1 נשיא צרפת עמנואל מקרון היה חזק בחגיגות חדר ההלבשה של צרפת. צילומי האינסטגרם של אלופי העולם החדשים חשפו את יכולות הריקוד של האיש, כריזמטי ונאה, שבדומה לאזרחי מדינתו הסיר את כל החסמים כשהוגו לוריס את הניף את הגביע החשוב מכולם לשמיים.
גוש הזהב הזה - שמסוגל להגדיר דורות, לשנות תרבויות, ובצרפת מקווים שגם לחבר בין קצוות אוכלוסייה שונים - הצליח להוציא מדינה שלמה לרחובות. הפסטיבל הפך לסקנדל במקומות מסוימים - הדיווחים מדברים על שני הרוגים ועשרות פצועים - הנה עוד הוכחה (אכזרית) לכוחו של גביע העולם.
מקרון לא שיער לעצמו שכך יהיה כשעשה את דרכו ליד אזור התקשורת כמה שעות לפני שארצו נטרפה בעקבות כוכביה החדשים. עיתונאי קרואטי שעמד באזור בירך את הנשיא האלוף ב"בראבו", ואז קרה דבר. מקרון, מלווה בסרקוזי, עצר את הפמליה וניגש אל אותו עיתונאי. "אני מצטער, שיחקתם טוב מאוד", ניחם הנשיא, לחץ לו את היד, סימן גם לי תנועת מחילה בהנחה שמדובר בקרואטי נוסף, ונעלם. באנגלית קוראים לזה Pure Class.
דשאן (משמאל) והנשיא מקרון. אישר כי יאמן את הנבחרת גם ביורו 2020 // צילום: רויטרס
2 אפשר לפרש את הדברים של הנשיא ואת הדרך שבה בחר לומר אותם כהתנשאות, אך נדמה שזו יותר המציאות. כי צרפת הזאת עשתה את העבודה שלה בצורה כל כך יעילה, לעיתים מינימליסטית, שהיא הרגישה שעליה להתנצל על הציפיות שיצרה אצל יריבותיה. בגמר, כמו מול בלגיה בחצי הגמר, היא נתנה לנבחרת שמולה להרגיש גם את הכדור וגם שיש לה באמת סיכוי. את המחצית הראשונה סיימה בסטטיסטיקה שאין בה אפילו היגיון מתמטי: יתרון 1:2 עם בעיטה אחת למסגרת.
את השיטה הזאת, שלא לומר גישה, הנדס במוחו דידייה דשאן בשנתיים האחרונות. טראומת גמר יורו 2016 הביתי מול פורטוגל הולידה אצל הצרפתים את ההבנה שלפני שחושבים איך לנצח, דואגים לא להפסיד. זה אולי לא היה יפה לעין, אבל זה יפה מאוד לארון הגביעים.
מספיק להקשיב למילות השחקנים ולקרוא את כותרות העיתונים כדי להבין שאין דברים כאלה. שבעולם
הכדורגל מלא הכסף והיוקרה לא קיים מפעל או תואר שמשתווים לגביע העולם. מבחינת פול פוגבה, "ההישג הזה ייזכר לדורות", ועבור בנז'מין פבאר זה "היום המאושר בחיי". קל. בגזרת התקשורת, גם העיתונים ואתרי האינטרנט פיארו את ההישג ואת המשמעויות הרחבות שלו. "ל'אקיפ" הלך צעד קדימה, או אחורה, ופרסם כותרת שהזכירה את ההיא של 1998 ובמרכזה המילה "נצחי".
פוגבה והמשפחה חוגגים עם הגביע. יש על מי לבנות // צילום: אי-אף-פי
3 אחרי שהתייבש ממקלחת המים שארגנו לו שחקניו במסיבת העיתונאים - אקט צפוי ובכל זאת אדיר - דשאן הכריז כי יישאר בתפקיד עד יורו 2020. "הראינו הרבה מאוד חוזק מנטלי בטורניר, אני שמח בשביל חבורת השחקנים הזאת", אמר כמה שורות אחר כך. אז נכון שעברו רק יומיים מאז ההנפה, אך צרפת כבר מסתכלת קדימה ומגלה שם תמונה מבטיחה ואופטימית אפילו יותר מזו של לפני 20 שנה. אז היתה שם חבורה צעירה שהמשיכה לזכייה ביורו 2000, והיום יש פה חבורה צעירה יותר.
מעבר לדשאן, בן 49 בלבד, לצרפת אחד הסגלים הצעירים בכדורגל העולמי. ההגנה הורכבה מארבעה שחקנים שגילם הממוצע הוא 22.75, קיליאן אמבפה עדיין בעשור השני של חייו ושחקני מפתח נוספים דוגמת פוגבה, אנטואן גריזמן ואנגולו קאנטה במקסימום מגיעים ל־27. השלושה היחידים מעל גיל 30 בהרכב הם מטווידי, לוריס וז'ירו, אך מבט על הספסל מבהיר שיש לכולם תחליף ראוי ושגם למחליפים יש מחליפים ברמה גבוהה.
המטרה של צרפת כעת היא קודם כל לחגוג, ולאחר מכן לדאוג שהנבחרת הזאת תמונף כראוי. לא רק לזכייה באליפות אירופה ב־2020, אלא גם להצלחה בגביע העולם הבא ולתרומה חברתית במדינה.
אמבפה, פוגבה וגריזמן. כולם טובים לעוד הרבה שנים, ולכולם גם יש תחליף // צילום: רויטרס
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
