אחריות שילוחית

אז מי באמת אשם במותם של עשרות רבות של פלשתינים בהסתערויות השבוע אל עבר גבול ישראל?

בראש ובראשונה ההנהגה הפלשתינית, שעונה על ההגדרה של אנה גייפמן, "עבדי המוות", שהוא שם ספרה על תולדות הטרור מאז תחילת המאה ה־20. אלא שהמושג "עבדי המוות" מאחד בתוכו גורמים שאינם מפעילי טרור אך סוגדים לו, והם שותפים זה שנים רבות לסוג המלחמה שבו הטרור הוא כלי לגיטימי ומקובל.

לכן, בשבוע כזה, עקוב מדם, על גבול עזה - אי אפשר להסתפק בהטלת האשמה על הנהגת חמאס המטורפת, המנהלת את המלחמה העממית שלה בכל האמצעים. הפעם ההישג שלה נרשם במספר ההרוגים מהצד הפלשתיני. זה ההישג הנדרש על פי שיטת המלחמה ההיברידית שלהם.

בגל הנוכחי לא ניתן להתעלם מהסיוע האידיאולוגי שחמאס קיבל מגורמים שונים בעולם - גורמי תקשורת, מעצבי מדיניות, ובהם גם ישראלים. אלה אשמים באחריות שילוחית למות הפלשתינים בגבול עזה. כל מי שמטפח את הרוואנשיזם הטמון בפולחן הנכבה ו"זכות השיבה".

לאחרונה ששה דעת הקהל בישראל, ובעיקר המשטרה, להטיל אשמת גרימת מוות ברשלנות על מדריך של טיול ומנהל מכינה קדם־צבאית. באותה רוח, מי שגורם לכנופיית רוצחים להבין שיש לה הישגים מוסריים ופוליטיים כתוצאה משפיכות הדמים, נושא באחריות שילוחית למוות שזורע הארגון שנתמך על ידיו. צריך להגיד במפורש כי מאז החלו מהומות הגדר, חלק גדול מגורמי השמאל בישראל הגיע להזדהות עם חמאס.

מי שהעניק את המסגרת "המוסרית־חשיבתית" לגל הזה הוא לא אחר מאשר הגורו הישיש של השמאל, אורי אבנרי, שיחגוג השנה 95. לא נס לחו של העיתונאי התועמלן, מאז התגייס לפני 70 שנה ללוחמה הפוליטית האנטי־ציונית ואנטי־ישראלית של בריה"מ. אבנרי עשה זאת במאמר ב"הארץ" לפני כחודש וחצי ובו הצהיר על כך שהוא "מתבייש" בצה"ל, ושאל אם בכלל הוא והחיילים היורים על גבול עזה שייכים לאותו "המין האנושי".

ברור שבמסגרת חופש הביטוי, אורי אבנרי ואלה הנתונים להשפעתו זכאים לכתוב ככל העולה על רוחם; אך מאחר שהם הפכו לשותפים מלאים ביצירת הסביבה האידיאולוגית התורמת לעידוד התוקפנות של חמאס, הפעם אין לפטור אותם בביקורת שגרתית; מותר גם להצביע על אחריות שילוחית כלפי הגורמים שדוחפים לשפיכות הדמים.

אבנרי היה הראשון בשמאל הישראלי שהעניק לגיטימציה לחמאס. זה היה בסוף 1992. "אל תשכח שגוש שלום קם בעקבות גירושם של 415 אנשי חמאס ללבנון", הוא אמר בראיון מ־2006 לתום שגב. "הקמנו אז אוהל מול משרד ראש הממשלה, ישבנו 45 יום גם בשלג, אחרי שנה החזירו את כולם. הזמינו אותי לעזה. רצו שאברך". בפרספקטיבה של היום, כיוון שהאיש היה משרתו של יאסר ערפאת, ברור שהוא התייצב לימין חמאס "בסמכות וברשות".

הוסיפו לאווירה הפרו־חמאסית של החודשיים האחרונים את דבריו של פרופ' זאב שטרנהל לפני כחודש: "ההרג השבועי בגבול הרצועה הוא מעשה ברברי שמציג את החברה שהצבא פועל בשמה במערומיה: לנו הכל מותר. כמו אלאור אזריה... גם הצעירים במדים שטובחים באזרחים לא חמושים בגבול עזה הם 'ילדים של כולנו'".

הפרופסור להיסטוריה מהאוניברסיטה העברית הוא מומחה בתעמולה אינטלקטואלית גבוהה שמעוותת את המציאות; באותה חמת זעם מלובנת שבה המליץ בעבר לצה"ל לדרוס את המתנחלים בטנקים, כך היום הוא מכנה את החיילים כמבצעי טבח. למותר לציין שאירוע של אלימות קיצונית על הגבול המתמשך לאורך יום שלם ומשתתפים בו עשרות אלפים - ונהרגים בו יותר מ־60 בני אדם - לא יכול להיקרא "טבח". אבל שטרנהל, היסטוריון מכובד הוא.

וכך גם ב. מיכאל ממשיך את מוטיב "הבושה": "שיתבייש מי שלא מתבייש בגדר הנתעבת שזכתה לפתע בקדושת הר סיני, שכל הקרב אליה מות יומת", כותב הסטיריקן המוכשר. ממש בימים שלפני גל ההסתערויות ההמוניות על הגדר התבצעו כמה חדירות של "אזרחים". צה"ל איפשר הגעה לגדר ואף את חצייתה. הוא הפגין רכות מעבר למה שהיה צריך בגבול של טרור. והסטיריקן ממשיך ומתאר את זירת ההתרחשות באמצע השבוע כ"מקדש חוטי ברזל שסביבו רצועת מוות גרועה מרצועת המוות של השטאזי לאורך חומת ברלין". 

ב. מיכאל היה שייך לחבורה מוכשרת להפליא, אך צינית ומושחתת, שהציגה לפני שנים רבות את אירוע החטיפה לאנטבה כאורגיית מין המונית בבית הנתיבות.

 

***

מי שממש סוגדת לאלימות ולאנרגיות היצירתיות הגלומות בנוער הנפלא של עזה היא עמירה הס, שהתמוגגה מאירועי אמצע השבוע. "גדר המערכת ברצועת עזה מפרידה בין האמיצים למוגי הלב", היא כתבה בפמפלט התעמולה הפבלובי שלה. "בין חמושים בידיים ריקות בעפיפונים וצמיגים בוערים לבין מעצמה צבאית וחייליה. בין אסירי עולם וסוהריהם".

במילים אחרות, הקומוניסטית הוותיקה מציגה את האירועים כפי שהם: מלחמה. גם מלחמה עממית היא מלחמה לכל דבר. כשלא נוח לירות טילים או לבצע טבח המוני במלון בישראל, בוחר חמאס לשפוך דם של אזרחים שאותם הוא דוחף בעידוד הפובליציסטים של עיתון "הארץ" לתקוף את צה"ל ואת הגבול החוצץ בין המון של רוצחים בפוטנציה לבין שורה של יישובים שלווים. מאחר שנחסמה אופציית החדירה באמצעות מנהרות, מנסים המחבלים להפוך את הגבול לחצי חדיר בעזרת לגיטימציה ממשתפי פעולה ישראלים.

 

השמאל חסר האחריות מתחבא מאחוריי חופש הביטוי. אורי אבנרי // צילום: יוסי זליגר

 

למנהיגי חמאס נדמה היה, כנראה, שהעתירות לבג"ץ באמצעות ארגוני התמיכה שלהם בתוך ישראל יוצרות הרתעה כלפי צה"ל; שהדיון בבג"ץ בהוראות פתיחה באש יביא לשיתוק. גם שופטי בג"ץ נוכחים בזירה המלחמתית.

אבל את עיקר התמיכה מקבל חמאס באירופה ובאו"ם. זו המכונה שרת החוץ של האיחוד האירופי, פדריקה מוגריני, צריכה פעם אחת לעצור ולשאול את עצמה אם אינה נושאת באחריות להתמשכות שפיכות הדמים בעזה ועל גבולות ישראל. תרומתה לכך היא בהתעלמות מחמאס כיוזם ההתקפה. מזכ"ל האו"ם גוטרש הופך את גופי האו"ם השונים לעורף המדיני התומך של הטרור הפלשתיני; התגובה ההיסטרית בזירה הבינלאומית על צעד פשוט כמו העברת שגרירות של מדינה זרה לירושלים, היא הוכחה כי ההתנגדות לישראל ניצבת על קרקע טובענית של אנטישמיות.

 

נקודת השפל של חמאס: גורם בכיר בפיקוד מספר כי חמאס הבטיח: "ניפגש בנתיב העשרה". הוא גם מבהיר כי יש יחס ישיר בין רמת ההתקפות לכמות ההרוגים

 מנקודת מבט של התמודדות צבאית, ומבחינת התודעה של האזרח העזתי, גורם בכיר בפיקוד דרום מציב כותרת של "כישלון מהדהד" מעל להסתערות על הגדר. "האזרח הממוצע חושב שמה שהיה ביום שני, יום פתיחת השגרירות האמריקנית, היה כישלון. בשיח התקשורתי מתחילה להישמע נימה של ביקורת על חמאס", הוא אומר. "התקשורת הפלשתינית לא ממש דמוקרטית אמנם, אבל שואלים: מה התכלית? אם זה לא מביא הישגים, בשביל מה כל זה? אומרים: אתם קוראים לעצמכם ההתנגדות - אז תגנו עלינו. הדי הפיצוצים של צוק איתן עוד זכורים בעזה. לא נעים להיות מהצד השני של צה"ל".

"קיבוץ כרם שלום נמצא כקילומטר מהגדר", אמר הגורם ביום שלמחרת, כאשר התברר שחמאס ויתר ולא הרים עוד הסתערות המונים לעבר הגדר. "אמנם לא ראיתי אצלם תדריכים לשחיטות המוניות, אבל אני מזמין אותך לטריבונה בכרם שלום, לתצפיות מסביב, לראות מהיציע את ההמון הפלשתיני והיכולות שלו לייצר אלימות והרס ברמות שלא יתוארו. מה שהם עשו זה לא לירות לעצמם ברגל - אלא לירות ברגל שלוש פעמים. לנו היה ברור שלא נאפשר לשום סיכון מהסוג הזה להתקרב לגדר הקיבוץ".

שאלתי איך מרגישים במפקדת פיקוד דרום ביום שאחרי שפיכות דמים כזאת על הגבול. הבכיר מעריך שרבים מההרוגים הם פעילי חמאס, "אבל אני אחראי על הצד השני. הם עשו בילד־אפ עצום לקראת 14 ו־15 במאי. רצו ליצור משהו מאוד סמלי. להביא לגבול כמות אנשים בהיקפים מאוד גדולים. מה קרה? פלופ לא קטן. הזירות האחרות, כמו איו"ש ומזרח ירושלים, לא יצאו מגדרן. המגנומטרים חוללו יותר רעש. בסך הכל העסק היה אלים מאוד. כל הנרטיב התקשורתי שהם ניסו להחדיר לאנשים שלהם בעזה בימים שלפני האירוע, דיבר על להגיע ליישובים הישראליים. להבקיע את הגדר. ניתנו הנחיות פרקטיות. מה לקחת בתיק האישי. דיברו על 'ניפגש בנתיב העשרה'. על מי ינאם ובאיזה יישוב בסוף היום.

"הרצון לפרוץ את הגדר הוא שיצר את העימות. בלמנו את זה עם הרבה קור רוח מבצעי והכנות מתאימות. וזה מה שהביא לתוצאה המספרית. קיים יחס ישיר בין רמת ההתקפיות לכמות ההרוגים, קשר חד־משמעי". הגורם הבכיר, והוא לא היחיד כנראה, מעריך ש"חמאס נמצא בנקודת שפל שלא היה בה מעודו".

 

הקם להורגך - האמן לו: שיחה קצרה עם טד קרוז ולינדזי גרהאם מבהירה כי האינטלקטואלים של הימין האמריקני אולי לבושים באותן חליפות, אבל הם מספקים תובנות חדשות ומרתקות

"לפני שבועיים פגשתי את לינדזי גרהאם במסדרון (של הסנאט). אמרתי ללינדזי היי, בעוד שבועיים פותחים את השגרירות בירושלים. בוא ניסע לשם", סיפר הסנאטור טד קרוז במסיבת עיתונאים במלון המלך דוד ביום פתיחת השגרירות. "לא הוזמנו, הממשל לא שלח הזמנות, זו היתה בחירה שלנו".

הסנאטור קרוז אמר כי "מדאיג שהנשורת מהמאבקים על הסכם הגרעין בימי אובאמה יצרה פיצול כזה בין המפלגות". שותפו, גרהאם, הזכיר את העובדה ששום נציג דמוקרטי מהקונגרס לא משתתף באירועי פתיחת השגרירות. "כמעט כל הדמוקרטים הצביעו בעד העברת השגרירות ב־1995", הזכיר לנוכחים. השריד היחיד מהעבר המפלגתי המפואר של הדמוקרטים ישב מולו. זה ג'ו ליברמן. רק מאוחר אחרי טקס הפתיחה פורסם שגם הסנאטור הדמוקרטי מניו יורק צ'אק שומר הביע תמיכה מלאה ובירך את הנשיא טראמפ על העברת השגרירות.

אבל מה שאתה רואה אצל החבורה הזאת, שכללה גם את הסנאטורים דין הלר מנבאדה ומייק לי, זו הבהירות המוסרית וחדות ההיגיון בדברים שהם אומרים. הם לבושים אמנם באותן חליפות באותו צבע אפור־כחול עמוק אחיד של פקידי "מדינת העומק", אבל המסרים שונים בצורה מהפכנית. "בדרך לכאן, במטוס, ראיתי את הסרט 'שעה אפלה", דיווח קרוז. הסרט מתאר את הימים הקריטיים של הנהגת צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה. "יש סיבה טובה מדוע אין בעולם שום בית ספר לדיפלומטיה על שמו של צ'מברליין", סיכם קרוז. "אם מישהו אומר שיהרוג אותך - תאמין לו".

לינדזי גרהאם הזכיר את ההסכמים מלאי הכוונות הטובות שנחתמו בעקבות מלחמת העולם הראשונה. "הרבה פעמים כוונות טובות מובילות למלחמה", הוא אמר, והזכיר שההסכמים בתקופת בין המלחמות הובילו למלחמת העולם השנייה. כך הסכם הגרעין נעשה על ידי אנשים בעלי כוונות טובות, אך האיראנים לקחו את הכסף ופלשו לכל מקום במזרח התיכון. "הם פירקו את האזור", אמר גרהאם.

הוא רואה בהעברת השגרירות וביטול הסכם הגרעין מסר לצפון קוריאה, שמשמעותו - עמידה מאחורי המילה שלך ומילוי הבטחות. פעמיים חזר גרהאם על הביטוי האמריקני החביב, "הגיע שריף חדש לעיירה". הוא הדגיש את הצורך במימוש הפתרון של חלוקה לשתי מדינות כדי שהפלשתינים יחיו בכבוד. אבל בינתיים, "אני רואה ישות פלשתינית מפוצלת. ישראל מסרה את עזה וקיבלה בתמורה ירי של עשרת אלפים רקטות. הכרה בזכות ישראל להתקיים - תהיה התחלה של שלום".

מהומות הגדר בעזה תחת הכותרת "מצעד השיבה", שהתקשורת הישראלית חוזרת עליה כמו תוכי, השיגו הישג תודעתי חשוב מבחינת חמאס: בפעם הראשונה זוכה הארגון לתמיכה בינלאומית ותמיכה של השמאל הישראלי וחלקים ביהדות אמריקה, כאשר הוא מכריז בגלוי על שאיפתו להשמדת ישראל.

היה משהו מרענן לשמוע פוליטיקאים בכירים בעלי חוט שדרה אידיאולוגי ואינטלקטואלי. מולם האינטלקטואלים הרבים בתקשורת ובאקדמיה הישראלית נראים, איך לומר, לא אמינים, חסרי כל עומק, בעלי מצפון תנועתי נפתל. היזהרו מהיסטוריונים וממשפטנים שלמדו את המקצוע באקדמיה הישראלית בדור האחרון. √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו