"יש המון קסם בחברות בגיל הילדות. תחשבי על זה - שני אנשים מגלים ומפענחים את העולם יחד, משרטטים את החוקים שלהם בעולם. שניים רואים את העולם מבעד לאותו מבט, נמצאים במקום סימביוטי. ככל שאנחנו מתבגרים, כל אחד משתנה ולומד את העולם, וכבר אין את המקום הזה, את המבט המשותף על העולם", אומר ניר ברעם, שספרו החדש "יקיצה", שראה אור בהוצאת "עם עובד", הוא רומן חניכה יפהפה ורגיש, שבמרכזו עומדים שניים – הגיבור וחברו הטוב יואל, וביניהם מערכת יחסים מורכבת ועדינה הנפרשת מילדות לאורך שנים רבות.
"יש בספר רצון מאוד גדול להגן על המקום הזה, על החברות האינטימית הזו, על תחושת השותפות – אך למעשה, הוא לא בר הגנה. זה חלק מהאבל שמלווה את שניהם לאורך הספר", מוסיף ברעם.
גיבור הספר אינו מצוין בשמו. מה עומד מאחורי הבחירה הזו?
"התחלתי לכתוב את הספר מבלי שתהיה לי תמונה מלאה של איזה ספר אני כותב – כפי שאני כותב כל ספר, אבל הבחירה לא לקרוא לגיבור הספר בשם הייתה אחת ההחלטות הראשונות שקיבלתי לגביו. יש ב'יקיצה' הרבה אלמנטים שקרובים לביוגרפיה שלי", משיב ברעם ומתייחס, בין היתר, למותם של שניים מהאנשים המשמעותיים ביותר בחייו – אמו, שנפטרה בנעוריו, וחברו הקרוב אורי, שדמותו של יואל בספר נשענת עליו במידת מה.
"ויחד עם זאת, הרבה דברים בספר הם ערבוב בין מציאות לבדיה. אני יודע שיש הרבה אנשים שקוראים את הספר וחושבים שהכל בו אמיתי וקרה במציאות. את עניין השם העדפתי להשאיר כך, משום שזו בחירה שהרגשתי שהיא נכונה עבורי".
באילו מקומות בספר הגיבור הוא ניר, ובאילו מקומות הוא דמות בדיונית?
"הוא דמות בדיונית בהרבה אספקטים בילדות וגם בנעורים, זאת אומרת – הייתי ילד דומה ושונה ביחס לתמונה שמצטיירת בספר. הדמות בספר חולמנית יותר ממה שהייתי אני, מסורה יותר ממני למשחקי הדמיון של הילדות. היא גם קצת שונה ממה שהייתי בתקופת הנעורים. אבל יש אספקטים שבהם דמותו של הגיבור כנער קרובה אליי – במערכת היחסים עם החבר הקרוב, ביחסים עם האמא. אבל גם בהיבטים האלה, הספר לא מציג את מלוא הזיכרונות, החוויות והמורכבות שלי במערכות היחסים האלה. רק כאשר הרחקתי את דמות הגיבור ממני, הייתי יכול לכתוב אירועים שלא התרחשו באמת, שהם למעשה רוב האירועים שמתוארים בספר".
כאשר אתה מרחיק את הדמות שאתה כותב מעצמך, יש לך חירות הרבה יותר גדולה.
"נכון. ועוד משהו - כשהתחלתי לכתוב את הספר, במהלך 2015, הוא התחיל בכלל כספר שנכתב בגוף ראשון. משהו בו לא עבד כשהוא נכתב באופן הזה. ואז הרחקתי את הכתיבה ממני לגוף שלישי, והתחלתי להמציא אירועים שלא קרו, וזה התחיל לעבוד. פתאום, באמת, הייתה לי חירות לכתוב את הרומן באופן יותר שלם".
"הייתי ילד דומה ושונה ביחס לתמונה שמצטיירת בספר" // צילום: שירלי וייסמן בן יוסף
פנטזיה על חברות סימביוטית
"אורי ואני גדלנו באותה שכונה, בבית הכרם. בניגוד למה שמופיע בספר, לא גרנו אחד מול השני. הוא היה ילד מאוד מקובל, מאוד אהוב, מוכשר וחכם, בעל קסם אישי – הייתה לו יכולת די נדירה להקסים אנשים", מספר ברעם. "בכל מסיבה ובכל אירוע, אנשים רצו להיות בסביבתו, ויותר מזה – הם רצו ממנו משהו, רצו קצת את הפרפורמנס שלו. אז אני לא בטוח שהבנתי את זה, היום אני חושב שזה בטח היה קצת מתיש.
"בשבילי, הוא היה החבר שאיתו חלקתי את הדברים הכי אינטימיים. אני הבנתי אותו, והוא הבין אותי. היה לנו את העולם שלנו, שברמה מסוימת תמיד נשאר שלנו. גם כשדברים השתנו, היה לנו מן מקום כזה שיכולנו לחזור אליו לפעמים. לא היינו צריכים להסביר אחד לשני שום דבר על הילדות או על הנעורים שלנו. הקשר שלי עם אורי גרם לי להתרוממות רוח שלא הייתה לי עם חבר אחר, בכל פעם שהיינו נפגשים הייתה תחושה של חגיגה – לא כי עשינו משהו מיוחד, מעצם המפגש. אני ידעתי להעריך את החברות שלנו גם בזמן שהיא הייתה, לא רק בדיעבד. אני חושב שגם הוא", הוא מוסיף, ונימת דיבורו מעידה על עומק משמעותם של הדברים עבורו.
"אורי לא היה מישהו שראו בו סימנים למשבר", אומר ברעם בחלוף רגע של שתיקה. "אני ראיתי בו אדם מצליח, מאוד תפקודי. בעיני הרבה אנשים, הוא נתפס כאדם די מאושר - הוא היה מצחיק ועליז. ואולי לפעמים אתה לא רוצה להסתכל מעבר. היום, כשאני חושב על זה, אני תוהה אם היו דברים שהייתי יכול להבחין בהם. אבל כשמדובר במישהו כזה, שגם לא בהכרח חושף חולשות, קשה מאוד להבחין בזה".
בכתיבת דמותו של אורי, ניסית להיצמד לקווי דמותו במציאות, או דווקא להתרחק מהם?
"יואל הוא דמות שונה מאוד מאורי, גם מבחינת ההיסטוריה שלו עם הגיבור והיחסים ביניהם. יש הרבה דברים ביואל שלא היו באורי, והפוך. כשאתה כותב דמות, אתה צריך לשים על הפנים שלך את המסכה של הדמות, ואז, בכתיבת הדמות יש את ההיגיון שלה – הדברים שהיא תעשה או תגיד, על פי ההיגיון של הדמות, הרגש שלה וכל מה שיצקת לתוכה. אתה חייב להתמסר לדמות שיצרת, ולא לערוך כל הזמן השוואות בינה לבין אחרות. ברור שדברים מאורי זלגו לדמותו של יואל, אבל כל עולם הדמיון וההמצאות והמלחמות המדומיינות – אורי לא היה בעניינים האלה, ובספר יואל היה".
החברות שבספר היא כזו שרצית לעצמך?
"כן, רציתי. זו איזושהי פנטזיה שהייתה לי על חברות, וזה משהו שרציתי, שעניין אותי, שקראתי עליו. כשקראתי, למשל, בילדות את הספר 'מחניים – הנערים מרחוב פאול', שבו היה את הכוח הזה של החבורה, שיש לה מטרה משותפת, זה מאוד סקרן והלהיב אותי. כן, אני יכול לומר שזו תשוקה גדולה שהייתה לי".
"הרבה דברים בספר הם ערבוב בין מציאות לבדיה" // כריכת הספר "יקיצה"
מעשה הכתיבה כבגידה
"תזכור את הכללים – לא מחטטים בכאב. כשהעולם לא נענה למשאלות שלך, מזייפים עולם חדש", כך נכתב באחד המשפטים המשמעותיים ביותר בספר, המצליח, במילים בודדות, להכיל בתוכו את תמצית דמותו של הגיבור ואת המקור לשבר בחברות בין השניים.
"זה משפט שבכלל כתבתי לפני שכתבתי את 'יקיצה', והוא הפך למשפט עקרוני בספר", אומר ברעם. "הספר עוסק בשני ילדים, שאחר כך נהיים למתבגרים, שבוראים עולמות משלהם ולא רוצים לצאת לעולם האמיתי, עד שאין להם ברירה יותר אלא לעשות את זה. ההתבגרות והיציאה אל העולם האמיתי גורמות למשבר שמתחולל ביניהם - יואל חייב לצאת לעולם, בשעה שחברו הסופר בוחר להכניס את כל הרעש של העבר לתוך הכתיבה שלו ובמובן מסוים להישאר במקום הזה. המתח שיש ביניהם בבגרות נובע מהמקום הזה.
"כשהם היו ילדים, הם סיפרו סיפורים – זה מה שהם עשו, ועבור הגיבור, הכתיבה הייתה מהלך כמעט טבעי, שוב להיות בתוך סיפור, בתוך עולם של דמיון. אני חושב שבמקום מסוים, יואל ראה בזה בגידה ופרידה – עולם הכתיבה של הגיבור הוא רק שלו, והוא לא משותף לו וליואל, למרות שלאורך השנים הם חלקו עולם דמיון משותף. בכל הספר יש בגידות קטנות, והן תמיד חלק מהיחסים שלהם, והבגידה הגדולה היא בעצם מהלך הכתיבה של הגיבור, בשימוש שלו בעולם שלהם לכתיבה שהיא רק שלו. יש כאן גם עניין של הפרה של האינטימיות ביניהם – שיחות שהיו ביניהם והוא כתב עליהן. משהו שהיה אינטימי ורק שלהם, מצא את דרכו לספר.
"גם אני נוהג לכתוב הרבה על דברים שהכרתי כילד, ובסופו של דבר, החומרים שסופר מביא איתו לספרים שהוא כותב, כל השדים וכל מה שמסתובב לו בתודעה, הם לא דברים שהוא יכול להמציא או להביא ממקום אחר. סופר משתמש בכל החומרים שהוא מכיר, הוא לא מבצע כאן שום בחירה – הוא לא בוחר במה להשתמש, זה פשוט בא אליו. אין ספר אחר שהייתי יכול לכתוב בתקופה שבה נכתב 'יקיצה'. יש רק את הספר הזה".
יש בספר יחס אמביוולנטי כלפי ההכרח להתבגר.
"מסכים. ברגע שאתה מתחיל לבחור, העולם כבר לא אינסופי, והאפשרויות מצטמצמות, חלל הילדות הופך להיות צר. מותה של אמו של הגיבור בשנה האחרונה בתיכון אילץ אותו להתבגר בכל מקרה. כבר לא הייתה שאלה. הוא מנסה להבין מי הייתה האישה הזו, שהוא הכיר רק כאמא. זה פרויקט שיואל אינו שותף לו, וגם זה מרחיק ביניהם. יש דברים שקורים לכל אחד מהם בנפרד.
"כשאתה מתבגר, אתה מבין ששותף אחד לא יכול לספק לך הכל, חברות אחת לא יכולה לתת לך כל מה שאתה צריך. כשאתה ילד, אתה מרגיש שחבר אחד ממש טוב יכול לספק לך כמעט הכל, כשאתה מתבגר, אתה מבין שאתה מקבל דברים שונים מאנשים שונים".
ההבנה הזו, אליה מתייחס ברעם בדבריו, באה לידי ביטוי באופן חד ומכאיב גם בשם הספר, שלאורך הקריאה נטען במשמעויות מחודשות – "יקיצה" כהתעוררות מעולם הדמיון וההמצאה של הילדות, שיש בה "קץ" – פרידה מן הילדות, מהיכולת לברוא עולמות ולנסח את כלליהם במקום לחיות במציאות הקונקרטית, מהחברות האינטימית כל כך ומשותפות המבט שהזכיר ברעם בתחילת שיחתנו. זוהי יקיצה שמלווה בכאב, בויתור, באובדן, והכניסה אל ההתבגרות ואל עולם המבוגרים מאלצת את הילד-הנער להשיל מעליו כמה מן המאפיינים שסייעו לו להיבנות והפכו אותו למי שהינו.
כנער, איך הרגשת כלפי ההתבגרות המצופה ממך?
"היו לי יחסים מורכבים עם ההורים שלי, והייתי מרדן במידה שבטח מוכרת גם לך, אבל לא הייתי מאוד יוצא דופן כנער. אבל ברגע שאמא שלי חלתה, כשהייתי בכיתה ט', העולם שלי השתנה - הילדות והנעורים שלי לוו מאותו רגע בצל מאוד גדול, ואת זה הבאתי גם לספר – לא משנה מה הגיבור עושה, מלווה אותו צל מחלתה של אמו. אלו נעורים בצל של אסון".
הדמיון העשיר והיכולת לברוא עולמות עזרו לך בהתמודדות?
"כן. בגיל שמונה עשרה התחלתי לכתוב, ואני חושב שהמהלך הטבעי שלי היה לברוא עולמות באמצעות הדמיון. זה תמיד היה שם, למרות שכילד לא הבנתי שאני ילד עם הרבה דמיון, אבל בשלב מסוים עשיתי שימוש בדמיון הזה כנער, וזה עזר לי בהתמודדויות. אם תאמרי לי עכשיו שמאיזושהי סיבה צריך לקחת ממני את המקום הזה של הדמיון ואת היכולת לעשות בו שימוש בכתיבה, זה יותיר חלל מאוד גדול אצלי. אני בכלל לא מכיר סוג אחר של קיום".
• עוד הישג בינלאומי אדיר ל"פאודה"
• "האחות הגדולה" מסיימת את תפקידה
את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
