הם קראו לנו דור הנרות. לפני 25 שנה בדיוק, שנות דור, עוד לא היינו כאלה. היינו הדור שהוגדר בעיתונים כזה שנולד למציאות חדשה, הראשונים שנזכה לכך "שכשנגדל, לא נעשה צבא". הסכמי אוסלו נחתמו רגע לפני הצו הראשון שלנו והצבא, מה אתם יודעים, החל בצמצום כוחו בגזרת אנשי הקבע שדיברו על מזרח תיכון חדש.
ישראל היתה אז בלב ליבה של המהפכה, הצטרפנו לעולם הגדול, בתיכון קראנו את "התפסן בשדה השיפון" אבל עבור רובנו המציאות היתה ורודה, עשירה ומאושרת יותר, לא היינו זקוקים לאיש שיעצור אותנו מליפול כמו גיבור ספרו של ג'יי. די. סלינג'ר. עמדנו בפתחו של עידן חדש.
שנה קודם לכן כבר חוברה המדינה כולה לרשת הכבלים. בשנת 93' של המאה הקודמת, הטלוויזיה שלנו נתנה לנו להרגיש חלק מהעולם. תרבות, ספורט ובעיקר חדשות בכל השפות ומכל המקומות. הסכמי אוסלו, כך נדמה, אפשרו לנו להרגיש על בשרנו את המילה החדשה שהגיחה אל השיח: "גלובליזציה".
ב־4 בנובמבר של אותה השנה הפסיק ערוץ 2 לשדר במסגרת ניסיונית והפך להיות הערוץ המסחרי הראשון בישראל. הוא הביא עימו גם הוא, אל השיח, מילה חדשה: רייטינג. אותו רייטינג שיהפוך לחזות הכל. לאחר דור ילבש הערוץ צורה חדשה ויתפצל אף הוא לשני ערוצים שונים בשנת העצמאות ה־70 של המדינה. 4 בנובמבר ייזכר פעמים כיום הולדתו של ערוץ 2, פעם בתאריך המקורי, ופעם כאשר השתלט על המדינה בערבו של הרצח הנורא ההוא.
אבל זה לא היה הכל. בספטמבר 1993 נחת בישראל מייקל ג'קסון לשתי ההופעות הגדולות ביותר שידעה מדינת ישראל. הוא היה הזמר הגדול בעולם באותה העת, והגיע לישראל בפעם הראשונה, בזמן אמת, כאשר הוא מלך הפופ. 120 אלף צופים הגיעו לפארק הירקון כדי לצפות בפלא בשני ערבים רצופים.
באותה שנה ינחתו בישראל גם מדונה והלהקה הגדולה ביותר בעולם - רובים ושושנים. גם מטאליקה היתה כאן. מאז לא התרחש שוב קיץ כזה. אמנים גדולים ממשיכים להגיע לישראל, אבל רובם הגדול עושה זאת אחרי שיא הקריירה. שנת 1993 היתה השנה היחידה שכל הצמרת העולמית ראתה בישראל יעד הכרחי במסע ההופעות הבינלאומי שלה. עתה, הם מסכימים לבוא לישראל רק תמורת סכומי עתק, וגם זאת רק אם הם לא נכנעים ללחצים של ה־BDS.
האנושות לא קרסה
בטלוויזיה וגם בהופעות עצמן, הרגשנו שאנחנו חלק מהעולם הגדול אבל המוצרים שמכרו לנו היו עדיין רחוקים. הרגשנו אמריקה, אבל בלי הדבר האמיתי - מקדונלדס. גם זה עמד להשתנות, כאשר ענקית הג'אנק פוד הנחיתה סניף ראשון בקניון הראשי של ישראל, קניון איילון ברמת גן. אירוע הפתיחה באוקטובר העסיק את המדינה במשך שבוע שלם נוכח התור העצום שהשתרך מחוץ לדלתות.
ב־1993 טבע הסוציולוג ג'ורג' ריצר את המונח "המקדונלדיזציה של החברה" לתיאור תהליך השתלטות התפיסה שמאדירה ייעול, אחידות ואוטומטיזציה, האופיינית לתאגידים כמו מקדונלדס, על כל הארגונים והגופים בחברה המודרנית. בתחילת שנות האלפיים עברה ישראל את התהליך, וביתר שאת. שנת 1993 היתה השנה האחרונה שבה חנויות עוד נסגרו בין שתיים לארבע, ועלינו, הנערים, עדיין נאסר להתקשר לחברים בשעות המדוברות. מגיל 45 ישראל השתנתה, התירה רסן.
ואני זוכר את הלילה ההוא, כשמכבי תל אביב בכדורסל הפסידה את אליפות המדינה. חשבנו שנקום למחרת בבוקר והאנושות תקרוס לתוך עצמה. אבל הפועל גליל עליון עשתה את הבלתי ייאמן וגילתה למדינה מאמן בשם פיני גרשון. מכבי תיקח מאז גביעי אירופה, אבל בהדרגתיות תתפורר ותאבד את האחיזה שלה בספורט הישראלי. שום דבר לא ידמה לערב ההוא, שבו מהדורות החדשות ביקשו להזכיר לנו שלא מדובר ב־1 באפריל אלא בהיסטוריה שהתרחשה באמת.
מה שהיה, הוא שיהיה
היינו אצל רונן בבית כאשר אמא שלו קראה לנו לצפות ביצחק רבין לוחץ את ידו של יאסר ערפאת ב־13 באוקטובר 93'. קובי, המורה למדעי המדינה, שאל אם אנחנו מבינים שזו שנה היסטורית, ודיבר על הזכות שנפלה בחלקנו. הוא יחזור על הדברים גם שנה לאחר מכן עת ייחתם הסכם השלום עם ירדן.
שבועיים לאחר מכן חיים מזרחי נסע לקנות ביצים ליד בית אל, ונרצח בפיגוע דקירה מזעזע. המורים שינו את הטון ואמרו: "אולי מה שהיה, הוא שיהיה". אני בספק אם הקשבנו להם באמת. אחר כך נסענו עם ההורים לטורקיה, כי בעיתון מכרו לנו דילים בטיסות צ'רטר לשלושה ימים, "במחיר זול יותר מאילת". גילינו אמריקה, גם אם היא הסתכמה בחגורה מזויפת בבזאר הגדול של איסטנבול.
ביום האחרון של 1993 הוותיקן הכיר בישראל והחל לכונן עימה יחסים דיפלומטיים, במאורע שבשנה הנוכחית ייחשב לשיא אבל באותה תקופה היה מינורי למדי. בסוף השנה ההיא האושר היה כל כך מוחשי, שהיה אפשר לגעת בו בהליכה מקרית ברחוב. ואז הגיעה 1994. מחבלים התפוצצו בעפולה, בחדרה, בקו 5 ליד כיכר דיזנגוף.
היום, כשאנחנו כבר הורים לילדים שמתחילים לדגדג את גיל ההתבגרות, אנחנו בתפקיד המבוגרים שמתקשים להתמודד עם טכנולוגיה מתקדמת. ובכל זאת אנחנו מבינים מה זה אפל מיוזיק, ואפילו ספוטיפיי התקבל באהדה. הילדים שלנו נולדו לתוך זה. הם שומעים שם את עדן בן זקן, את "טוי" של נטע ובעיקר את מלך ההופעות עומר אדם. הוא, אגב, נולד ב־22 באוקטובר 1993.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו