל אלה מצאו עצמם מובלים אחר כבוד לבתי המעצר הצבאיים.
בקרב המגויסים באותם ימים גבר גם המרמור על הקשיים לעמוד בלוחות הזמנים הנוקשים ביציאה לחופשה של כמה שעות. רוב החיילים העדיפו להגיע לביתם בטרמפים, שכן המשכורת הצבאית הדלה לא אפשרה נסיעה בתחבורה ציבורית, אולם תרבות הטרמפים לא היתה מוכרת עדיין בארץ, והצבא לא העביר פקודה לנהגים צבאיים לקחת חיילים העומדים בצידי הדרכים. הדבר הביא לכך שחיילים רבים איחרו לחזור לבסיסיהם, וקיבלו דו"ח עבירת משמעת מהשוטר הצבאי שעמד בפתח המחנה.
במחאה על המצב, הגיעה ב־17 ביולי 1948 קבוצה מאורגנת של חיילים למערכת העיתון "הבקר" בתל אביב, שם דרשה מהעיתונאים לצאת לכביש הראשי ולצפות כיצד מכוניות רבות, כולל הצבאיות, חולפות מבלי לעצור לטרמפ. בכותרת הידיעה שפרסם העיתון למחרת צוטטו החיילים באומרם: "נתחיל לזרוק אבנים על מכוניות שלא תעצורנה".
רבים ממגויסי 1948 היו עולים חדשים שהגיע לארץ בגפם, והצבא טרם הספיק להתארגן ולטפל בצורכי מגוריהם. לפיכך מצאו עצמם חיילים רבים ישנים בקרנות רחוב או בגנים הציבוריים במהלך חופשתם. "טובים אנו כדי לעצור בגופינו את כדורי התוקפים הערבים, אך אין אנו ראויים כנראה לכך שהצבא ידאג לנו לקורת גג שתחתה נוכל להניח את ראשינו", זעמו חיילים בודדים בראיון לסופר העיתון "דבר".
יצוין שרק חודשים ספורים קודם לכן נחנך ברמת גן "בית החייל" הראשון בישראל, אך המקום היה צר מלהכיל את החיילים הרבים שהגיעו לחופשה באזור המרכז. גם באזורים אחרים בארץ טרם התפתחה תשתית של בתי הארחה לחיילים, ורבים שהגיעו לחופשות בערים הגדולות מצאו עצמם מסתובבים ברחובות ללא מקום ללון בו.
ב־18 ביולי 1948 פורסמה בעיתון "דבר" מודעה מטעם הוועד למען החייל על מצוקת החיילים: "בזמן האחרון מגיעים חיילים רבים לתל אביב לצורך חופשה, ובהם רבים שאין להם קרוב ומכר בעיר. תושבי תל אביב מתבקשים להודיע באופן מיידי לטלפון 9704 על נכונותם לקבל בביתם חיילים בחופשה ללינה או להארחה מלאה".
"ארגון אמהות עובדות" הודיע ב־19 ביולי ש"הגיע להסדר עם קפה 'אמנות' בתל אביב, המוכן להעמיד את המקום לצורך מסעדה למען חיילים בחופשה, שתופעל על ידי חברות מתנדבות מהארגון".
מכה: מפעלים ובתי עסק נוטשים את ירושלים
בפגישה מיוחדת של הוועד המרכזי להסתדרות הפקידים בירושלים, שנערכה ב־16 ביולי 1948, נמסר על "עריקת" מפעלים מירושלים ועל עזיבה של מוסדות את העיר.
בין השאר, דווח שההנהלה של חברת האנרגיה הבינלאומית "של" עזבה את ירושלים ועברה לחיפה עם רוב פקידיה - בעוד הנותרים פוטרו. חברת הביטוח מגדל הודיעה שבכוונתה לעבור בקרוב לתל אביב, לשם עקרה זה מכבר הנהלת הבנק המרכזי על פקידיה, וכך עשה גם מוסד "הליגה למלחמה בשחפת", על 80 עובדיו.
גם עסקים אחרים בעיר החלו במסע פיטורים, שלא ברור היה אם הם חלק מהתוכניות לעזוב את העיר או שמא כורח בשל צמצום העסקים: חברת הטבק "מספרו" פיטרה עשרות מעובדיה, וכך גם חברת החשמל (18 עובדים), ארגון הג'וינט (50), המכון הבריטי (30) וארגונים ועסקים רבים נוספים.
נלחמים בשחפת: פעולות דחופות לבריאות האזרח
השבוע לפני 70 שנים נמסר על נחיתתו של אווירון של חברת KLM, שהביא לארץ מטען גדול ובו 7 טונות רפואות וצורכי רפואה, שנשלח לארץ מטעם ארגון הדסה בארה"ב.
בד בבד, יצאה קריאה דחופה בעיתונים לכל האזרחים שטרם חוסנו נגד מחלת טיפוס המעיים להגיע במהירות לתחנות העירוניות, שכן "מתן הזריקות ייפסק בעוד מספר ימים".
"הליגה למלחמה בשחפת" פנתה לאזרחים בבקשה לתרום "תרומה נדיבה" ביום המלחמה בשחפת שחל בימים הקרובים, "כדי לסייע למאות האומללים שהמחלה הממאירה הוציאה אותם מחיי החברה".
ומה תגיד הזברה? שביתה בגן החיות של תל אביב
ב־15 ביולי 1948 הכריזו עשרת עובדי גן החיות בתל אביב על שביתה, במחאה על כך שבמשך חמישה חודשים הם לא קיבלו את משכורתם.
מהעירייה נמסר שעקב המלחמה בחזית פחת באופן ניכר מספר המבקרים בגן החיות, וכתוצאה מכך הצטמצמו ההכנסות - דבר שגרם למשבר כספי. "שביתה פראית שכזאת עלולה לחסל את קיומו של אחד המפעלים הפופולריים ביותר בעיר תל אביב", נמסר מהעירייה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
