סודות מהבקבוק

"תראי, בהתחלה הרבה אנשים בתעשייה התעלמו ממני", מספרת לי הייננית ורד בן סעדון. "היה קשה להם לעכל שאני גם אישה, גם דתייה וגם מתנחלת. אבל כשהמנהל של אחת מרשתות היין הגדולות אמר לי: 'אני לא יודע איך לעשות עסקים עם נשים', אמרתי לו: 'בעיה שלך, זה מה יש'". 

ורד היא הבעלים ומנהלת השיווק והמכירות של יקב טורא, ששוכן ביישוב רחלים בשומרון. שם, על 500 דונמים, היא מגדלת לא פחות מ־14 זני ענבים ומייצרת כ־100 אלף בקבוקים בשנה - בעיקר לשוק הישראלי ולשוק האמריקני. אף שלא כולם (בישראל ובחו"ל) מעוניינים לרכוש יין שמיוצר מחוץ לגבולות הקו הירוק, העסק שלה עולה ופורח, בעיקר בזכות האמביציה הסוחפת שלה. "כמעט כל בעלי חנויות היין בארץ הם גברים מסגנון מאוד מסוים, שמדברים בשפה מאוד מסוימת, בוטה קצת. אני אוכלת אותם בלי מלח".

אבל מאחורי הנחישות וההצלחה של בן סעדון - אולי העוף הכי מוזר ומיוחד בענף היין הישראלי - עומד סיפור משפחתי לא שגרתי. סיפור שחוצה דתות, יבשות ומוסכמות חברתיות, ומגלם בתוכו אהבה וגאווה גדולה, לצד לא מעט בושה וחרטה על מעשיהם של חלק מבני המשפחה בימי הכיבוש הנאצי באירופה.

במשרד הקטן שלה ביקב מראה לי ורד את אלבום הצילומים המשפחתי, ששורשיו מתחילים בהולנד וזולגים לישראל. צילומים ישנים בשחור־לבן של סבא וסבתא וההורים, וגם שלה ושל אחותה הקטנה. ילדות בלונדיניות יפות מחייכות כמעט בכל הצילומים, וחיוכיהן אינם מסגירים את סיפור ההיכרות יוצא הדופן של הוריהן, ואת קשיי הקליטה שחוותה המשפחה בארץ החדשה. בולטים בהיעדרם בצילומים: משפחת אמה של ורד, אלס (לימים, רבקה). מייד נסביר למה.

כשהיא מגיעה לתמונת סבתה, ורד מלטפת את פניה בצילום ואומרת ברוך: "זו סבתא שלי, לישה דפריס, אמא של אבא - שגידלה גם את אמא שלי. היא התחתנה ארבע פעמים, התאלמנה שלוש פעמים, עלתה לארץ פעמיים, והיא מקור ההשראה שלי. דמות שמלווה אותי כל הזמן. אישה עם כוחות על, שלא נתנה לכלום להפיל אותה. אני מחוברת אליה כל כך שאני חולמת עליה בלילות".

"מה מיוחד בה כל כך, בסבתא הזאת, ואיך ייתכן שגידלה את שני הורייך?", אני שואלת, והיא משיבה: "סבתא שרדה את השואה בהולנד כנערה, וכמו אנה פרנק, כתבה יומן על התקופה. בשלב מסוים היא נשלחה למשפחה כפרית נוצרית בצפון הולנד, במסווה של פליטה מרוטרדם שהופצצה, ושהתה שם עד גיל 18. יום אחד ביקר בחווה חייל נאצי, ויש לנו תמונה נדירה שלהם מחובקים. 

"צילום נדיר נוסף ששרד את כל השנים האלה הוא מ־5 במאי 1945, יום שחרור הולנד מהכיבוש הנאצי. באותו יום לישה יצאה לרחוב לחגוג את סיום המלחמה, ולגמרי במקרה פגשה את חבר הילדות הכי טוב שלה מפעם - שהוא בעצם הסבא הביולוגי שלי - יששכר ואן קובורדן.

"המצלמה תפסה את שניהם מוקפים בחיילים אמריקנים, הם היו אז כבני 19. במהלך המלחמה סבא חשב שהיא בשווייץ, והיא חשבה שהוא רחוק, ובסוף התברר שהם התחבאו זה ליד זה. לישה ויששכר התחתנו כעבור זמן קצר והביאו לעולם שני בנים - אבי יואל (יופ) ואחיו אדיו. אבל יששכר מת מסרטן כשאבי היה בן 8 בערך, ולישה נאלצה להמשיך הלאה כדי לשרוד.

"בהתחלה היא עלתה לישראל בעקבות אחותה והתגוררה כאן במשך שנה, אולם אז פגשה איש עסקים יהודי־הולנדי בשם בנו לייזר, שהיה מבוגר ממנה ב־20 שנה, וחזרה איתו להולנד. הם הביאו יחד לעולם ילד נוסף, אבל גם בעלה השני מת ממחלת הסרטן אחרי עשור של נישואים".

ואיך אמא שלך נכנסה לתמונה?

"אמא שלי, אלס, נולדה בהולנד לרול וריקיה הנוצרים ממשפחת מאייר - כבת יחידה. כשאמא היתה בת 11, המשפחה היתה מעורבת בתאונת דרכים קשה. ריקיה נהרגה במקום, רול נפצע קשה ואושפז למשך חצי שנה, ורק אלס יצאה מהרכב ללא שריטה. כשסבא שלי רול שוחרר מבית החולים הוא החל לחפש רכב חדש, וכך פגש את סבתא לישה, היהודייה, אמא של אבא - שהיתה כבר אלמנה בפעם השנייה, וניסתה למכור את הרכב שלה. 

"בבית שהקימו לישה ורול נפגשו גם ההורים שלי, והתאהבו לאט לאט. ההורים שלהם לקחו את זה קשה מאוד ולא רצו בזה, בין השאר משום שלא השתייכו לאותה הדת - אבא שלי היה יהודי ואמא נוצרייה. אבא מספר שהוריו אפילו ניסו להרחיק אותו מהבית ושלחו אותו לגור אצל הדודה שחיה בעיר אחרת, אבל כלום לא עזר.

"הוריי נישאו בשנת 1972, בלי שקיבלו את ברכת המשפחה. זמן קצר קודם לכן הפסיקו את לימודיהם בבית הספר לדתות בהאוזן. שניהם עזבו את המקום, אחרי שאבא התבקש להשתחוות לפסל של בודהה במסגרת תרגיל באחד הקורסים. הוא סיפר שברגע הזה משהו בתוכו אמר, 'את זה אני לא עושה', למרות שלא התנהל ולא חי כמו יהודי, למעט ברית המילה וציון בר המצווה. לדעתי, עזיבת הלימודים היא שהציתה אצל שניהם עניין נוסף ביהדות ובישראל".

לגבי אבא שלך זה די מובן, אבל מה לאמא שלך, סטודנטית נוצרייה מהולנד, וליהדות?

"מלבד האהבה הגדולה לאבא, אמא ידעה כל חייה ששניים מתוך ארבעת האחים של אמה הביולוגית היו משתפי פעולה עם הנאצים - ורצתה לעשות תיקון". 

מה שני האחים עשו בפועל במהלך הכיבוש הנאצי?

"אנחנו לא בדיוק יודעים, כי לפי החוק בהולנד, רק הילדים שלהם יכולים לפתוח את התיקים שלהם בארכיונים שם. למרות שהייתי מאוד רוצה לדעת".

את מכירה את הילדים שלהם?

"פגשתי אותם פעם אחת. לפני שנתיים וחצי נסענו עם אמא לטיול שורשים בהולנד וקבענו פגישה משפחתית בווסטרבורק, שהיה מחנה מעצר של יהודים בתקופת המלחמה. אמא לא התלהבה כל כך מהרעיון, אבל הרגשנו שאנחנו חייבים לעשות את זה ולדעת מי הצד השני. בסוף היא השתכנעה. 

"זו היתה פגישה מוזרה וקשה. הדודים עצמם כבר לא היו בחיים, אף אחד מהם לא, אז פגשנו את הילדים שלהם, בני הדודים שלי מצד אמא. הם עמדו שם, שאלנו שאלות, ולא היה להם ממש מה לענות לנו. הם אמרו ש'לא היתה להם ברירה' ו'אלו היו ימים אחרים'. אני לא קיבלתי את זה.

סבא יששכר (אבי אמה של ורד) וסבתא לישה (אם אביה של ורד) בחתונתם בהולנד. מפגש משפחתי נדיר

"מבחינתי, היו להם אופציות: לשתף פעולה עם הנאצים, או לא לשתף פעולה איתם ולעזור ליהודים, או להיות נייטרליים. והם בחרו לשתף פעולה. אז בחירה כן היתה להם. 

"בקיצור, לא ממש התחברנו. למעט בת דודה אחת והבת שלה, שגילו עניין ביהדות ואמרו שהן סקרניות לבקר בארץ. הן ביקשו ממני חברות בפייסבוק, ואנחנו לפעמים מדברות שם, וגם אמא נמצאת איתן בקשר. לגבי כל יתר בני הדודים - הרגשתי שזו היתה פגישה חד־פעמית. אין לי שום כוונה להתראות איתם, וכך זה גם לגבי שאר בני המשפחה שלי בארץ. מאז שאמא המשיכה הלאה בחיים ושמה אותם מאחור, הם פשוט לא חלק מאיתנו עוד. זו היתה סגירת מעגל".

גילוי מסעיר בארכיון בהאג

אבל המפגש המשפחתי לא היה שיאו של המסע להולנד. "רק בארכיון בהאג אמא גילתה את הסוד הגדול שהסתירו ממנה - ואת הסיבה האמיתית להתנגדות לנישואיה", מספרת לי ורד בהתרגשות. 

"לפני שנישאה לאביה, אמא שלה ריקיה (הסבתא שנהרגה לימים בתאונה) היתה מחנכת ילדים בתנועת הנוער ההיטלראית בהולנד. גם במקרה הזה, אנחנו לא יודעים עד כמה התפקיד שלה בתנועה היה משמעותי, אבל אנחנו כן יודעים שהיה לה חלק פעיל שם, ושהיא האמינה באידיאולוגיה הנאצית. 

"במקביל, סבתא ריקיה היתה מאורסת במשך תקופה ארוכה לאיש גסטאפו, ואחרי המלחמה היא אף נכלאה לשנה במחנה וסטרבורק, שהיה בעבר מחנה מעבר ליהודים ונהפך למחנה מעצר למשתפי פעולה עם הנאצים. אותו מחנה שבו קיימנו לאחרונה את המפגש המשפחתי הטעון.

"רק אחרי שחרורה מהמעצר ריקיה התחתנה עם סבא שלי וילדה את אמא".

מה עם סבתא לישה? אמרת שהיא עלתה לארץ פעמיים ונישאה ארבע פעמים.

"נכון, אחרי 16 שנות נישואים סבא רול וסבתא לישה התגרשו בהולנד, והיא שוב עלתה לארץ לבדה. כאן, בגיל 70, היא נישאה בפעם הרביעית לניצול שואה שאיבד את כל משפחתו ורכושו במלחמה. אני הייתי אז בת 12 והערצתי את האישה שלמרות הכל ממשיכה ובוחרת בחיים".

ורד עצמה נולדה לפני 41 שנה באמסטרדם בשם רוזה ואן קובורדן. בת בכורה לאלס (שכאמור שינתה בהמשך את שמה לרבקה) וליואל היהודי, שהחלו את מסעם לעבר היהדות בבית הספר לדתות, ובחרו לבסוף באורח חיים חרדי. 

כשהיתה בת שנתיים וחצי עלתה המשפחה לארץ. תחילה התמקמו בנתניה, ואחר כך בירושלים. כאן הושלם הגיור שלה ושל אמה, ושל האחות הצעירה אסתי. 

בהתאם להוראות הרבנים, הוריה התחתנו שוב. הפעם, כדת משה וישראל. ורד ואסתי הקטנות נכחו באירוע, אם כי היא לא זוכרת את החתונה. 

"המעבר לארץ היה קשה מאוד בשביל אמא, וגם לי לא היה קל. אני עדיין זוכרת היטב מקומות ופרצופים ואירועים מהולנד, וגם את הבדידות במעון כעולה חדשה, את מיטת העולים מברזל. 

"בירושלים גרנו בדיור ציבורי שקיבלנו מהסוכנות, למדתי במסגרת בית יעקב מהגן ועד גיל 12 ולא סבלתי את זה אף פעם. החברה החרדית שיפוטית מאוד כלפי מי שלא בא ממנה ומתקשה לקבל את השונה. ילדה בלונדינית עם כלב בבית עולים חדשים במשפחה שמדברים בה הולנדית - לא התעכל להם טוב. אני זוכרת שלימדו בכיתה על גֵרים, וכל התלמידים הסתובבו אחורה וצחקו עלי.

"הייתי בכיתה ד' כשבאתי הביתה ואמרתי שמיציתי את העניין הזה. ההורים הסכימו איתי ואמרו שעוברים הלאה והתחילו בחיפושים אחר בית בכל מיני יישובים כדי למצוא את המקום הדתי אבל הפתוח. וכך הגענו ליישוב כוכב השחר, שבה מתגוררות משפחות רבות שעלו מהולנד".

מאוהבים מגיל 15

את ארז (43) - בן השכנים ממוצא פרסי ועיראקי, הבכור מתשעה ילדים, הכירה בסוף כיתה ח'. היא היתה בת 15, והוא תלמיד כיתה י"א, בן 17 וחצי. "זה קטע ענק, כי הוא למד בישיבה במבנה שהיה מול הגן שלי ובית הספר שלי. אני זוכרת היטב את החבר'ה הצעירים מהישיבה הספרדית החרדית יושבים על המרפסות. כנראה שנינו היינו צריכים להמתין כל השנים האלה כדי להיפגש".

להמתין? נפגשתם כאשר היית בת 15.

היא צוחקת: "אוקיי, התחלנו מוקדם".

ורד בילדותה עם הסבים לישה ורול. "החברה החרדית שיפוטית מאוד כלפי מי שלא בא ממנה"

הם היו לקראת חופשת הקיץ של אותה השנה כשלדבריה, היא קיבלה על עצמה משימה לכתוב לו את המכתב עם הצעת החברות, שעד היום שמור אצלה באחת המגירות. "שמתי מייד עין על הבחור המרשים הזה ופשוט לא ראיתי בעיניים. הוא השיב: 'אם את רוצה - ניפגש'".

אחרי כשלוש שנים, כשהיא לקראת סוף כיתה י"א, בת 17 וחודש, ורד לקחה שוב את היוזמה ואת המושכות לידיה. "היה לי ממש קשה לחכות, אמרתי לו: 'יאללה חתונה', וארז קיבל שחרור משירותו בצנחנים בשביל האירוסים. הוא חזר לצבא, אני המשכתי ללכת לתיכון באולפנה לבגרויות, ובאמצע י"ב, כשאני בת 18 ושבוע, התחתנו. את הבגרות במתמטיקה עשיתי כשאני בהיריון בחודש השלישי".

ולהורים שלכם לא היה מה להגיד?

"הם יכלו להיות קשים יותר, אבל זרמו עם השטויות שלנו".

מאז נישאו בני הזוג, עברו להתגורר על הר גריזים ביישוב ברכה. שם גם נולד היקב. "עלינו על הקרקע שנה אחרי הנישואים, כשעוד גרנו במקום בקרוואן. זה היה בשנת 1996, כשלקחנו את חסכונות החתונה והתחלנו לשתול בשטח", אומר ארז. "חלמנו להיות חקלאים".

"אני לא", מתריסה ורד, וארז - שמשמש ביקב מנכ"ל ויינן - משיב לה במהירות: "חלמנו ועוד איך, ועוד הרבה זמן לפני שהיו לנו ילדים. זוכרת ששתלנו את מטע התפוחים הראשון בשנת 1996? וזה יותר מ־22 שנה. ב־2003 פתחנו את היקב, ושלוש שנים אחרי יצאו בקבוקים ראשונים החוצה. שנה אחרי, ב־2007, קיבלנו את המדליה הראשונה על היין הראשון שלנו - המרלו. 

"הקטע החקלאי היה קטע רומנטי עבור שנינו, בקטע היפה שלו. רצינו לחיות אורח חיים חקלאי, עם כל ההילה המתלווה לזה. לא הבנו עד כמה העבודה קשה ודורשת אורך רוח. לא היינו מודעים לכל המסביב. בזמן שתילת הכרמים הראשונים היינו הורים לשני ילדים ושתלנו מתוך אופטימיות".

ורד: "התחלנו בנאיביות, כמו שילדים בני 19 ו־21 יכולים להיות. על נקודה אחת אף אחד מאיתנו לא ממש חשב - עד כמה הפוליטיקה מסביב משחקת תפקיד. אחרי שהתחלנו לבצור הצענו את היין למכירה באחת הרשתות הגדולות בארץ והופתענו שלא רצו לקנות מאיתנו בגלל הייצור בשטחים.

"חיינו כמה שנים בפת לחם. כן, אני לא מתביישת לומר. לא היה מה לאכול. היינו מקבלים 'מתנות לאביונים' ומזה שורדים. היינו מנקים בתים. 

"חלק מהזמן הזה הייתי בהיריון. להורים לא סיפרנו, רצינו להוכיח להם שאנחנו מסתדרים לבד. היום אנחנו במקום אחר, שבו אנחנו מחלקים יין לנזקקים בחגים. אנחנו לא יושבים על זרי דפנה לרגע אחד כי אין דבר כזה 'זרי דפנה' פה על ההר".

הגפן נרדמת - ומתעוררת

כשהיא אומרת "על ההר", ורד מתכוונת להר גריזים, שם נולדו שלושה מתוך חמשת ילדיהם. שני האחרונים נולדו כבר ברחלים, שאליה עברו אחרי הולדת הגדולים. 

אילה (22) לומדת באוניברסיטה העברית, ובעלה עומר (22) עדיין משרת בסדיר. היא נמצאת כעת בהיריון ראשון; דוד (20) משרת בגבעתי; שחר (17) היא תלמידת אולפנה בעפרה; יהונתן כרמי (13) הוא תלמיד כיתה ח' בבית הספר שילה ביישוב; והלל סמדר (6) תעלה בקרוב לכיתה א'.

"איך היית מגיבה אם מישהו מחמשת ילדייך היה מתאהב בנוצרי או בנוצרייה, כמו אביך?" אני שואלת, והיא משיבה: "גם פה זה יכול לקרות, אין לך שליטה על האהבה. אבל אנחנו מצפים ומחנכים את הילדים להתחתן עם בני זוג יהודים ולהישאר חלק מהעם היהודי". 

מישהו מהם רוצה להשתלב במפעל המשפחתי?

"זה מפעל חיים שהילדים שלנו נולדו לתוכו וחיים אותו. הקטנה שלנו משחקת עם החברות שלה בתוויות ובפקקים של הבקבוקים, ומסתובבת ביקב ובכרמים. אז אף אחד פה לא מכריח, והכל עניין של בחירה שלהם. אבל הבן שלנו כבר מחכה לסיים את הצבא ולבוא לעבוד פה, וכך גם החתן שלנו. 

"אפילו אבא שלי, שבעבר התייחס לכל העניין כמשובת נעורים, בא ונותן יד מדי פעם, וגם הוא מחכה לפנסיה כדי לעבוד איתנו פה ביינות. אז אנחנו מחכים שהילדים כבר יתרמו את החלק שלהם לעסק". 

ורד וארז בן סעדון. הוא המנכ"ל ויינן היקב, היא מנהלת השיווק והמכירות // צילום: מרים צחי

וכמו הילדים, גם היין שלהם גדל לאט, אבל בטוח. "היינות עוברים תקופת התבגרות ממושכת במרתפי היקב בחביות צרפתיות חדשות", מסבירה לי ורד כמו אמא גאה. רגעים אחרי, ארז ישלוף את בקבוק הדגל - יין מאונטיין פיק - ויסביר שזה "יין אדום יבש ממסך של ארבעה זני ענבים".

מול עיניי ארז יערבב, יריח בעיניים עצומות, יטעם, רגע לפני שיירק - יערבל את הטעמים בחלל הפה ויאמר בעיניים לוהטות: "מרגישה את הטעם הכבד והמאוזן? את העושר הפירותי? היינות האלה הם בעלי גוף מלא. זו התוצאה של ענבים שנבצרו מהחלקות הוותיקות והתיישנו כ־22 חודשים".

ורד מסבירה: "גוף מלא, לא מלא. ארוך, קצר, בוגר, צעיר. היין הוא מוצר חי ודינמי. כל הזמן מתפתח. גם בבקבוק וגם בכוס. אבל אני הכי אוהבת את הפינו נואר, שזה יין אדום יבש מהזן שקשה מאוד לגדל בישראל החמה. אך הודות לאזור הגידול הייחודי, בהר גריזים - שהוא 850 מטר גובה, עם מנות קור משמעותיות ושלגים בחורף - הגפן נרדמת טוב ומתעוררת טוב יותר בזכות זה".

זו השנה השביעית שהם קוטפים את מדליית הזהב והמקומות הראשונים על יין המאונטיין פיק בתחרות "אשכול הזהב" הארצית בתל אביב, שלדברי ורד שקולה ל"אוסקר הישראלי" של היינות. "וגם באנגליה ובצרפת אנחנו מקבלים בכל שנה מדליות כסף וציונים גבוהים ומובילים, וכמובן שמדובר בטעימות עיוורות שעוזרות לנו לעבור את המשוכה הפוליטית".

מסלול עוקף BDS?

"בואי נאמר כך: אם היו יודעים מאיפה היינות, אני לא בטוחה שהיינו מגיעים לציונים כאלה. אבל כשהחך מדבר, זה אחרת. כשהם רואים את הציונים שנתנו ולמי, הם אוכלים את הכובע".

ואיך מתגברים על הבעיה בשיווק, כשהמוצר שלך מזוהה ומסומן?

"מראש אני לא מכוונת מאמצים לאירופה, מקום שאני לא רצויה בו. אני מוכרת קצת באנגליה, אבל לא משקיעה שם כוחות, מאמץ וכסף. במקום זה אנחנו עובדים קשה בשווקים בארה"ב - שוק גדול עם הרבה מאוד יהודים אוהבי ישראל, וגם בעלי אמצעים ששמחים ומוכנים לשלם עבור יינות טובים. אני בקשר גם עם ברזיל, ואנחנו בעיצומו של תהליך פתיחת שוק חדש גם בנורבגיה, עם שמן זית שאנחנו מייצרים פה לאחרונה לצד היין. רוצה לטעום?"

nitzi@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו