אחד המאפיינים הבולטים של התרבות היהודית הוא הזיכרון המיוחד שלנו. "השכחה היא גלות, הזיכרון הוא גאולה", פוסקת האמרה המיוחסת לבעל שם טוב. המעבר המהיר של העם היהודי מן הגלות אל ארץ ישראל באמת כרוך ברענון הזיכרון. אנחנו חוקרים את הארץ, מגלים את יופייה החיצוני, וגם את הרבדים ההיסטוריים שקושרים את עמנו לכל נקודה בה. למרבה הפלא, גם 140 שנה אחרי תחילת שיבת ציון המודרנית, יש עוד מקומות שזקוקים שננער מעליהם את אבק השכחה, כדי שיופיעו מחדש בתודעה הכללית. אחד המשמעותיים שבהם נמצא על גדת נהר הירדן, בקרבת העיר יריחו, ונקרא בפי ערביי הסביבה קסר אל־יהוד, "ארמון היהודים".
בדיוק כאן, ביום י' בניסן, נכנסו בני ישראל בהנהגת יהושע בן־נון לארצם, אחרי שנדדו במדבר 40 שנה. אין יהודי שיטעה בתאריך יציאת מצרים, אבל מעטים יוכלו לנקוב ביום המדויק שבו הסתיים המסע הארוך מן העבדות אל החירות.
בשנים האחרונות זוכה קסר אל־יהוד לעדנה תיירותית חסרת תקדים. בשנה שעברה הגיעו למקום יותר מ־600 אלף מבקרים, רובם נוצרים מחו"ל, אשר מאמינים כי בנקודה זו הוטבל ישו במימי הירדן וששם ירדה עליו רוח הקודש בדמות יונה. אחרי שבמשך עשורים האתר כמעט לא היה נגיש, בשל סמיכותו לגבול עם ירדן, משרד התיירות דאג לפתח ולפתוח אותו בשעות היום לצליינים. עם זאת, חשיבותו העליונה של המקום בסיפור העם היהודי נשכחה והושכחה.
אולם, לא פסו מעם ישראל בעלי בערה פנימית להזכיר לנו נשכחות. קבוצת מתנדבים בהנהגת האלוף (מיל') עוזי דיין, נשיא מועצת הביטחון לישראל, יזמה באביב 2017 עלייה ראשונה ל"ארמון היהודים" והציעה לקרוא לו, באופן הכי טבעי ומתבקש, "מעברות הירדן". בעלייה הראשונה השתתפו פחות ממאה איש, אבל טיבן של יוזמות נכונות להצליח ולסחוף אחריהן המונים, גם אם מנגנון ההצלחה לא תמיד נהיר. דבר קיומה של נקודת הכניסה אל הארץ הפך לוויראלי, ולטקס של שנת 2018 נרשמו יותר מ־1,000 איש.
בבוקרו של י' בניסן האחרון, 14 אוטובוסים הביאו משתתפים נרגשים לפאתי יריחו. התמהיל האנושי של הקבוצות היה מסקרן. פשוטי העם לצד פרופ' ישראל אומן, זוכה פרס נובל. צעירים לצד שועלי קרבות ותיקים מסניף תל אביב של "בית הלוחם". לפני הנסיעה אל המקום שבו הכל התחיל, הוחלט לסייר באתרים ההיסטוריים של יריחו, והאוטובוסים שמו פעמיהם אל "עיר התמרים". היה זה היפוך התיאור הכרונולוגי שבספר יהושע - "והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון ויחנו בגלגל בקצה מזרח יריחו" - אבל הסמליות היתה ברורה. כניסת בני ישראל אל הארץ הובילה אותם אל יריחו, אשר משולה ברוח פיוטית ל"מנעולה של ארץ ישראל".
זיכרון אבני הפסיפס
אחרי חתימת הסכמי אוסלו ומסירת יריחו לידי הרשות הפלשתינית, נגישות אוצרות יריחו הצטמצמה מאוד. ולא, אוצרות יריחו הם לא הקזינו, אלא בתי הכנסת העתיקים, ארמונות החשמונאים ובמיוחד תל יריחו המפורסם. האתר הארכיאולוגי העשיר הזה, ככל הנראה העיר העתיקה בעולם, טומן בתוכו שכבות של היסטוריה יהודית וכלל־אנושית. גובהו המרבי של התל מעל סביבתו הוא 21.5 מטרים, וכל הגובה המרשים הזה משמר את העבר, שכן במקור היישוב הראשון נבנה כאן בשטח מישורי לחלוטין, כך שהתל כולו נוצר מריבוד של הריסות יישובים מתקופות שונות.
בחפירות בתל נמצאו שרידים מתקופות קדומות, ואחד המרתקים שבהם הוא מגדל יריחו העגול, שהתנשא לגובה תשעה מטרים. בעצם, היה זה "גורד השחקים" הראשון בתולדות האדם. בין ששימש להגנה ובין ששימש למטרות מדידה אסטרונומית, מדובר באטרקציה עולמית, שהיתה יכולה למשוך מיליוני תיירים אם המקום היה חוזר לידיים ישראליות. הפעלת האתר על ידי הרש"פ נוטלת ממנו את כל המשיכה, שלא לדבר על העלמה מכוונת של פרקי היסטוריה יהודית בחומרי ההסבר המחולקים למבקרים הספורים בו.
רחצה ליד הגבול. מי הירדן ב"ארמון היהודים" // צילום: אורן בן חקון
גם שרידים של בתי הכנסת העתיקים של העיר נשמרים בעיקר בזכות קבוצות מתנדבים יהודים, שדואגים לטפחם. בית הכנסת "שלום על ישראל" חייב את שמו לכתובת ברצפת הפסיפס הענקית שבו. מעל לכתובת, במרכז הפסיפס, מתנוססת מנורת שבעת הקנים, כשמימינה שופר ומשמאלה לולב.
כתובת הודיה בארמית, ליד הכניסה לבית הכנסת, מציינת את בני הקהילה שעזרו ומימנו אותו בזו הלשון (בתרגום): "יהיו זכורים לטוב וזיכרונם לטוב כל הקהילה הקדושה, זקניה וצעיריה, שעזר להם מלך העולם והתחזקו ועשו הפסיפס". אם אין די בזיכרון האנושי כדי להמחיש את הקשר בין העם היהודי לארצו, זיכרון אבני הפסיפס בא לעזרה ומדבר בעד עצמו.
כך גם בבית הכנסת הנוסף שנפקד לפני ההגעה למעבורות הירדן - בית הכנסת על גדת נחל מכוך שבשולי יריחו, שנבנה לפני כ־1,500 שנה, ונתגלה פעמיים. בפעם הראשונה בשנת 1918, כאשר בזמן קרבות מלחמת העולם הראשונה, פגז טורקי העיף שכבת עפר וחשף את השרידים. במרוצת השנים הם התכסו באדמה וחול ונעלמו מן העין, והאתר נתגלה שוב על ידי חייל צה"ל בשנות ה־70 של המאה הקודמת.
הפסיפס העתיק כאן, במה שהיה פעם העיר היהודית נַעֲרָן הנזכרת בתנ"ך, מרהיב ביופיו וכולל, נוסף על המנורות וארון הקודש, את גלגל המזלות, צורות של חיות ותמונה של הנביא דניאל בגוב אריות. בזמן שמשתתפי האירוע הקיפו אותו, מישהו התחיל לשיר את "התקווה". הצלילים הראשונים נשמעו בשקט, כמעט בלי משים; אך בכל שורה הצטרפו עוד ועוד שרים, עד שהקריאה "להיות עם חופשי", מאלף גרונות, הדהדה למרחקים סביב יריחו המנומנמת וצרובת השמש.
לקריאתו של דיין האוטובוסים נעו לכיוון נהר הירדן. אם יריחו היא מנעולה של הארץ, אתר מעברות הירדן הוא המפתח. "העלייה הראשונה לא התבצעה בשנים 1904-1882", מזכיר דיין, "העלייה הראשונה באמת הגיעה ארצה ביום אחד - י' בניסן, לפני 3,291 שנה, אז הגיע לכאן עם ישראל, לאחר ששוחרר מבית עבדים, התגבש לעם, קיבל את התורה ועבר כולו, ביום אחד, את נהר הירדן בראשותו של יהושע בן־נון, בדרכו לכיבוש ארץ ישראל וכינון הממלכה". אם לא די בכך, תוסיפו שלימים במקום זה בדיוק עלה אליהו בסערה השמימה במרכבות האש, ותקבלו עוד הקשר לעומקו ההיסטורי עבור היהודים ושאינם יהודים.
אתר מעברות הירדן מצוי בתווך בין שתי מועצות אזוריות, על כן למגיעים חיכו שני מארחים: ראש מועצת בקעת הירדן דוד אלחייני וראש מועצת מגילות ים המלח אריה כהן. אלחייני פרש בפני הנוכחים את חזונו, שכולל השלמת פינוי המוקשים הישנים, בניית מרכז מבקרים לבני כל העמים והדתות והקמת מלון. על כך אמר דיין: "פיתוח כזה ישרת את ישראל, את ירדן ואת העדות הנוצריות שהכנסיות והמנזרים שלהן פזורים באתר. כולם ייצאו נשכרים".
עם הפנים לעתיד
צליינים בודדים הביטו בפליאה מן הגדה המזרחית של הנהר על אלף יהודים שגדשו את צידו הישראלי ונופפו לשלום. האם אותם נוצרים, ככל הנראה אדוקים, ידעו שהם עומדים במקום שבו נכנס עם ישראל לארצו? ספק גדול. אם צאצאי יהושע ממעטים לזכור זאת, איך יזכרו האחרים?
אי אפשר שלא לתהות על ההבדל בין מידת הבולטות של היציאה מן העבדות במצרים לבין האלמוניות של ההגעה אל היעד הנכסף כעם חופשי. בסיפור התנ"כי של חציית הירדן יש דווקא הקבלה ברורה ליציאת מצרים. לתחילת הדרך ולסופה התלוו הנסים: קריעת ים סוף ועצירת מימי הירדן. מדוע, אם כך, הכניסה אל הארץ נשארה בצל בתודעה הישראלית?
לפתח את המקום לרווחת כל הדתות. עוזי דיין // צילום: אורן בן חקון
הח"כ לשעבר והמשורר עקיבא נוף, שהסתובב על גדת הירדן בפנים מאירות, תולה זאת ביהירות של קובעי הטון בתקופת שלטון מפא"י: "היתה מין פטרונות והתנשאות של אלה שחשבו שההיסטוריה התחילה כאשר הם ירדו בנמלה של יפו לפני מאה שנה. האנשים ההם ניתקו את עצמם ואותנו מן הזרם התודעתי של העם היהודי לדורותיו בכלל, ומן המקום הזה בפרט".
בין שהיתה השכחה מכוונת, ובין שאתר מעברות הירדן נשכח לגמרי במקרה, בלהט גילוי המולדת מחדש, אין עוררין על כך שבשלה העת לתקן את העוול. אלף איש מכל רחבי הארץ התרגשו לחזות במקום, שבו כל כך הרבה התחיל. נהר הירדן אינו רחב מאוד בימינו, אבל הרגשות מושפעים ממה שהתרחש בו בעבר לא פחות מאשר ממה שרואות העיניים היום. ואם בהיסטוריה רחוקה עסקינן, משערים שהירדן שנפרש בפני בני ישראל היה ברוחב של מאות מטרים. ספר יהושע מתאר את הנס בהרחבה - הירדן יבש על פני קילומטרים למעבר כל שבטי ישראל, מאדום ועד לים המלח. על פי המדרש, קיר המים בנקודת עצירת הזרם היה כה מרשים, שראו אותו כל עמי כנען.
לא יכולנו לראות מחזה דומה כעבור 3,291 שנה, ובכל זאת תחושה מדהימה של שייכות למקום סחפה את באי הטקס. היו שבכו, היו ששרו; היו שסקרו כל סנטימטר בגדת הנהר; היו שניסו לשחזר בדמיונם את חציית הנהר והיו שהציעו תוכניות לפיתוח האתר. אין ספק שפיתוח אכן יידרש: עם חזרת מעברות הירדן לתודעה, כמות המבקרים עשויה להגיע למיליונים בשנה בתוך כעשור. מדובר באתגר, ועוד נגלה שחידוד הזיכרון ההיסטורי שלנו מחיה את ההווה ואת העתיד.
דיין לא מסתפק בחידוש הזיכרון וכבר מתכנן מעבר לפעולה. "היהדות מצווה לזכור ולצקת תוכן ועשייה למעשה הזיכרון. לפיכך, את ציון יום הכניסה לארץ ישראל צריך להפוך לטקס ממלכתי. מדינת ישראל תציין במקום זה את האירוע המכונן שלנו, ותקרא למקום בשמו העברי - מעברות הירדן!"
נדמה שאין בארץ מי שלא מכיר את האמרה הידועה, שלפיה חייב כל אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ד"ר בני לאו שנכח במקום הציע עיקרון נוסף, הגיוני ומוסכם: "חייב כל אדם לראות עצמו כאילו הוא נכנס לארץ", כי זיכרון היציאה מעבדות מביט אל העבר, וזיכרון הכניסה אל הארץ צופה אל העתיד.
הבטחות לדאוג למקום וללמד אחרים פרק בהיסטוריה שלנו נשמעו מכל עבר. בקבוצת "בית הלוחם" דיברו על שילוש המגיעים ושאלו מדוע אף אחד לא חשב על זה קודם. באוטובוס מחיפה צפו שבפעם הבאה יגיעו ממנה יותר מאלף. בשנה הבאה במעברות הירדן!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו