מה מביא נשים מן השורה, בעלות קריירה ומשפחה, לפתוח את ביתן ואת ליבן לילדים זרים שישנו את חייהן מן הקצה אל הקצה? שלוש אימהות אומנות - עדנה שטרית, מורן מור חיים וסנדי ישמרני - קיבלו החלטה גורלית: הן לקחו אליהן ילדים שהוריהם לא יכלו לגדל אותם, והפכו עבורם למשפחה. הדרך לא היתה קלה, אך למרות הטלטלה שעבר עולמן הן מספרות על הבחירה המשמעותית בחייהן ובעיקר על הסיפוק שבא עם התפקיד המחייב.
את התהליך החלו שלוש האימהות עם ארגון "אור שלום" המספק מענים שונים לילדים בסיכון, ובעיקר שירות אומנה. תפקידן של משפחות האומנה הוא לקלוט ילדים שבמחלקות לשירותים חברתיים מתרשמים שיש סיכון לשלומם, הם סובלים מהזנחה ומטיפול לקוי וחלקם עברו התעללות פיזית, מינית או רגשית. לעיתים קרובות סובלים ההורים הביולוגיים מבעיות התמכרות או מבעיות פיזיות או נפשיות והאומנה יכולה להימשך שנים. במהלך תקופת האומנה אמורים ההורים הביולוגיים לעבור תהליך טיפולי ושיקומי, שבסופו יקבלו חזרה את ילדיהם. אולם גם במקרים עם סוף טוב, פעמים רבות משמשת משפחת האומנה עורף עבור הילדים.
עדנה שטרית (59) מנס ציונה החליטה לפני 14 שנים לקחת צעד במסע אל הלא נודע. היא אישה חזקה שידעה מכשולים רבים, ולא נתנה להם להכניע את האופטימיות שקורנת ממנה. בגיל 45, כשהיא אם יחידנית לשלושה ילדים, החליטה להרחיב את המשפחה ופתחה את ביתה לזוג תאומות בנות 5, לילך ויסמין אור, לאחר שאמן נפטרה.
עולם האומנה לא זר לעדנה. היא בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית, עובדת כמטפלת בקליניקה לטיפול בהורים, בילדים ובמתבגרים ומרכזת פרויקט משותף של אגף הרווחה והמפעל להכשרת ילדי ישראל, שמטרתו לקדם הורות משותפת של הורי אומנה והורים ביולוגיים.
"כעובדת סוציאלית ריכזתי את התחום, הכרתי משפחות אומנות, ליוויתי, טיפלתי, הייתי שם עבור המשפחות והילדים, אבל זה שונה לחלוטין כשאת עושה את זה בפועל", היא מספרת. "זאת היתה חוויה מדהימה להיות חשופה לרבדים כל כך דקים. אפילו ברמה של הסתגלות לריח גוף של ילד לא שלך, אלה דברים שאת אפילו לא חושבת עליהם לפני כן".
ההתלבטות היתה גדולה. ראשית, היא ידעה שתגדל את הילדים לבדה. לקושי הזה התווספה הטרגדיה האישית שלה, כאשר שמונה שנים קודם לכן נפטר בנה, איתמר ז"ל, ממחלת הסרטן, והוא בן שנה בלבד. גם הנישואים לא שרדו את האסון, והמשפחה והחברים ניסו להניא אותה מרעיון האומנה.
ילדיה היו חלוקים בדעותיהם. הבכור חשש שהיא לוקחת על עצמה יותר מדי, הקטנים היו בעד. "הבת שלי דחפה לזה מאוד. הסברתי לה שיהיה לי הרבה פחות זמן בשבילה אז היא אמרה: 'לי לפחות יש אמא'. גם הגרוש שהיה שותף להחלטה שלי אמר לי: 'הראש אומר לא, אבל הלב לא נותן'. כך מצאתי עצמי אם לחמישה ילדים ומסע חיי הפך לאינטנסיבי ומדהים כאחד".
"אנחנו בידיים טובות"
מהרגע שהחליטה, היא מעידה, כולם היו שם עבורה. "המשפחה והחברים היו מדהימים, בעלי לשעבר קנה לבנות את המיטות הראשונות שלהן. זה היה מקסים בעיניי".
רק שלא הכל היה ורוד. עדנה קיבלה את התאומות כשהן שבורות ממות אמן ונאלצות להסתגל לסביבה חדשה. "היה המון בכי, הן נצמדו אחת לשנייה כי זה מה שהן הכירו. אני זוכרת איך הן התרגשו כשקניתי להן בגדים חדשים. הן לא הסכימו בשום פנים ואופן להניח אותם, סחבו אותם בידיים הקטנות שלהן, מסורבלות, קמו ונפלו איתם ולא נפרדו מהם".
סנדי ומיכאל. "למדנו מה זו אמפתיה" // צילום: יהושע יוסף
עדנה וילדיה נרתמו כולם למשימה המשותפת לקלוט את הבנות ולשלב אותן: "לימדנו אותן יחד, כל המשפחה, איך לקשור שרוכים. אפילו הבן הגדול שלי שיתף פעולה. בבית שלנו יש הרבה הומור ורוח שטות, וממש היה צריך ללמד אותן לצחוק".
כחלק מהעיבוד הנפשי שעברו, ליוותה עדנה את התאומות גם בתהליך הפרידה מאמן. "עשינו ממש טקס. הן היו אז בכיתה ג' כי לקח כמה שנים עד שהרגשתי שהן בשלות לזה. עלינו לבית הקברות, הן הניחו פרחים וכתבו לה: 'אנחנו שמורות בידיים טובות'".
במקביל לתהליך שעברה עם התאומות היה על עדנה לבדוק איך מסתגלים הילדים הביולוגיים שלה למציאות החדשה. "למשל, לבתי הקטנה היה מאוד קשה בהתחלה, אז עשיתי לה במקלט פינה רק משלה עם שטיח ופוף וקישוטים. למרות שהיא בסוף היתה שם רק פעמים ספורות, היא היתה צריכה לדעת שיש לה את המקום הזה". התחושות הקשות פינו לבסוף את מקומן לתחושות שייכות וטבעיות. "בפעם הראשונה שנזפתי בתאומות ובתי יצאה להגנתן, אמרתי לעצמי 'יופי, זה מצליח', ובכל פעם שאני רואה אותן מבלות יחד הלב מתרחב".
יסמין ולילך סיימו תיכון. יסמין משרתת כלוחמת קרבית בצה"ל והגיעה עד קורס מפקדים, ואילו לילך עושה שנת שירות בחברה להגנת הטבע כמדריכת ילדים במצבי סיכון. "האומנה נותנת הזדמנויות שלא כל ילד מקבל, אפילו ילד 'רגיל'", מסבירה לילך. "החל מדברים קטנים כמו מורה פרטי ופסיכולוג, ועד לרישיון נהיגה ומפגש עם ילדים אחרים באומנה. מעל אלה קיימת ההבנה שלמרות הכל, יש לך עדיין משפחה שאוהבת אותך ורוצה לגדל אותך בטוב וברע. הרעיון הוא לעודד את הילדים האלה, ולגרום להם להבין שיש להם מה להפסיד אם הם לא ינצלו את ההזדמנות הזו. אני שמחה שניצלתי את ההזדמנות ויצאתי איתה הכי מורווחת שיש. אני שלמה עם מה שקרה לי, ומקווה שבשנת השירות אצליח גם אני לשנות משהו בעולם הזה".
עדנה מאמינה שההחלטה לאמץ לחיקה את התאומות הפכה גם את ילדיה הביולוגיים לאנשים טובים יותר. "אם את מדברת על ערכים או חיה לאורם - ההשפעה היא אחרת לגמרי. ילדים סופגים תחושות ומצבים שהוא לא מייחס להם חשיבות לפעמים. הילדים שלי גדלו עם המון סבלנות והקשבה, והרוויחו שתי אחיות.
"לו שאלו אותי מה הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיי, הייתי משיבה ללא היסוס - לתת בית לבנות הנפלאות הללו", היא מתרגשת. "זה טבעי לרצות להקים משפחה משלך, אבל לקחת ילדים לא לך ולהפוך את ביתך לבית המשמעותי עבורן, לאפשר להן לגדול בתוך תחושת שייכות ואהבה, להתרגש עבורן, להיות שם כשקשה להן, לנזוף בהן ולהיות לפעמים חסרת סבלנות, להיות אמא – זה הדבר המשמעותי ואת הערך הזה הן ינחילו הלאה".
את החיים לצד לילך ויסמין מעלה עדנה על הכתב. כשהיו נערות סיכמה במכתב את כל קשת הרגשות: "הן בנותיי, כבר כמעט 10 שנים. עברנו הרבה יחד. השאלות שהתרוצצו בתחילת הדרך כבר לא קיימות. אין כל הבדל באופן כניסתן הביתה, באופן זריקת התיק בצד החדר. היום אני יודעת איך זה להיות טבעת בעץ החיים שלהן".
סיפורה של מורן מור חיים (55) מעורר השתאות. מורן, נשואה ואם לשלושה, לקחה לאומנה את ויקה שבתייב (22), שהגיעה אחרי הליך רפואי לא פשוט, ואת ב' שהגיעה ממשפחה עם קשיים מרובים. מורן החליטה שהיא מטפחת, תומכת ומשקיעה כדי שחייהן של הילדות ישתנו מן הקצה אל הקצה.
גם למורן העולם הזה אינו זר, וזה עשור היא עובדת עם נוער בסיכון. "הרבה שנים אני מנסה, בדרך שלי, לתרום לחברה, לשנות מציאות בשביל מישהו", מספרת מורן. לפני כ־15 שנים החליטה לעשות מעשה ולשמש משפחת אומנה. "בעלי הרגיש שהוא רוצה להתנדב. קראנו כתבה על אומנה שמאוד נגעה ללבנו והחלטנו לנסות. אמרתי לו, 'שלושה בנים כבר יש לנו, בוא נכניס הביתה בת'. הכנו את הילדים, סיפרנו להם שאנחנו רוצים לעשות מעשה טוב ושכולנו נצטרך לעזור ולקבל אותה".
בין העולמות
ב' היתה בת 7 כשהגיעה לביתה של מורן, בצו בית משפט, והתאקלמותה היתה מהירה מאוד. "זה היה מדהים ומרגש. מהרגע הראשון היא התחברה אלינו. לי ולבעלי היה ממש חשוב לדחוף אותה ולחזק אותה, והיא באמת הצליחה לגשר על הפער, גם בלימודים. היא ילדה עם המון כוחות".
חמש שנים לתוך האומנה, ולאחר שאמה הביולוגית עברה תהליך מהותי, החליטו שירותי הרווחה להחזיר את ב' לביתה - והקושי להיפרד היה הדדי. "היא שמה דגש על אמה, ובהתחלה זה היה לי קשה. הרי איך זה יכול להיות? אני זאת שמגדלת אותה. אבל היא לימדה אותי דבר מדהים: היא לימדה אותי שקשר בין ילד להוריו הביולוגיים תמיד יהיה חזק, שהיא רוצה את אמא שלה בכל מחיר. אנחנו חיים בבית יפה ולאמא שלה לא היה כלום, והיא לא ויתרה. אבל גם היא נקרעה בין שני העולמות. היא היתה באה לבקר אותנו, ואומרת 'חבל שאמא שלי לא גרה פה איתכם' או 'אם יקרה משהו תקבלי אותי בחזרה'. לילדים האלה קשה מאוד לעבור בין העולמות הלוך ושוב".
במשך שלושה חודשים ניסו שני הצדדים להסתגל למצב החדש. ב' שמרה על קשר עם מורן ומשפחתה, ואט־אט החיים קיבלו מסלול אחר. "היא הכניסה הרבה שמחה לחיי. היום יש לה שני ילדים, ואני מרגישה שאני חלק חשוב בחיים שלה והיא בשלי".
עדנה ולילך. "הזדמנות שצריך לנצל" // צילום: יהושע יוסף
שנה לפני שב' חזרה לאמה הביולוגית, נכנסה ילדה נוספת לליבה של מורן. "ויקה, שהיתה אז בת 9, הגיעה אלינו אחרי שהעובדת הסוציאלית שכנעה אותי. חששתי מאוד בגלל הבעיות הרפואיות שלה. החיים שלה לא היו קלים. לאט לאט גילינו את הקשיים, אבל לא נבהלנו. אני עמדתי על כך שהיא תתגייס ותלבש מדים וזאת היתה מלחמה עם העובדים הסוציאליים. בסוף היא עשתה צבא כמו כולם. היא היתה ילדה ביישנית, ואנחנו תמכנו בה ודרשנו ממנה דברים, והיא השתנתה ללא הכר".
"העובדה שמורן פתחה בפניי את הבית שלה שינתה לי את החיים", מדגישה ויקה. "מילדה חסרת ביטחון הפכתי לעצמאית ובטוחה. קיבלתי חום ואהבה, מורן והמשפחה תמיד הקשיבו לי ותמכו בי. אומנה בשבילי זאת מצווה גדולה, ואני מתכננת בעתיד גם לפתוח את הבית שלי לילדים שיזדקקו לכך".
כמו עדנה, גם מורן מודעת לרווח העצום של ילדיה שלה מהיותם אחים אומנים. "זו חוויה ששינתה את אופן ההסתכלות שלהם על החיים. הם למדו מזה המון, קיבלו פרופורציות, הבינו שיש ילדים שההורים שלהם לא מסוגלים לדאוג להם. זה היה עבורם בית ספר מעולה לחמלה, לנתינה וגם לאיך לקבל את האחר והשונה".
עבור מורן עצמה, ההחלטה לשמש משפחת אומנה העניקה משמעות נוספת לחייה. "זאת זכות גדולה. היום אני עושה לעצמי חשבון נפש, ואני יכולה להגיד שבחיים האלה באמת עזרתי ונתתי. אני לא אגיד שזה קל, אבל זה בהחלט אפשרי ונותן המון בהוויה הקיומית".
את תחושת השליחות שמשדרות האימהות אי אפשר לפספס. מעבר לחשש הטבעי להכניס ילד נוסף הביתה, ומעבר לדאגה מתגובתם של הילדים הביולוגיים – האימהות האומנות מספרות בעיקר על הרגע שבו הכל נופל למקום.
לפנות מקום בנפש
סנדי ישמרני (55), דוקטור להיסטוריה, היא מורה בעברה וכיום עובדת כמטפלת רגשית במערכת החינוך ובמרכז לבריאות הנפש במרכז הארץ. סנדי ובעלה אלי, הורים לארבעה המתגוררים בשרון, החליטו לפני כ־17 שנים לקלוט לביתם שני ילדי אומנה בני 5 ו־6. "עוד כשהתחתנו בעלי דיבר על לקחת ילדי אומנה, אבל זה דרש ממנו מסע של שכנועים כדי שאכנס לתהליך", מספרת סנדי. "בעיקר הפחידו אותי התגובות של הילדים שלנו. פתאום מכניסים ילד שהרקע שלו קשה יותר, ולא ברור איך הוא משתלב בבית ואם זה יהיה על חשבון הילדים שלנו. כמה נוכל להכיל אותו ועם אילו קשיים נאלץ להתמודד".
סנדי חששה גם מהמעורבות של המשפחה הביולוגית של ילד האומנה. "אחד התפקידים של משפחת האומנה הוא לדאוג לקשר בין ההורים לילדים ולוודא שקיים קשר כזה, וזה היה בשבילי סוג של איום בהתחלה. אתה לא יודע עם מי אתה נפגש, אלה אנשים שמתמודדים עם מצבים מורכבים, ואתה לוקח על עצמך לא רק את הילד אלא גם את המשפחה שלו. ההתלבטות הזאת לקחה כשנה ובסופו של דבר החלטתי שננסה".
את הילדים הביולוגיים החליטו סנדי ואלי לשתף רק כאשר פנו לארגון "אור שלום": "היה לנו מעט ידע על ילדים בסיכון. העמותה חשפה אותנו לעולם הזה, מה שבאמת עזר ברמת הידע וההבנה. אבל מבחינה רגשית, רק אם אתה מתמודד עם זה פנים מול פנים אתה עובר את השינוי הרגשי והאנושי. זה כמו ללדת. אפשר לדבר על זה עד מחר, אבל עד שאת לא חווה את החוויה אי אפשר להבין".
ש', היום בשנות ה־20 לחייו, נשלח למקלט חירום שבו שהה במשך ארבעה חודשים עד שהגיע לסנדי ומשפחתה. "אמרו לנו לבוא לראות אותו, ושם התחילו פרפרים בבטן. הרבה חשש ודאגה, בעיקר לגבי מה שיקרה עם הילדים שלי בתוך התהליך הזה ואיך אני הולכת לתת יד ולפנות מקום בנפש לילד עם סיפור מורכב. מהילדים אני זוכרת בעיקר סקרנות ושמחה. באנו עם כולם למקלט, ולקחנו את ש' הביתה. אני הייתי מאוד מתוחה, אבל בעלי והילדים התעסקו בעיקר בלפנות לו מקום בארון. אני זוכרת שבלילה הראשון לא יכולתי להירדם מרוב התרגשות".
ש' נשאר עם סנדי ומשפחתה כ־10 שנים בטרם חזר למשפחתו הביולוגית. "הוא ילד אינטליגנטי עם כוחות הישרדות גדולים. מהר מאוד הוא קרא לנו אבא ואמא, והציג את הילדים בתור האחים שלו. אני מניחה שזה היה ניסיון ליצור תחושת שייכות, אבל ברגע מסוים זה הפך להיות טבעי לגמרי. אפשר לחשוב על זה כאילו ירד האסימון וש' הפך לחלק מהמשפחה".
"אנחנו עדיין משפחה"
החשש מהפרידה היה גדול, לא רק אצל הילדים. "הם ידעו מלכתחילה שזה זמני וחיו עם זה מיום ליום. גם ש' שאל מתי הוא יחזור הביתה ואיפה אמא שלו. זה לחיות כל הזמן עם האמביוולנטיות הזו, בתוך 'חלוקה'. דיברנו על זה עם הילדים, ואמרנו להם שאנחנו נשמח, למרות כל הקושי, שש' יחזור לביתו כי זה אומר שאמא שלו יכולה לגדל אותו".
הזמן לימד אותם שחזרה הביתה אין פירושה ניתוק הקשר. "אנחנו עדיין משפחה. ש' מגיע בחגים ובימי הולדת. במהלך השנים נפגשנו עם אמו וזאת הצלחה שהיא לא מובנת מאליה. היא פרגנה לאורך כל הדרך והרגישה שעזרנו להציל את הילד שלה. היא אישה מדהימה שהבינה את החשיבות של האומנה".
בזמן שש' עבר את צעדי ההתאקלמות הראשונים, החליטו סנדי ובעלה לצרף למשפחה את מיכאל לרנר, גם הוא ילד אומנה. "מיכאל נקלט יחסית מהר. כבר הייתי יותר רגועה כי ידעתי למה לצפות, למרות שכל ילד אומנה הוא הפתעה". מיכאל, כיום בן 20, נשאר עם המשפחה עד תום תהליך האומנה (סוף כיתה י"ב; נ"ג), ולפני הגיוס לצבא אף הודיע שהוא מעוניין להמשיך לחיות בחיקה. "מיכאל ובתי הפכו לחברי נפש. הם בני אותו מחזור, יש להם חברים משותפים, והם סיימו ביחד את בית הספר".
סנדי מאושרת על שילדיה זכו להיות חלק מהתהליך, במהלכו אף השתתפו בסדנה שעורכת עמותת "אור שלום" לילדים שהמשפחות שלהם מתעתדות לקלוט ילדי אומנה ושימשו בעצמם מדריכים לאחים קולטים. "אני חושבת שהם המרוויחים הגדולים מכל התהליך. הם למדו להכיר את החיים האמיתיים, לראות את האחר, ולמדו מהי אמפתיה. השנים האלה חשובות בעיצוב שלהם כבני אדם והיום אני יודעת שהענקנו להם מתנה גדולה".
סנדי רווה נחת גם מילדי האומנה שלה. "אני גאה בהם. הם חלק מהבית שלי והם ניצלו את ההזדמנות שניתנה להם וזה עשה שינוי משמעותי בגורל שלהם. אני גם אסירת תודה על שקיבלתי צ'אנס לשנות את עולמם. במסגרת הזאת של אומנה יש הרבה אנשים טובים בדרך שעוזרים ותומכים. זאת חוויה בפני עצמה, שבמסגרתה אתה גם לומד להכיר את עצמך ואת היכולות והכוחות שלך. זה ממלא ונותן סיפוק. אין משהו שיכול להשתוות לזה, זה הפך אותנו לאנשים יותר טובים".
הכשרה וליווי צמוד
אומרים שכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו. עדנה, מורן וסנדי הצילו שש נפשות. שלושתן מספרות שלמרות הקשיים, הסיפוק שהפיקו היה עצום, "ולעמותה היה תפקיד מפתח בתהליך", מדגישה עדנה. "הידיעה שאתה לא לבד מאוד מרגיעה, גם לאשת מקצוע מנוסה כמוני".
ארגון "אור שלום" מחפש בימים אלו משפחות אומנה לכ־35 ילדים ממקומות שונים בארץ. כדי שהאומנה לא תהפוך לנטל כלכלי, מעניק משרד הרווחה לכל משפחת אומנה תקציב חודשי להוצאות הכרוכות בגידול ילד האומנה. המשרד מממן את כל צרכיו הפיזיים והרגשיים של ילד האומנה, החל מטיפולים רפואיים וטיפול רגשי, וכלה בחוגים ושיעורים פרטיים. המשפחות שיזכו לשמש משפחות אומנה יעברו ב"אור שלום" קורס להכשרת משפחות אומנה, וגם ילדיהן יוכלו לעבור סדנת הכנה. עובדת סוציאלית של העמותה תלווה את המשפחה לאורך כל הדרך.
משפחות המעוניינות להיות משפחות אומנה מוזמנות לפנות לעמותת "אור שלום" בטלפון 03-5417000
או באי־מייל Omna@Orr-Shalom.co.il
