ארבע שנים רס"ן האני אלקרעאן, קצין הגששים של חטיבת עציון, לא אמר מילה על מה שהתרחש באותם ימים ארורים ביוני 2014. אשתו לא יודעת כלום, הילדים למדו שאבא לא מספר על עבודה, ובכל פעם שהוא התבקש להתראיין או לספר - סירב בתוקף. ארבע שנים עברו מאז חטיפת שלושת הנערים - נפתלי פרנקל, גיל־עד שער ואיל יפרח, ורק עכשיו הוא מוכן לדבר, בקושי, ורק בגלל שהוא משוכנע שזה יעזור למשפחותיהם, יזכיר להם את הבנים שאינם עוד.
בוקר, גוש עציון. הפסטורליה, שהיתה גם באותו בוקר, מתעתעת. ילדים בדרך לבית הספר, מבוגרים בדרך לעבודה. אלקרעאן מסיים לשתות את התה בבסיס החטיבה המרחבית עציון, שם את האפוד הכבד על כתפיו, נכנס לכלי הרכב הממוגן והכבד, ועושה את אותה הדרך שעשה לפני ארבע שנים בדיוק, אל הטרמפיאדה שמול אלון שבות. פחות מקילומטר מפריד בין הבסיס למקום שבו נחטפו השלושה. שתי דקות של נסיעה ל־18 ימים של סיוט.
"הטרמפיאדה כבר לא נראית אותו הדבר", הוא מצביע. לפני זמן קצר הסתיים שיפוץ נרחב של הכביש וסביבתו, ומה שנותר מהמקום המקולל שבו נכנסו הנערים לרכב, לנסיעתם האחרונה, הן שלוש תמונות מתקלפות, שמזכירות את החטיפה והרצח. "כשהחלפתי את קצין הגששים היוצא הוא אמר לי שזו גזרה מדהימה, שאין שום אירועים", הוא משחזר בחיוך מריר.
ולא סתם הוא מזכיר את הקצין שאותו החליף. שעות ספורות בלבד לפני החטיפה נכנס אלקרעאן לתפקידו כקצין הגששים. הוא היה בעל ניסיון רב בעזה, שם עבר עשור של פעילות מבצעית, מתפקיד של לוחם בגדוד הסיור של גבעתי, אז גם נכנס לעזה לאחר חטיפת גלעד שליט, ועד תפקיד סגן קצין הגששים של החטיבה הצפונית של הרצועה.
בשנים שלפני המעבר תפקידו העיקרי היה חיפוש של מנהרות טרור, הרבה לפני שמישהו דיבר עליהן בתקשורת. "זו היתה עבודת נמלים. שנה וחצי סרקתי מטר על מטר בעזה".
נפתלי פרנקל ז"ל
ב־12 ביוני 2014 נכנס האני לתפקידו החדש ותכנן לבלות את השבת בבסיס כדי להתחיל להכיר את הגזרה. באותו היום, בשעה 22:00, עלו איל, גיל־עד ונפתלי על המכונית של המחבלים, אך רק למחרת התגלתה החטיפה. "המח"ט התקשר בשבע, אמר שיש שמועה על אירוע של נעדרים וביקש שאסרוק את הטרמפיאדה של אלון שבות והציר הסמוך. לא היה לי מושג מה זה אומר. שאלתי את הגשש הבכיר איפה זה ויצאנו לדרך", הוא מספר. שתי דקות לאחר מכן הם כבר היו בטרמפיאדה.
"חיפשנו הכל - דם, משקפיים, סימני גרירה, אנשים חיים, מתים. לא ידעתי לומר לאנשים מה לחפש. שאלתי את עצמי לאן הגעתי ואז הכריזו בקשר 'מבחן אמת'. וזה באמת היה המבחן שלי. התפקיד שלי בעזה היה לחפש עקבות, מנהרות. אף פעם לא אמרו לי לחפש חטופים, אבל עדיין כולם הסתכלו עלי וביקשו תשובות".
במשך שעות ארוכות סרקו האני והגששים שלו מטר על מטר. "פה קפצתי פנימה", הוא מצביע על קטע כביש בסמוך לכפר עציון. "יש פה מעביר מים. נכנסתי פנימה כדי לחפש אותם ממש בשעה הראשונה".
בינתיים התעוררו אזרחי ישראל למציאות חדשה. השמועות בווטסאפ השתוללו, כולם ידעו שקורה משהו, אבל אף אחד לא ידע בדיוק מה. כוחות גדולים של צה"ל, שב"כ, משטרה, היחידה לאיתור נעדרים ויחידות נוספות החלו לזרום לשטח. "חיפשנו בכל ציר, שול, שביל או יציאה. סרקנו כל מטר. התפקיד שלי היה לחפש את הנערים, לראות אם זרקו אותם מתים במקום כלשהו".
"הכל עלי"
קילומטר קדימה, עוצרים בשולי הכביש. אלקרעאן קופץ החוצה. כעת הוא בעל הבית, מכיר כל רגב. זה מה ש־18 ימים מסויטים של חיפושים וארבע שנים בגזרה עושים לך. מדובר בשביל חסום, אך מתברר שהחשיבות של המקום גדולה בהרבה. "כאן רצחו אותם", אומר אלקרעאן. העיניים נמשכות אוטומטית לסימן של צמיג שנותר על הכביש. כאן ירו המחבלים באיל, נפתלי וגיל־עד, רגע לפני שהסתובבו והמשיכו דרומה.
"ברחבה שנמצאת קצת יותר למטה הקרינו באותו הערב את המונדיאל, ולכן הבנו שלא יכול להיות שהם הסתובבו שם כי היו רואים אותם, והתחלנו לחפש את הקליעים מהשיחה", הוא מחזיר אותנו לשיחה האחרונה למוקד 100, שבה אמר גיל־עד שער למוקדן - "חטפו אותי", ונורה. "הלכנו על הברכיים, חיפשנו אבן־אבן. אין שטח שלא דרכתי בו. לא מצאנו כאן כלום. הכל היה בכלי הרכב. הקליעים, התרמילים".
במשך ימים ארוכים חיפשו כוחות גדולים, בהנחיית אלקרעאן, כל סימן לנערים. בשעות האור סרק וחיפש עם הכוחות, ובלילה השתתף בדיונים מודיעיניים. "הרגשתי שכל המדינה היתה על הכתפיים שלי, ושכל המדינה מחפשת יחד איתנו", הוא משחזר.
"התחושה היתה שכולם מסתכלים עלי, ושהתפקיד שלי הוא לראות את הדברים שאנשים אחרים לא רואים. כל טלפון מהחמ"ל, ממפקד החטיבה, השאיר הרגשה של אכזבה - לא מצאנו עדיין כלום. אתה מגיע אחרי יום שלם של סריקות, כולם יושבים ואתה מסמן את מתווה החיפושים - אין לך תשובות".
גיל-עד שער ז"ל
מחפשים "על עיוור"
במשך זמן רב חיפשו הכוחות "על עיוור", בניסיון נואש למצוא קצה חוט כלשהו. "החשש הגדול שלי היה שהם יצליחו להבריח אותם לעזה", מתוודה אלקרעאן. ואז קצה החוט מגיע. הכוחות מגלים שהמחבלים השאירו את הנערים ההרוגים באזור העיירה חלחול והמשיכו לכפר דורא, שם שרפו את כלי הרכב.
העובדה שבמצלמות יש פער של 22 דקות - בין הפנייה לבין החזרה של כלי הרכב - העלתה את ההבנה שייתכן ששם נמצאים הנערים. במקום נמצאו עט ומשקפיים של הנערים, מה שהעלה את התקווה לשיא חסר תקדים, שהתברר כתקוות שווא. "אמרו לי שפה אנחנו צריכים לחפש, וכוחות גדולים נפרסו בשטח. כל מטר היה חייל. חיילים הרימו אבנים, שאבו בארות מים, נכנסו למערות, לבתים ולגגות, וחפרנו עם טוריות. ארבעה ימים התעקשנו על הנקודה - בזבזנו את הזמן, כי שם היה קצה החוט היחיד", הוא אומר בתסכול.
ואז מגיעה פריצת הדרך האמיתית. שבועיים אחרי החטיפה ותחילת החיפושים, הציעו סיירים אזרחיים בהובלת אנשי בית ספר שדה כפר עציון שינוי גישה. הסיירים, שהכירו את האזור, החלו להוביל את החיפושים והתקרבו למקום שבו נקברו הנערים. "אף אחד מאיתנו לא הכיר מספיק טוב את השטח", מודה אלקרעאן.
סיירי "מרעול", שאף הפכו לאחר החטיפה ליחידת מילואים, הציעו גישה חדשה. "הם שאלו מי החוטף, במה הוא מתעסק, על מה הוא מקפיד. אלו דברים שלא למדנו. הם ידעו שהחוטף הוא רועה צאן, שיודע מה זה שטח. חיפשו מקומות שהצבא לא חשב עליהם". גם אז, שבועיים וחצי לאחר החטיפה, עבדו כל הכוחות בהנחה שהנערים בחיים. "כשנתקלנו במערה נכנסנו בהנחה שיש היתקלות עם בני ערובה, עם כדור בקנה".
בניגוד לעבודה בתחילה, החלו הצוותים לעבוד במתכונת מצומצמת כדי למנוע את הריסת השטח. ב־30 ביוני, שבועיים וחצי לאחר שנחטפו הנערים, הגיע צוות לחירבת ארנב, סמוך לעיירה חלחול. "פתאום הם ראו ערימה של קוצים שלא קשורה לאזור, הרימו אותה וגילו שהקוצים חתוכים. הם התחילו לחפור וראו סנדל וכף יד".
האני, שהיה בבסיס החטיבה המרחבית, הוקפץ למקום עם "כל העולם" כהגדרתו. "הקבורה היתה פשוטה מאוד - שמו אבנים, את הגופות, מעליהם חצץ ובסוף קוצים". האני, שהיה בין הראשונים שהגיעו למקום, הבין מייד שזה זה. "בשלב הזה אני מכיר אותם טוב־טוב. בכל בוקר הסתכלתי על התמונות שלהם כדי שאולי אעבור ואראה את אחד הנערים יושב איפשהו. כשהגעתי, ראיתי את המראה שאף אחד לא רוצה לראות. התחושה היתה מצד אחד של הקלה כי מצאנו אותם, אבל מצד שני שהפסדנו - הם מתים".
גופות הנרצחים הועלו על מסוק הרמטכ"ל, בני גנץ, ואלקרעאן המשיך בסריקה. "הלכתי במקום שקברו אותם וראיתי שמשהו לא בסדר. התחלתי לחפור ומצאתי שקית שבתוכה חלק מהבגדים שלהם - ציצית, סנדל, כובע". בסיום יום החיפושים, בדרכו חזרה לחטיבה המרחבית, הוא ראה בצומת כרמי צור, צומת גוש עציון וצומת אלון שבות מאות נערים ומבוגרים עם נרות נשמה בידיהם ששרו שירים. "התחושה היתה קשה מאוד. פשוט שקט. היה נורא עצוב".
אלקרעאן שותק ומביט ממרחק על המקום שבו נמצאו הנערים, עמוק בשטח בשליטה פלשתינית. הוא מתלבט לרגע, מביט לרצפה ומחליט לחשוף סיפור שעד כה לא סיפר לאיש.
אייל יפרח ז"ל
"לילה לפני שמצאנו אותם נקראתי לחירבת ארנב, כי מצאו חולצה עם משהו אדום עליה. כשהגעתי הבנתי שזה לא קשור, כי דם הופך לשחור אחרי שעתיים, אבל החלטתי שאעשה סריקה. היה שם בוטקה, נכנסתי לתוכו, מצאתי סכין, ואז מפקד הגדוד באזור אמר שצריך לצאת. הבוטקה הזה היה 500 מטרים מהנערים".
אתה חושב שהיית מוצא אותם באותו הלילה?
"לא פשוט לגלות ממצאים בלילה. תמיד אני עובר דרך הבוטקה הזה לפני שמגיעים למקום הקבורה, ואומר לעצמי שכאן הייתי לפני שהם נמצאו. תמיד תהיה לי שאלת ה'מה אם' הזו".
יצא לך לדבר עם אשתך על מה שעברת?
"לא. היא לא יודעת שום דבר. לא נוח לי לדבר על האירוע הזה. זו הפעם הראשונה שאני מדבר על זה, ביקשו ממני הרבה ולא הסכמתי. הסיבה היחידה שהסכמתי לדבר עכשיו היא שהבנתי שזה טוב למשפחות".
"בלי גשש אין חזל"ש"
רס"ן אלקרעאן אינו איש של דיבורים, אלא כזה שפועל בשטח. הוא בן 37, אב לחמישה - הגדול בן 13 והקטן בן שנתיים, ומתגורר בעיירה כסייפה שבדרום. את המשפחה הוא רואה בעיקר בסופי שבוע.
היה שלב שאמרת שאין סיכוי למצוא אותם בחיים?
"לא. אף פעם לא התייחסנו אליהם כמתים, לא אמרתי אף פעם לגששים לחפש גופות אלא סימני דם. המראה הכי קשה היה בבוקר הראשון, יום שישי, כשראיתי את אבא של אחד הנערים עומד מחוץ לחמ"ל שלנו. חשבתי שבעוד רגע נמצא אותם, ואחרי יום ארוך של סריקה חשבתי על האבא שעמד בחוץ וחיפש את הבן שלו, ושאין לנו תשובות בשבילו".
אם היו עולים מוקדם יותר על כך שחטפו אותם, הייתם מוצאים אותם מהר יותר?
"חד־משמעית. לקח כמעט שבוע עד שהתחלנו לחבר את החלקים והבנו למה כלי הרכב של החוטפים נסע לדורא ומדוע היה עיכוב במצלמות. לא היה לי זמן לשום דבר אחר. גם כשאמרו לי שצריך לסרוק בספר המדבר עשיתי את זה, למרות שבקושי זבוב חי שם. חשוב לזכור שהשטח לא היה פשוט מבחינה טופוגרפית".
באת בעצם לגזרה רגועה שהפכה למטורפת - גם בחטיפת הנערים וגם לאחר מכן בגלל הטרור.
"האמת היא שכאן מאתגר אותי יותר מעזה. שם הדברים ברורים - גדר, טשטוש וזהו. כאן אנחנו מקבלים בכל יום הודעה על שני נעדרים. בסוף זה מתברר כילד שהלך לחבר שלו ולא טרח להודיע להורים, אבל אף אחד לא שוכח מה קרה לנערים".
החיפושים בשטח אחר שלושת הנערים // צילום: אי.פי.אי
יכולה להתרחש חטיפה נוספת? חדירה ליישוב?
"אתה לא שולל את זה, וצריך להתייחס לכל דיווח ברצינות. חדירות מתרחשות בכל יום - אין היום נגיעה בגדר שאנחנו לא בודקים. בלי גשש אין חזל"ש".
ארבע שנים אחרי החטיפה, אלקרעאן כבר מכיר כל מטר בגזרה. הוא לא שולל מעבר לגזרה אחרת, ואמור לקבל תשובה בעתיד הקרוב אם יתקדם בתפקיד, אך לעזה הוא לא מתגעגע. "כאן אתה מרגיש שצריכים אותך. אתה מרגיש שאתה מציל אנשים".
מה אתה לוקח הלאה מחטיפת הנערים?
"אנחנו הרבה יותר מקצועיים. יש שיטת עבודה מסודרת. גם האזרחים מבינים. אם פעם היו הרבה אנשים שחיפשו טרמפים, היום כבר תמצא פחות. הייתי רוצה שאף אחד לא ייסע בטרמפ, לא אחרי מה שעברנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו