האמירה "אן.בי.אי הפך לספורט של 12 חודשים" הפכה בשנים האחרונות לאחת החביבות על אנשי התקשורת שמסקרים את הליגה בארה"ב. צריך להבין: מבחינתם, אין כזה דבר ספורט של 12 חודשים. הם לא רגילים למשהו כמו הכדורגל האירופי, לליגה שמתחילה באוגוסט, נגמרת במאי ושבחודשי הפגרה כולם עסוקים במלפפונים.
בארה"ב הסינרגיה בין ענפי הספורט היא מושלמת. זה עניין תרבותי, כי כאן כל הזמן צריך לשחק איזשהו משחק. וזה גם עניין גיאו־אקלימי: בייסבול אי אפשר לשחק בחורף, אז משחקים באביב ובקיץ; פוטבול אי אפשר לשחק בקיץ, אז משחקים בסתיו ובחורף; וכדורסל, שמשחקים בכלל באולם, נכנס בין לבין. מלפפונים זה עניין שאמור להידחק לשוליים, כי תמיד יש ספורט אחר, גדול וחשוב, שבאמת משוחק בכל זמן נתון.
לא עוד. עם הדעיכה האיטית אך עקבית בפופולריות של הבייסבול ועם אורך הפגרה בפוטבול, האן.בי.אי - ליגה של בעלים, מנהלים, מאמנים ובעיקר שחקנים שכל הזמן מייצרים חדשות סביב עצמם - מצמיחה לעצמה עוד זרועות שנכנסות לוואקום שנוצר. וכך פתאום יוני הוא לא רק החודש של הגמר, שלאחריו מתעסקים בכניסה ללב העונה בבייסבול, והדראפט מקבל המון תשומת לב, יותר ויותר בכל שנה.
לוקה דונצ'יץ'. מי תהיה הזוכה המאושרת // צילום: רויטרס
ב־1 ביולי מתחיל שוק ההעברות, שכפי שלברון ג'יימס לימד אותנו הוא הזמן של השחקנים לעשות כוחות כמו בשכונה. במקביל נפתחות ליגות הקיץ, שעם שידורים ישירים הפכו גם הן למוקד של תשומת לב.
אחרי תקופה קצרה של ציוצים ופוסטים בלתי צפויים באינסטגרם (וההסתבכות התורנית עם החוק), השחקנים חוזרים לקבוצות וכולם מחכים לטריידים של אחרי השוק החופשי. קדם העונה הזריז מתחיל בשלהי ספטמבר, ואת פתיחת העונה הרשמית גם ככה כבר הקדימו לאמצע אוקטובר, והנה לכם לוח שנה מלא. אין שום דבר דומה לזה בספורט האמריקני.
מה שהופך את דראפט האן.בי.אי לאירוע מרתק במיוחד זו העובדה שהרבה פעמים הוא פשוט מספק הצצה אל תוך התהליכים הגדולים והמורכבים יותר ששולטים בליגה. סוג של תקציר - מאיפה הליגה באה ולאן היא הולכת. השנה יהיו אלה התחזקות טרנד ה"וואן אנד דאן", והעובדה שמקבלי החלטות עדיין לא מסוגלים לעמוד בפיתוי של שחקן גבוה, אתלטי, עם יכולות התקפיות טובות - בניגוד מוחלט למה שקורה על הפרקט בליגה, שם שחקני כנף הם הסחורה החמה.
סקרמנטו תלך נגד הזרם?
אבל מעל לכל, צריך לראות מה יקרה עם לוקה דונצ'יץ'. כי בתור שחקן כנף אירופי (מודל שהיסטורית פחות מלהיב קברניטי אן.בי.אי), שנתפס ככזה עם תקרה פוטנציאלית לא מאוד גבוהה (הסברה היא שהוא פרח מוקדם ושאין לו עוד המון לאן להשתפר. כותב שורות אלה לא מסכים), ועם סט יכולות פחות קורץ מאשר זה של סנטרים־אמריקנים־אתלטיים־עם־יכולות־התקפיות־טובות, הבן אדם היחיד בדראפט הזה שכבר שנים משחק מול גברים מקצוענים, מנצח ומוביל קבוצות לתארים, יכול להיבחר בכל מקום בין 2 ל־5. ויש משוגעים שאומרים גם פחות מזה.
דיאנדרה אייטון. צפוי להיבחר לפני כולם // צילום: אי-פי
אם דונצ'יץ' ילך ל־1 לפיניקס (שאותה מאמן איגור קוקושקוב, מאמנו בנבחרת סלובניה), זו תהיה הפתעה גדולה (לטובה); אם יעבור מתחת לדאלאס בבחירה 5 זה יהיה שוק מוחלט; אם סקרמנטו של ולאדה דיבאץ תיקח אותו ב־2, דונצ'יץ' עצמו אולי יתבאס, אבל לפחות אפשר יהיה לומר שמישהו שם העז ללכת נגד הזרם. למה כדאי לקוות? שקבוצה מצוינת תעשה איזה מהלך ותשים את ידה עליו בטרייד.
אם זה לא יקרה והוא באמת יידרדר לסביבות 5-4, לפחות תוכלו לכבות את שידור הדראפט ולחזור לעיסוקיכם בתחושה ששנאת הזרים של ארה"ב לא מוגבלת לגבול עם מקסיקו.
