את רשימת התנאים שהציב השבוע מזכיר המדינה האמריקני מייק פומפאו לאיראנים אפשר להבין רק בדרך אחת: כוונה אמריקנית לקדם שינוי משטר באיראן. הממשל האמריקני אולי לא יודה בכך, אבל אפשר להניח שגם בוושינגטון יודעים היטב ששום משטר איראני, בוודאי לא הנוכחי, לא יסכים ל־12 הדרישות. באותה מידה היה יכול פומפאו לדרוש מאיראן לקיים בחירות חופשיות ודמוקרטיות או לחדול מאכיפת קוד הלבוש האסלאמי במרחב הציבורי.
המשטר האיראני אינו יכול להסכים לדרישות אלה. ראשית, משום שחלקן, כגון שינוי הגישה כלפי ישראל והפסקת התמיכה בארגוני הטרור, מנוגדות לחלוטין לדנ"א של המשטר ומחייבות סטייה מערכי המהפכה האסלאמית שאינה מקובלת על המנהיג חמינאי. שנית, ההנהגה האיראנית רואה בהצגת הדרישות הוכחה נוספת לתפיסתה, הגורסת כי מטרתה הבלעדית של ארה"ב היא שינוי המשטר האסלאמי. שלישית, מימוש חלק מהדרישות מחייב את איראן להתפרק מנכסים הנתפסים בעיני המשטר כתעודת ביטוח לעצם שרידותו, ובהם טילים ארוכי טווח והאופציה הגרעינית הצבאית. נכונותו לוותר על יכולות אלה, דווקא בשעה שהוא ניצב בפני איום גובר מצד ארה"ב, אינה סבירה גם תחת לחץ כלכלי גובר.
חתירת הממשל האמריקני הנוכחי לשינוי משטר אינה מפתיעה. היועץ לביטחון לאומי, ג'ון בולטון, מוכר כתומך מובהק בשינוי המשטר באיראן, ואף מקיים קשרים גלויים עם האופוזיציה האיראנית הגולה. אלא ששינוי משטר מחייב התגייסות של הציבור האיראני להפיל את מנהיגיו, אלא אם כן מתכוון הממשל האמריקני לגרור את ארצו למלחמה נוספת במזרח התיכון ולכפות על איראן שינוי משטר באמצעות פעולה צבאית, הכוללת גם פלישה קרקעית. תהליכי השינוי בחברה האיראנית טומנים בחובם פוטנציאל לשינוי פוליטי, והחרפת הלחץ הכלכלי בשל הגברת הסנקציות עשויה להעצים את המחאה העממית.
בוושינגטון מקווים אולי שהכלכלה האיראנית המקרטעת, והמחאה הציבורית הנמשכת, מייצרות הזדמנות להפלת המשטר, וכי כל שנדרש הוא להגביר את הלחץ על איראן. ייתכן כי תקוותם תתממש, אך מי שמבסס אסטרטגיה על תקוות עלול לגלות שהיו אלה תקוות שווא.
הכותב הוא מומחה לאיראן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי ואוניברסיטת ת"א
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו