הרבה לפני שמתגלה הגופה הראשונה, עומדת באוויר המכון הלאומי לספרות צחנת מוות. רק ארבעה חדרים מכיל המכון, הממוקם באגף נטוש כמעט של הפקולטה למדעי הרוח, שרוב הסטודנטים כלל אינם מודעים לקיומו. מי שבכל זאת יבקרו כאן, ימצאו קריירות שהלכו לעולמן בטרם עת, מחקרים שנפחו את נשמתם וקומה רביעית מסתורית, שנסגרה לפני שנים רבות וכעת מסמכים אכולי עש נערמים בה בקבר אחים. גם הצוות לא שופע חיוניות, בלשון המעטה: מנהל המכון, פרופ' אמיליאנו קונדה, כמעט אף פעם לא נמצא; הספרנית בדיוק השיגה עבודה טובה יותר במקום אחר; אב הבית סובל מדיכאון חריף; ושומר הלילה, ובכן, כנראה שומר על הלילה, בהנחה שהוא טורח לצאת מדירת הגג שלו, שהדרך אליה רצופה בקבוקים שבורים ופגרי יונים.
אפילו הבניין עצמו גוסס, כפי שמבין עד מהרה גיבור "מדעי הרוח", אסטבן מירו, שחגג 30 שבוע לפני כן ומתחיל לעבוד במכון כדי לעזוב סוף־סוף את בית אמו. כתם לחות חשוד בחדרו מתרחב והולך - עד שהתקרה מתמוטטת, הספרים נרטבים והקומה כולה מוצפת מים, בעוד הוא יושב ומביט באסון בחוסר אונים. לא צריך להיות חוקר במכון הלאומי לספרות כדי לזהות את המשל לדעיכת הפקולטות למדעי הרוח, ואולי למצב האקדמיה כולה. זו בהחלט לא הפעם האחרונה שהרומן ישגר לעברן חיצי ביקורת, משוחים באהבה ובחמלה כמובן.
אבל את המקלחת האמיתית חוטף מירו מכיוון בלתי צפוי. פרופ' קונדה מטיל עליו משימה: לצלול לעומק יצירתו של הומרו ברוקה, סופר עלום שספק אם אכן היה קיים, מחברם של חמישה ספרים שמתוכם השתמר סיפור אחד בלבד. קיימות אינספור גרסאות של אותו סיפור, ועל מירו - שעד לאותו רגע אסף חומרים לדוקטורט שלעולם לא יכתוב - לשחזר מתוך ההעתקים את המקור השלם. עבודת נמלים? קשקוש טרחני? לא בעולם של "מדעי הרוח": מתברר שהסופר ברוקה הוא מושא לאובססיה של שלושה חוקרים יריבים, שלא יבחלו בשום אמצעי כדי לאתר ראשונים את הסיפור האבוד ולהדהים את הקהילה הספרותית, או לפחות אחד את השני. בתוך זמן קצר מתחוור למירו שהדרך אל התהילה האקדמית רצופה תככים, וגם גופות. הניסיון לפתור את תעלומת הרצח יביא אותו אל פיר מעלית מקולקלת שיודעת את צפונות הבניין; אל ארכיון הספינות הטבועות של הצי הסוחר; ואל מוסד לחולי רוח שבו אחד החוסים לוקה בגרפומניה כה חמורה, שבהיעדר עטים הוא משתמש בציפורניו כדי לכתוב בבשרו שלו.
כריכת הספר (תשע נשמות)
נדמה שאצל פבלו דה סנטיס, מחבר "מדעי הרוח", לא יאבחנו הפרעה דומה בזמן הקרוב. הספר בנוי מפרקים קצרים, קליטים וחסכוניים, שמזנקים משורת מחץ אחת לשנייה. על כריכתו הוא מזדהה כשייך לז'אנר ה"Noir", ובכך עושה לעצמו עוול מסוים.
כמו כל יצירה טובה קשה להגדיר אותו במדויק, אבל אם חייבים, אפשר לומר שמדובר ביומן מסע מרתק לספריות מפוארות שירדו מגדולתן. בדומה לדמויותיו, דה סנטיס יודע להעריך דימויים עמוקים וקריצות למקורות ההשראה של היוצר, והספר אכן גדוש באלה. שמו של הסופר החידתי הומרו ברוקה מרמז מן הסתם להומרוס; על תולדות החיים של שניהם המלומדים מתווכחים הרבה, אך יודעים מעט.
הספרייה והמבוך, סמלים שהופיעו שוב ושוב בסיפוריו של חורחה לואיס בורחס, מתגלמים יחדיו בקומה הרביעית החשוכה והמסויטת של בניין הפקולטה, שאליה חוזרות הדמויות כבלשים השבים אל זירת פשע. וכמיטב המסורת של כמה מסופרי דרום אמריקה, דוק של קסם וחוכמת הנסתר מכסה את הכל. מירו, למשל, רואה רוחות רפאים מהלכות במסדרונות הפקולטה, אבל השאלה אם הן ממשיות או מדומיינות לא מקבלת תשובה חד־משמעית, וייתכן שמוטב כך. אין הרבה מתח בספר, ועדיין אפשר לחתוך את האווירה בסכין; עד כדי כך היא אפלה ומסקרנת.
גם ההומור - יבש, חמצמץ, נבזי - תורם את שלו. הרגעים המצחיקים מכל מתרחשים כשהמחבר מניח את הפרופסורים נפוחי האגו ואכולי הקטנוניות על שולחן הניתוחים. די להזכיר לשם הדוגמה את כנס העיון ביצירתו של ברוקה, שבו משתתף קהל עצום (שבעה אנשים) ושבמהלכו שני חוקרים מצליחים להסכים רק על תיעובם כלפי החוקר השלישי, המתחרה, שהחרים את האירוע בהפגנתיות.
בלעג לאנשי אקדמיה המתחפרים בשולי ובאזוטרי יש יותר משנראה במבט ראשון; שהרי רק יוצר מוזר ומקולל כברוקה, שכתביו ידועים לחוג מצומצם להחריד, מיטיב לעורר בקוראיו תשוקה כה עזה. הוא הופך אותם לשותפי סוד, לחלק מיצירתו, ומעורר בהם תקווה שמעט מהניצוץ הייחודי שלו ידבק גם בהם. אם יצליחו לגאול את הסופר הגאון מאלמוניות, חושבים החוקרים היריבים, יוכלו אולי להיגאל ממנה בעצמם.
לא מפתיע לגלות שבין שלל עיסוקיו, דה סנטיס הוא גם כותב קומיקס. משהו בקופצנות, באירוניה ובהגזמה שלעיתים מאפיינות כתיבה כזו מחלחל גם לספר הנוכחי, ולמרבה הצער מקשה על הקורא לקחת את העסק ברצינות יתרה. כך קורה שלפעמים "מדעי הרוח" משעשע דווקא כשהוא אמור לדקור. או בפשטות: כמה מאיימת יכולה להיראות הקומה הרביעית הנוראה, כשלקראת הכניסה אליה הגיבורים מצטיידים כמו לפני טיול שנתי (כולל מימייה וכריכי סלמי)? הנטייה להגחכה פוגעת גם ביכולת לפתח אמפתיה לרוב הדמויות. בזו אחר זו הן נופלות קורבן בידי הרוצח; אבל הלב נקרע רק כשחברי הילדות של מירו נופלים בזה אחר זה קורבן לבורגנות ולעבודה המסודרת, ומפסיקים להגיע למפגשים השבועיים בפיצרייה.
לקראת סוף הספר, במודע או לא, דה סנטיס מנסח היטב את הבעייתיות בשעטנז בין התמות העמוקות לקלילות המחויכת. זה קורה כשמירו ועמיתו, גספר טרחו, מתכוננים לשימוע שישפיע על המשך חייהם המקצועיים - וחייהם בכלל - ותוהים כיצד לחשוף את המידע המטלטל שבידיהם. "זו תהיה השערורייה האקדמית הגדולה ביותר בהיסטוריה", מכריז מירו. "אל תגזים", עונה טרחו, "זה רק רצח". √
מדעי הרוח / פבלו דה סנטיס, מספרדית: יוסי טל; הוצאת תשע נשמות, 237 עמ'