עברי לידר סתמי באופן מוגזם

בתחילת דרכו, לפני כ-20 שנה, עברי לידר אמנם עדיין היה בארון, ובכל זאת עלה לגדולה בזכות אותנטיות ואיזושהי אמת פנימית שהובילה אותו. היה משהו מרענן באלבומו הראשון, שבזכותו הגיע לפלייליסטים. דווקא היום, אחרי יותר משני עשורים של קריירה מצליחה ופריצה לחו''ל עם ההרכב TYP, כשהוא עטוף בהילה של כוכב פריים טיים ותהילה של הופעות סולד אאוט בקיסריה, הוא נשען על שירים של אחרים שמוציאים אותו רע ונעזר באינספור גימיקים, שמורידים את האמנות שלו לדרגת פופ סופר מסחרי, דביק ולעוס.

אפשר היה לאהוב ואפשר היה שלא, אבל לידר הצעיר הציע לחנים מקוריים וטקסטים אישיים שנדרשה מחשבה שנייה לפענוחם. אך אויה - המקוריות של לחניו הלכה לעזאזל והטקסטים שלו הפכו למשניים בחשיבותם לעומת המאמץ לענות על ציפיות המעריצים. התוצאה: להיט סתמי אחרי להיט סתמי עוד יותר.

דוגמה טובה (רעה) לנאמר היא הלהיט ''מוגזם'', שהצליח באופן מוגזם בכל פרמטר - השמעות ברדיו, צפיות ביוטיוב, יחסי ציבור שקיימו את עצמם כמעט ללא מאמץ ואפילו גרסאות לשיר ששוחררו לאחר צאתו. אבל השיר כשלעצמו, לרבות הקליפ הצבעוני שלו, לא בישרו דבר פרט להבלטת גימיקים על חשבון האמנות עצמה.

מה לא היה שם? שיתוף פעולה עם קובי שמעוני (סאבלימינל), שעל הנייר אמור להפתיע עם שילוב של היפ הופ ופופ-רוק ובפועל יצא בנאלי לעייפה; קליפ שנדמה שהושקעה בו יותר עבודה ומחשבה מאשר בשיר עצמו, פח שאפילו סטטיק ובן-אל, נציגיו המובהקים של דור היוטיוב, לא נפלו בו עדיין; כוריאוגרפיה שנדמית כמו אוסף תנועות ריקוד מילניאליות שלא הולמות את האמן ומתקבלות באופן מגוחך; וטקסט שאין צורך להרחיב עליו את הדיבור, צירופי המילים המבריקים "אוטו פלסטיק, תיק פנטסטיק, איש אלסטי, חברות, חדר כושר, רגע אושר, קש בבית – ערמות" מדברים בעד עצמם.

השיא הגיע כעת עם הסינגל החדש "הנסיכה שלי", קונספט אופנתי לשיר ברמה של "הכל סגור הכל מובן איתך חבל לי על הזמן", רק שבמקרה של שרית חדד היא לפחות לא לקחה את עצמה ברצינות יתרה, לעומת לידר שמכניס בכוח כוונות רציניות לטקסט הנדוש של אורי בן ארי, שגם הלחין אותו יחד עם איתן דרמון. האילוץ הלא מובן הזה להכניס רצינות לשיר מתקבל כבדיחה של ממש. ברגעים בהם הוא מדגיש לקראת סוף השיר את שמו הלעוס, ובמיוחד את המילה "שלייייייי", הוא נשמע ממש כמו ילד כאפות מתלהב, בטח שלא כמו זמר עם יותר מ-20 שנות ניסיון.

גם במקרה של השיר החדש, נדמה שהושקעה יותר מחשבה בקליפ מאשר בשיר עצמו. לזכותם יאמר שהן הבמאי רומן בוצ'אצקי (שעלה לגדולה בזכות הקליפים המצוינים שביים לסטטיק ובן-אל) והן הנסיכה בר רפאלי, עושים עבודה מצוינת – הוא ממשיך להוכיח שהוא אחד הטובים בתעשייה, והיא מוכיחה יכולות משחק כלל לא רעות. שניהם עשו עבודה טובה בהרבה מהאמן שחתום על היצירה הזאת.

אפשר היה לאהוב ואפשר לא, אבל בתחילת דרכו, לידר היה סינגר-סונגרייטר אותנטי, שלא צריך לדחוף בכח כוונות לשיר שלא הוא כתב, כדי לגרום לו להישמע אמיתי, או "יוצא מהלב", במונחי מנטור טלוויזיוני. היום, לידר משתף פעולה עם אמנים שהקשר היחיד שלו אליהם הוא שולחן שיפוט בריאליטי, מבצע שירים שלא הוא כתב ונועדו לזמרי פופ מסחרי ולא לאמנים רציניים עם קילומטראז' יצירתי כמו שלו ויוצא הכי סתמי שאפשר, פעם אחר פעם.