הבחור שיושב על הבר / גרהם סימסיון
לפני כמה שנים היתה לי הזדמנות לשוחח עם ביל ומלינדה גייטס, שקראו שניים מהרומנים שלי. כשסיפרתי על כך לחברים ולעמיתים שלי, הם התרשמו מאוד מההזדמנות שניתנה לי. אילו פרויקטים אוכל להציע לשניים מהנדבנים החשובים בעולם? אילו אמונות ומחשבות אוכל לאתגר? האם אני מבין כמה מזל יש לי, שאני מקבל "שעה שלמה" בחיקם?
הבנתי גם הבנתי, אבל ציינתי שכבר זכיתי לתשומת הלב שלהם במשך 12 שעות - הם קראו את הספרים שלי. זו זכותם הגדולה של סופרים, שמיוחד להם זמן רב כל כך עם הקוראים שלהם: זמן לרגש אותם בפרוזה משובחת; זמן לבדר אותם בסיפור; להראות להם דרך אחרת להסתכל בעולם.
הניסיון הזה, והמאמץ לשנות דעות ועמדות - הוא לא שלנו בלבד: אנחנו מתחרים במיליוני אנשים. אבל המעורבות של האחרים קצרה הרבה יותר: הטוויט עם 280 הסימנים; הסאונד בייט; טור הדעה בעיתון ("בבקשה לא יותר מ־500 מילים"). "פייק ניוז" הן רק הדוגמה הקיצונית לתקשורת המונים, שהולכת ונעשית תמציתית יותר, דמוקרטית יותר ומגרה יותר, אבל גם מדויקת פחות, מהימנה פחות, או משכנעת פחות, מעבר לאישוש עמדות שצרכן החדשות כבר דבק בהן ממילא.
אבל אם אנחנו מסוגלים לפתות את הקוראים לצאת מחדרי התהודה האטומים, מחברי רומנים וכותבי ספרות עיון מסוגלים לגרום להם למעורבות עמוקה במצבים מורכבים. מה שאין לנו הוא רישיון, או מניסיוני רצון, לספר להם משהו. אנחנו יכולים רק להראות להם - מקום, סיטואציה פוליטית, דרך חיים - מבעד לעיניים של מישהו אחר מהם.
אין שום "מסר" מעבר ל"תסתכלו בהיסטוריה המודרנית של אפגניסטן מבעד לעיניים של ילד אפגני"; "דמיינו איך זה לחיות בדיסטופיה טוטליטרית"; "תשתהו קצת זמן בראש של אדם אוטיסטי". נכון, הערכים של הסופר מחלחלים בהכרח לרומן, אבל מדובר בהזמנה לקורא לחוש אמפתיה ולגבש בעצמו מסקנות.
גרהם סימסיון (צילום: רבקה רוקס)
מחבר הרומנים הוא הבחור שסיפר לכם אתמול בבר על השוטרים הראשונים שהגיעו לזירה, כשדיווחו בחדשות על הסיפור היומי הגדול. חבר'ה כמותו מספרים לכם איך זה לעבוד בעיר הזאת, מה באמת קרה ולמה, ואיך הם מרגישים עם זה. אתם לוקחים מהסיפור שלהם את מה שאתם רוצים, אבל סביר להניח שזה ישפיע עליכם יותר ממה שראיתם בטלוויזיה.
בעולם של סיסמאות קליטות, הספרות מציעה אפוא לימוד נרחב; בעולם של חוסר אמון, הספרות בכללותה כנה; בעולם של התפצלות לשבטים, הספרות מזמינה אותנו להתייחס לאחר. יש בה כוח ללמד אותנו משהו, אבל: האם היא באמת עושה את זה?
אני אחד המשתתפים בפסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים. זה הביקור הראשון שלי בישראל, מדינה שזוכה לסיקור תקשורתי כבד. שאלתי את עצמי: מה אני יודע על ישראל הנוכחית, על ההיסטוריה שלה ועל ההיסטוריה של העם היהודי? הבנתי שרוב המידע האמין בעיניי מקורו ברומנים. אבל אני אחפש את הבחור בבר, כדי לקבל את הסיפור האמיתי.
מאנגלית: חנן אלשטיין
גרהם סימסיון הוא מחבר רב המכר "פרויקט רוזי", שראה אור בעברית בהוצאת אחוזת בית, בתרגום של סיון בסקין
לא מפקדת, לא מאהבת / פרנצ'סקה סגל
כמה מהסופרים שאני מכירה סבלו משבר קיומי באמצע השנה שעברה. המציאות האמיתית של הפוליטיקה האמריקנית שוב עלתה על כל בדיה ספרותית, ורבים מאיתנו הרגישו שנדרש מהם לבחור צד. האם עליך לשלוף אגרופים קפוצים? להתנפל בסערה, כדי להגיב על המציאות החדשה בפולמוס, בזעם, בסאטירה? ואולי מקומך במחנה האחר, שבו מעניקים מפלט, מעניקים טיפול לשיכוך הכאב, מספקים הסחה, חלופה נגדית למציאות, כדי להרגיע קוראים חרדים, אכולי דאגה מהחדשות, בסיפורי אגדה מרתקים?
לשם כך תצטרכי להתעלם במכוון מהזמן, להיות אדם א־פוליטי במכוון. האם הכתיבה שלך תהיה מאבק או מקלט? דומה היה שעלינו לבחור.
רובנו נרגענו עם הזמן. נזכרנו לשם מה אנחנו מה שאנחנו. "פייק ניוז" הן עניין מבעית ומדכדך ומתיש, אבל הן לא מאיימות על תפקידה של הספרות. כותבת הרומנים אף לא צריכה להישבע אמונים - לא לתפקיד המאהבת, ולא לתפקיד המפקדת. ב־1899 צ'כוב כתב לחברו גורקי: "הייתי אצל ל"נ טולסטוי. הוא אמר: 'נוכל להמציא כל דבר שנרצה, אבל אנחנו לא יכולים להמציא פסיכולוגיה'".
פרנצ'סקה סגל (צילום: לורה הארט)
זו עדיין האקסיומה החשובה ביותר לסופרים. כותבת הרומנים עמלה לחשוף את האמיתות הפנימיות - אין לנו מה לדאוג בקשר לזיוף או למלאכותיות. מובן מאליו שידוע לנו שהריאליזם הוא אמצעי בשירות הבדיון. אבל כשהפסיכולוגיה מצלצלת נכון, הקורא יבחין בה, הוא יידע אותה מתוך אינסטינקט שאין לפקפק בו. וכשהקורא עושה כברת דרך כדי לפגוש דמות בעלת עומק ותוכן ועתירה דקויות, הוא בן אנוש בדיוק כמוה. והאדם הזה לובש לגבי דידו חיים, צוהר נפתח לחייו של מישהו אחר, והאמפתיה גם היא מתעוררת לחיים. מוצעת לנו הצצה לנפשו של אדם אחר, ואנחנו אומרים: "אה, גם אתה".
ספרות טובה מאנישה את הזולת, ולזה כשלעצמו יש כוח פוליטי. אמת מוסכמת היא שהאמנות מסוכנת - די למנות את הסופרים והמשוררים שנכלאו במשטרים עריצים, לדעת שזה אכן כך. אבל על מנת להיות רבת עוצמה גם במצבי קיצון, האמנות אינה חייבת להיות פולמוסית, והסופרת אינה צריכה לכתוב דברי תעמולה. כותבת הרומנים חושפת אמיתות אנושיות ומקרבת אותנו לבני אדם אחרים.
בעידן של חשד, של שנאת זרים המופצת בכוונת מכוון, של פשיזם מתעורר ומתחדש, ההתקרבות אל הזולת - לכל זולת באשר הוא - היא אקט מהפכני. "רק להתחבר", כפי שכתב א"מ פורסטר ב"אחוזת הווארד". זה תפקידה של הספרות עכשיו, ותמיד.
מאנגלית: חנן אלשטיין
ספרה של פרנצ'סקה סגל, "אהבה חורגת", ראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים, בתרגום של יואב כ"ץ
האדם מול הכוחות / ניר ברעם
לפעמים מחויבות פוליטית מכבידה על ספר, על העומק והמורכבות שבו, וגורמת לסוגיות מורכבות להפוך לסניף של החדשות הפוליטיות. בלא מעט רומנים על הקפיטליזם של התקופה האחרונה אפשר לראות זאת - הם בעצם בוראים סיפור שיאשרר את הטענות המוכרות ביותר: תאגידים רעים, אנשים קטנים טובים. לקורא יש ספר שמאשר את כל הדברים שהוא ממילא קרא במקומות אחרים. העידון והמורכבות לא חשובים לספרות רק כדי להיות "מנומסת". הם מבדילים אותה לעיתים מרעש שנלווה לשאלות פשוטות על טובים ורעים.
בעידן העכשווי היכולת לספר סיפור מזויף יותר או פחות, קלה מאי פעם. אבל היא לא חדשה. גם הפרוטוקולים של זקני ציון היו "פייק ניוז" פופולרי ביותר. אנשים תמיד המציאו סיפורים, הפיצו אותם, סחרו בהם, אבל היכולת להגיע למיליונים בתוך חמש דקות בלבד - זה עניין די חדש. איך הספרות מועילה כאן? היא משתמשת לעיתים קרובות בקונספירציות, מערבבת בין מציאות ובדיה, בין אירועים אמיתיים ומזויפים. רומנים כמו "תת־עולם" של דלילו הם דוגמה טובה לתופעה. אז ברור שקשה לטעון שבעידן שבו אין כבר "סיפור אמיתי", דווקא הספרות תחפש אותו.
נקודת מפגש מעניינת אחת, לפחות לדידי, שהספרות מציגה? המפגש בין האינדיבידואל לעולם. אדם יוצא למרחב ומאמין בדברים מסוימים, ובחוץ הוא פוגש - אם ירצה ואם לא - בכוחות שונים: פוליטיים, קהילתיים, אידיאולוגיים. זה קורה במקום העבודה שלך, בבית הספר, בשכונה שלך, כשאתה צופה בטלוויזיה, ברחוב, בחיים בכלל. האדם זקוק לכוחות הללו כדי להגשים את עצמו, להתקדם בעבודתו ובחייו. והכוחות הללו זקוקות לאדם, לכישרונו, לפעמים לנאמנותו. הרי בסופו של דבר אנשים מפעילים "כוחות".
ניר ברעם (צילום: מירי צחי)
המפגש יכול להיות מרתק. זו גדולתו של בלזק - הוא הבין הן את נפש האדם, את תודעתו, את מאווייו היפים והזדוניים ואלו שביניהם, והן את הכוחות הפועלים בעולם בזמן מסוים. נכון, יש מומחים רבים שמבינים לעיתים לא פחות טוב מהסופר את הכוחות הללו, אבל הסופר הוא זה שיודע להמציא דמויות חדשות, לברוא להן מערך נפשי ולהוציא אותן לעולם. הסופר בורא את המפגש בין האדם לעולם, וגורם לקורא לראות ולחוות את החיים בזמן הזה מבעד לעיניו של אדם אחר. הוא מציב בפני אותו אדם שאלות שהקורא יכול אף הוא להרגיש, להבין ולחקור. אלו שאלות קטנות הנוגעות לקודים הנהוגים בשכונה ובקהילה קטנה, וגם שאלות רחבות יותר.
אבל אולי בעידן שבו השערורייה לא מפחידה אף אחד, היא נחוצה כדי להישמע בתוך רעש אדיר של מאות סיפורים. הם עטים עלינו מדי יום - חלקם מזויפים, שקריים או לא מעניינים, חלקם האחר בעלי ערך. לעומתם, הספרות יכולה להשמיע קול מסוג אחר, שמעורר חוויה מחשבתית ורגשית שאינה מתחרה ברעש. היא מציעה מקום שגורם לקורא לחשוב בקצב אחר; מאתגרת אותו לא כי "הנה עשרה דברים שלא ידעת על משהו", אלא כי היא מציגה עולם בדיוני שאפשר לחשוב עליו לעומק, לצלול לתוכו, להיות בו; משהו שלא נעלם מייד כשאתה עובר לסיפור חדש. שחורט רישום שאינו מתקהה במהרה בנפש.
הרומן החדש של ניר ברעם "יקיצה" ראה אור השבוע בהוצאת עם עובד
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
