ליל האזעקות שעבר אתמול על תושבי עוטף עזה היה צעד נוסף בדרך לעימות שישראל וחמאס אינם מעוניינים בו.
העילה לעליית המדרגה פחות חשובה, וממילא היא המשך ישיר לאירועי השבועות האחרונים: חמאס משגר עפיפונים ובלוני הליום, צה"ל מנסה לבלום אותם ונאלץ להחריף את פעולותיו, וחמאס מצידו נדרש להגיב כדי להיראות כמי שמגן על הרצועה ואנשיה (כפי שעשה אתמול לפנות בוקר, כאשר 11 רקטות ומרגמות שוגרו ליישובי העוטף).
מצב דברים כזה אינו בריא, משום שהוא מותיר יותר מדי ליד המקרה. עפיפון שישרוף חלילה בית, או תקיפה ישראלית שתהרוג ללא כוונה פלשתינים ותגרור תגובה שתוביל להסלמה. ישראל אמנם נשמרת מכך, אבל מתקרבת בהדרגה לנקודה שבה תתקשה לשלוט בדברים; אם בתחילה נעשו התקיפות בסמוך לכלי הרכב של ראשי החוליות, כעת כבר נתקפים הרכבים עצמם, גם במחיר של פצועים. זה עדיין לא סיכול ממוקד, אבל זאת בהחלט מדרגה אחת לפני.
הצד ההתקפי הוא רק חלק אחד מהפתרון הישראלי. שני החלקים האחרים הם מאמץ טכנולוגי (שהבשיל חלקית) ופעילות אינטנסיבית בשטח הישראלי לצמצום נזקי השריפות, באמצעות צוותים של לוחמי האש ופיקוד העורף שפרושים בשטח ומגיעים במהירות למוקדי השריפה בניסיון לכבות אותה כבר בראשיתה.
בפיקוד הדרום מאמינים שהמאמץ המשולב הזה כבר נותן פירות חלקיים, ולראיה - הירידה בכמות השריפות, בעיקר המשמעותיות, שמעידה כי חמאס נדחק אחורה ומתקשה לייצר את אותה האפקטיביות כמו בשבועות הקודמים. נדמה שזאת הערכה קצת אופטימית, וקצת מוקדמת; המאבק בטרור העפיפונים טרם הוכרע, והוא עלול לגלוש ללחימה לפני שיימצא לו פתרון.
אבל גם אם יימצא פתרון לעניין העפיפונים, חמאס לא ירפה. לראשונה זה חודשים יש בחמאס תחושה שהמאבק שלו נושא פרי: מעבר רפיח נפתח אחרי 4 שנים, והשליחים האמריקנים מגיעים לארץ ועוסקים בעזה ולא באבו מאזן. פרשנות לא נכונה של הדברים עלולה להוביל את חמאס למסקנה שעליו להחריף את פעילותו לאורך הגדר כדי לגרוף עוד הישגים. זה יוביל בהכרח לתגובת נגד ישראלית, שסופה, כאמור, בהסלמה בלתי נמנעת.
הדרך לשנות את התהליך עוברת במסלולים המקבילים שמתקיימים מאחורי הקלעים, ונועדו להשיג הסדרה בין ישראל לחמאס, שתוביל לרגיעה ארוכת טווח. לא מעט גורמים (מערביים, ערביים וגם אנשים פרטיים) מעורבים במהלכים האלה, שעוד לא הבשילו. קיים חשש שבמירוץ הזה, בין המילים לטילים, תהיה ידם של האחרונים על העליונה.
