הסופר היהודי-אמריקני פיליפ רות' הלך לעולמו בגיל 85. רות, שכתב על אמריקה, על יהדות ועל הקיום הגברי המתפורר מבעד לזהותו הפרטית המורכבת, כתב ספרים במשך שישה עשורים. הוא פירסם יותר מ-30 רומנים וקובצי סיפורים שזכו לתהילה רבה, ורובם המוחלט אף תורגם לעברית. רות הוזכר במשך שנים רבות כמועמד לפרס נובל לספרות.
מותו של רות אושר על ידי סוכנו, אנדרו וויילי, שאמר כי הסופר המעוטר נפטר מאי ספיקת לב. הביוגרף של רות, בלייק ביילי, מסר בציוץ בטוויטר כי רות' הלך לעולמו כשהוא מוקף בחבריו הטובים.
פיליפ מילטון רות נולד ב-1933 בניוארק, ניו ג'רזי, למשפחה יהודית ממוצא גליציאני. הוא למד לתואר שני בספרות אנגלית באוניברסיטת שיקגו, ובתקופה ההיא פגש את הסופר היהודי-אמריקני סול בלו, שהפך למעין מנטור ספרותי עבורו.
הקרייירה שלו כסופר החלה, כפי שנכתב הבוקר במאמר הספד בגארדיאן, "באווירה מגונה, אך הסתיימה בתחושה של סמכות". קובץ הסיפורים הראשון של רות, "שלום לך, קולומבוס", ראה אור בשנת 1959 ועורר סערה, לצד הצלחה מסחרית. הסיפורים בקובץ עסקו בקורותיהם של יהודים אמריקנים מהמעמד הבינוני, תושבי הפרוור, שניצבו במבוכה בפני האצת הטכנולוגיה, המתירנות הגואה והסיכוי הגובר להתבוללות. הספר הביא לו את פרס הספר הלאומי – הנחשב ביותר באמריקה – אך גם גרר ביקורת מצד מבקרים שמרניים שהטיחו בו כי הוא "יהודי ששונא את עצמו".
סקרנות פוליטית
הבאזז האדיר סביבו, והתעניינות טורי הרכילות הניו יורקיים בחייו, גרמו לרות לקחת צעד אחורה, ושני הרומנים הבאים שלו היו מינוריים ודרמטיים יותר. רק עשור לאחר "קולומבוס", ב-1969, הוא פירסם את "מה מעיק על פורטונוי", שבישר על שובו לעיסוק הכפייתי בניכור ובאבסורד של הקיום היהודי-אמריקני. אלכסנדר פורטנוי – צעיר עם תסביך-אם ואובססיה למין, המשתרע ברומן על ספת הפסיכיאטר לאחר ששב מביקור בישראל – הפך לדמות ספרותית מיתולוגית כמעט, וזכה לאזכורים והתכתבויות ביצירות ספרותיות וקולנועיות רבות (וודי אלן חב לו רבות). הספר, שרצוף בתיאורי מין, הוכתר על ידי רבים כ"בוטה ביותר אי פעם", וזכה לעיבוד קולנועי ב-1972. הוא תורגם לעשרות שפות ונמכר עם השנים, לפי ההערכות, בשבעה מיליון עותקים.
לאחר "פורטנוי" שוב מאס רות בפופולריות המהירה שהוא הביא עימו, כינה את הרומן "להיט מרוסק" וחזר לפנות לכיוונים לא צפויים, כשהתנסה בז'אנרים שונים. בשנות ה-70 הירבה לנסוע לצ'כוסלובקיה, שהיתה נתונה אז למשטר קומוניסטי, שם התיידד עם הסופרים מילן קונדרה ווצלאב האבל. הוא התעניין בהבדלים בין "האידיוקרטיה הפרטית" של היות סופר אמריקני בארה"ב, לבין הקשיים העצומים של סופר במזרח אירופה מאחורי מסך הברזל, ואף כתב על כך בבמות שונות.
הסקרנות הפוליטית הגוברת והעיסוק בזהות הביאו את רות ליצור בסוף שנות ה-70 את דמותו של נתן צוקרמן, שהפך לגיבור ברומנים הבאים שלו. צוקרמן היה הדרך של רות להתמודד עם הקשר הבלתי אפשרי אבל הקיים תמיד – בין סופר לגיבור שלו. רות לעג למבקרים שעסקו בקשר שלו לדמויותיו, דחה את ההנחה כי הן אלטר אגו שלו עצמו, ואמר פעם בתגובה אופיינית: "זה הכל אני... כלום אינו אני". ובכל זאת צוקרמן הצטייר כבן דמותו של רות – הוא נולד כמוהו בניו ג'רזי וילדותו עברה עליו בשנות ה-40 - ימי האידיאליזם האמריקני שרות' ביקר בסאטירה נוקבת לאורך כל שנותיו.
רות מקבל את המדליה הנשיאותית מהננשיא אובמה ב-2011// צילום: אי.פי
הוא המשיך לכתוב ספרים, ללא הרף. כשהיה כבר בן 60, גיל שבו כותבים רבים פורשים לחיי תמלוגים ומנוחה, פירסם סדרה של רומנים היסטוריים חשובים – "פסטורליה אמריקנית" (1997), "התחתנתי עם קומוניסט" (1998) ו"הכתם האנושי" (2000). גם בשנות ה-70 לחייו שמר על קצב של ספר בשנה, גם אם לא כולם אופיינו באותה חדות וחשיבות שאפיינה את יצירותיו המוקדמות. לאחר שפירסם את "נמסיס" ב-2010 הכריז בראיון ל"ניו יורק טיימס" כי זהו ספרו האחרון, וכי הוא "מעדיף לשחק באייפון ולעקוב אחרי סופרים צעירים". הוא אמנם פיספס את פרס נובל למרות סיכוייו הטובים, אבל זכה באינספור אחרים – בין השאר בפרס פוליצר על "פסטורליה אמריקנית", פרס הספר הלאומי (פעמיים), פרס המבקרים הלאומי (סירקל), פרס פן/פוקנר, פרס מאן בוקר ועיטורים רבים, כולל המדליה הנשיאותית, שאותה קיבל מהנשיא ברק אובמה ב-2011.
ברח מתווית הסופר היהודי
עם מותו של רות ירד המסך על עידן הדינוזאורים בספרות היהודית האמריקנית. רות אמנם נולד באמריקה, אך הוא נשא עימו את המטען הגנטי של הזרות ואת השבר של הגלות היהודית מאירופה, כבן למהגרים וכמי שחי בזמן שהשואה התרחשה. כמו שלום עליכם ובשביס זינגר, גם פיליפ רות שיקף את הפנימיות היהודית של תקופתו באופן ייחודי – יהודיות שהתבטאה ברדיפה אחר חלום בלתי מושג. הקיום שתיאר היה זעיר-בורגני, חסכני, שמאמין כי יום אחד החלום יתגשם, למרות האימה שמטילה אמריקה האימתנית על האדם הקטן. כשכתב בספרו האוטוביוגרפי "העובדות" על אביו, העיד רות: "הרפטואר שלו לא היה גדול: משפחה, משפחה, משפחה, ניוארק, ניוארק, ניוארק, יהודי, יהודי, יהודי. קצת כמוני".
רות עצמו דווקא ניסה לברוח מתווית הסופר היהודי הגדול, בדרך כלל לא בהצלחה יתרה. "לתואר סופר יהודי-אמריקני אין שום משמעות עבורי", אמר, "אם אני לא אמריקני – אני כלום". הוא העריץ את עמיתיו הגדולים לכתיבה על אמריקה – סול בלו וג'ון אפדייק – אך העמיד את עצמו בזווית שונה לכתיבתם. "אפדייק ובלו האירו בפנסיהם החוצה, כדי לגלות את העולם כפי שהוא עכשיו", אמר, "אני פוער חור ומאיר בפנס שלי פנימה, אל תוך החור".
|
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
