המחצית הראשונה של מגילת העצמאות קובעת בבירור את מהותה היהודית של מדינת ישראל. הכול מכירים את מילות הפתיחה של ההכרזה: "בארץ־ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". החלק הראשון של ההכרזה מסתיים במילים: "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית".
אופייה היהודי של המדינה מודגש גם בחלקי ההכרזה האחרים. בקטע הפותח של החלק האופרטיבי של ההכרזה נאמר: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".
מהותה של ישראל כמדינה יהודית נזכרת גם בטקסטים בולטים אחרים. כך, בספר שהתפרסם ב־2004, כתב אהרון ברק: "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית הם בעלי מעמד חוקתי־על־חוקי... חזקה היא כי כל חוק של הכנסת וכל צו של הממשלה נועדו להגשים את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית". לרוע המזל, לדברים הברורים והנחרצים הללו אין מעמד פורמלי. הצורך בעיגון חוקתי כרוך בשלוש סיבות:
ראשית, רבים בעולם - לא רק אנטישמים מובהקים ואויבי ישראל - מכירים בזכות ההגדרה העצמית של עמים אחרים, אך אינם מכירים בזכות קיומה של מדינה יהודית.
שנית, רבים בישראל - לא רק רוב חברי הכנסת הערבים - טוענים, שקיימת סתירה בין אופייה הלאומי של ישראל ובין מאפייניה הדמוקרטיים, למרות שאין טענה לקיומה של סתירה כזאת בשום מדינת לאום דמוקרטית אחרת.
שלישית, בית המשפט העליון ציין לא פעם זכויות אדם מעניינות - בין שהוזכרו בחוקים ובין אם לאו. אך לא מוכר מקרה שבו הוכרע פסק דין בשל אופייה היהודי של מדינת ישראל. בשל גודל השעה, נימנע מציון מקרים שבהם אזכור יהדותה של המדינה שימש עילה להכשלת הממשלה והכנסת ע"י בית המשפט.
הייתה לי הזכות הגדולה ללוות את "חוק הלאום" מרגע לידתו ועד לימים אלה. בכל שלב הודגש כי "מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל, ייחודי לעם היהודי". בה בעת הייתה הקפדה על שמירת שוויון זכויות אינדיבידואלי מלא של כל אזרחי המדינה. השפה הערבית למשל, זכתה לראשונה להכרה על ידי חקיקה ראשית דווקא עתה. בגרסה האחרונה של החוק נקבע במפורש כי "לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה" וכי אין בחוק "כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק יסוד זה". הוא הדין בעניין סעיפי מחלוקת אחרים.
הלוואי שהצלקות שחרטו הוויכוחים המיותרים על החוק, שראוי היה להתקבל כבר לפני עידן ועידנים, יגלידו במהרה.
פרופ' אברהם דיסקין הוא ראש בית הספר למינהל, ממשל ומשפט במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו