לרגל יום ירושלים: על הכוכבים שצמחו בעיר

אף שנראה שסצנת המוזיקה הישראלית מתקיימת בתל אביב, ירושלים הצמיחה לאורך השנים אמנים והרכבים משפיעים ופורצי דרך: מיהורם גאון ויוסי בנאי, דרך נושאי המגבעת ועד למרסדס בנד, הדג נחש ואסף אבידן • על הבשורה המוזיקלית שיצאה מירושלים

יהורם גאון, צילום: מרים צחי

כאשר מדברים על סצנת המוזיקה הישראלית, לרובנו נדמה שתל אביב היא מרכז הפעילות הבלעדי כמעט. התעשייה מתרכזת בה, המדיה המסקרת שוכנת בה והאופי הליברלי והקוסמופוליטי שלה הולם מאוד את השאיפות האמנותיות של היוצרים. 

אך לעיתים קרובות תל אביב היא רק החדר שבו מוגש האוכל שבושל במרחק כשעה נסיעה ממנה. פעמים רבות דווקא ירושלים, העיר המורכבת והקשוחה שנתפסת כאנטיתזה לתל אביב, היא המטבח שבו בושלו ונרקחו חלק מהמעדנים הגדולים של המוזיקה הישראלית. אולי דווקא בגלל ריבוי הקונפליקטים שבה, בגלל היעדר המיינסטרים בעיר, בגלל המוחשיות של ההיסטוריה באוויר שלה - הסצנה הירושלמית היא פעמים רבות חוד החנית של המוזיקה הישראלית. 

הנציג הבכיר והמוכר ביותר של המוזיקה הירושלמית הוא יהורם גאון. נתיב הקריירה שלו הביא אותו אל הצנטרום של הקונצנזוס הלאומי, מלהקת הנח"ל דרך להקת התרנגולים ועד גילום התפקיד של יוני נתניהו בסרט "מבצע יונתן". גאון מייצג אוטופיה מדומיינת של ישראליות, מעין געגוע מתמשך לתקופה שלא היתה ובוודאי לא תחזור. 

במבט בוחן מתגלה שגאון הוא היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. היו אחריו ירושלמים נוספים שהפכו לשמות גדולים, אבל אף אחד מהם לא הפך לסמל כמו גאון. אפילו יוסי בנאי, גם הוא סמל ירושלמי ונצר למשפחה ירושלמית יוצרת ומפוארת, לא זכה למעמד לא רשמי של שגריר העיר כמו שזכה לו גאון. ייתכן שזה המעבר של בנאי לתל אביב, הפזילה הקבועה אל השאנסונים או נוכחות דלה של ממד לאומי ביצירה שלו, אבל בנאי תמיד נתפס כיוצר שמביא את העולם אל העברית ולא ההפך. גאון ובנאי, על אף ההבדלים הגדולים ביניהם, הם פורצי הדרך ומכשירי הקרקע לכל מה שבא אחריהם.

נצר לשושלת ירושלמית מפוארת. יוסי בנאי ז"ל // צילום ארכיון: ליהיא לפיד

עוד שמות מוכרים שהגיעו מירושלים שייכים דווקא ללהקות. הגדולות והמוכרות שבהן אלו הדג נחש ומרסדס בנד, שתי להקות שלקחו סגנונות מערביים מאוד (היפ הופ וFאנק, בהתאמה) והזרימו אותם דרך הפילטר הירושלמי. המוזיקה שלהן מלאת הטרוגניות אופיינית לירושלים, ונדמה שהעיר הזאת תישאר נושא לא פתור עבורן גם בעתיד. 

הדג נחש שומרים בעקביות על טון ביקורתי ועל חיבור קנאי לאקטואליה המקומית. החבורה של מרסדס בנד בוחרת דווקא לאמץ את האסקפיזם התל־אביבי ולהתחבר לנושאים אישיים יותר ולאומיים פחות. 

הדג נחש // צילוןם: אוהד רומנו

את ההתרחקות הזו מהיומיום האינטנסיבי של ירושלים אפשר למצוא גם אצל אסף אבידן, גיבור מוזיקלי נוסף שיצא מהעיר. אצלו זה מתחיל בבחירה ליצור ולשיר באנגלית, שמעניקה מראש מרחק מהכאן והעכשיו. אבידן אמנם מתייחס לא פעם בשיריו לסיפורים מקראיים, אבל ההתייחסות הזו לא נעשית בפריזמה יהודית בהכרח, אלא כמעין טקסט ספרותי. ובכלל, ירושלים המקוטבת והמחולקת, על כל פוטנציאל היצירה שהיא מייצרת, הולכת ונעלמת מנוף שיריו ככל שההצלחה העולמית שלו הולכת וגדלה.

המשוואה הזו, שלפיה הישארות בירושלים באה בניגוד להצלחה מסחרית, באה לידי ביטוי בסיפור של נושאי המגבעת - כנראה ההרכב המיתולוגי ביותר שיצא מירושלים אי פעם. ההרכב, שהוקם ב־1984 כפרויקט אמנותי ניסיוני, הפך לסמן הימני של העשייה העצמאית בירושלים ולרפרנס שכיח מאוד בדברי הימים של האינדי הישראלי. 

נושאי המגבעת יצרו חיבור בין מוזיקה לשדות אמנותיים אחרים והביאו קול ייחודי מאוד למוזיקה הישראלית. הקסם החל להתפוגג עם החתימה על חוזה הקלטות בחברת תקליטים גדולה. הצעד הזה הביא את הלהקה להצלחה מסחרית, אך גם סימן את תחילת הסוף שלה. ירושלים הקשה והקודרת שנשקפה מהשירים של הלהקה היתה גם המזון שלה. בהיעדרו, החל הקסם להתפוגג. 

נושאי המגבעת, בתקופה הקצרה מדי שבה היו פעילים (שמונה שנים), הצליחו לעשות שני דברים מנוגדים כמעט: להביא אל תחנות הרדיו שירים כמו "הבא בתור הוא סוס" ו"קנו לעצמכם מתנה לחג" (שהם בבחינת סוס טרויאני החודר אל המיינסטרים), ולסלול את הדרך לעשייה מוזיקלית עצמאית בעיר.

אסף אבידן // צילום: קוקו

מאז, בזרם איטי אך עקבי ומעורר השראה, לא פוסקת היצירה העצמאית בירושלים. היא הפכה לחתרנית יותר, ניסיונית יותר, אמיצה יותר, ובעיקר - ייחודית יותר. הלייבל FACT, שהקים וייסד יורם אליקים, פעל רק כארבע שנים אבל הציג לעולם יוצרים כמו הראפר סגול 59, האוונגרדיסט האלקטרוני גלברט וההרכב "יאפים עם ג'יפים", וגם החיה מחדש אלבומים נשכחים של "פלסטיק ונוס" ולהקת "ישראל השנויה במחלוקת".

בעשורים האחרונים גם התקבע החיבור בין הסצנה המוזיקלית בירושלים לסצנה האמנותית שבה. מוזיקאים כמו רייסקינדר (אסף עדן) מציגים חבילה כוללת של מוזיקה ושפה ויזואלית. הוא התחיל כתופעה שולית של יודעי ח"ן בירושלים הארטיסטית, אבל היום נחשב לדייר של כבוד בסצנה התל־אביבית. 

הוא, כמו אלו שהוזכרו לפניו, הם תבשיל שנרקח בזכות התבלינים הסודיים של ירושלים, ואז הוגש לקהל הרחב יותר. הוא הוכחה נוספת לכך שאם אתם סקרנים לדעת מה מתבשל במוזיקה הישראלית, כדאי שתלכו להרים מכסים מעל הסירים שמתבשלים בירושלים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר