ב־1839 החלה מלחמה בין בריטניה לסין, הידועה כ"מלחמת האופיום הראשונה", שבסופו של דבר הביאה לכך שבריטניה כבשה את הונג קונג. תחילתה של אותה פרשה היתה הסחורה המבוקשת של סין שהציפה את שוקי אירופה.
כבר אז לאירופה לא היה מה להציע לסין, ומאזן הסחר השלישי מולה הביא אותה לפתרון של ייאוש - להציף את סין באופיום, לסמם את האוכלוסייה ולהשיב לה את הלירות שטרלינג שהצטברו בסין. כשסין לא יכלה להסכים לכך יותר, החלה מלחמה של ממש, שבה חיילים בריטים נשלחו להחזיר את הכסף הביתה בכוח.
בריטניה של היום היא ארה"ב, וסין של היום היא לא לגמרי סין של פעם. ההבדל העיקרי הוא שכיום סין היא זו שמשחקת משחק מלוכלך. היא גם קומוניסטית וגם תומכת נלהבת של שוק חופשי, כשנוח לה. היא גם קבלן הביצוע של הרעיונות הגדולים של המערב, אבל גם גונבת אותם. במשך שנים רבות היה נוח לעולם להתעלם מהבעיה או להסתפק בהסכמים המבוססים על הצהרות ריקות "נגד זיופים".
סחורה נפרקת בנמל // צילום: EPA
אבל דונלד טראמפ הגיע כדי לשנות את חוקי המשחק. הוא לא חובב דיפלומטיה ולא בדיוק הגיע מעולם התוכן הזה. הוא מדבר עסקים, והסינים לא ממש מבינים את השפה הזו. אפילו אנחנו כאן, במזרח התיכון, יכולים להבין טוב יותר את הסינים שמדברים במרומז, שנוקבים מחיר שהם לא באמת מתכוונים לו. אבל האמת היא שזו לא הדרך לעשות עסקים.
טראמפ לא מוכן לבלבולי מילים, הוא לא מוכן יותר להקריב את המותגים האמריקניים על מזבח הזיופים הסיניים והוא לא מוכן יותר להסתפק בהצהרות. רוצים הסכם סחר חופשי, הוא אומר, אז תעצרו את הזיופים, חד וחלק. בינתיים סין הכריזה על הטלת מסים על יבוא לובסטרים מארה"ב - הכרזה שמשמעותה פגיעה בכמעט חצי מיליארד דולר. זה יכאב, וזו רק נקודת לחץ אחת.
אך מלבד הזיופים והאמירות הברורות, הבעיה של המאה ה־19 נכונה גם כיום - לארה"ב יש הרבה יותר מה לקנות מסין מכפי שיש לסין לקנות ממנה. כבר שנים שואלים בעולם עד היכן מאזן הסחר הזה יכול להימשך.
טראמפ ענה סוף־סוף - עד כאן. ומה עכשיו? חוקי המשחק יהיו חייבים להשתנות, זה לא ויכוח על אגו. זו מלחמה אמיתית של טראמפ - לא בזיופים של הסינים אלא בזיוף של קודמיו, שניהלו כלכלה שקרית שהתבססה על טמינת הראש בחול.