זיכרון משותף: "חיבור טבעי שבא מתוך השכול"

חג אחרון - ופרידה: "שחר היה כמו אבא עבור החיילים"

"הזמן לא מרפה את הכאב, אלא רק עושה אותו יותר גדול. בכל פעם אני מנסה להיות חזקה אבל בסוף נופלת. קשה לנו, נשאר לנו חור גדול מאוד בלב", אומרת בכאב חנה בן ישי, אמו של רב סרן שחר בן ישי, מפקד פלוגת צנחנים שנפל במהלך קרב במחנה הפליטים בלטה ב־2004. זו היתה שנה קשה. שנתיים לאחר מבצע חומת מגן, שבו לקח חלק שחר, עדיין התרחשו פיגועי התאבדות ברחבי ישראל וכוחות צה"ל פעלו לילות כימים כדי לעצור את הפיגוע הבא. חודשיים לפני שנהרג, נרצחו עשרה ישראלים בפיגוע התאבדות כפול בנמל אשדוד, חודשיים קודם לכן נרצחו 19 ישראלים בשני פיגועים בירושלים. 

שחר סיים בהצטיינות את לימודיו כחניך בפנימייה הצבאית "הראלי" בחיפה וכשהתגייס ב־1996 התעקש לשרת ביחידה קרבית. הוא לחם בלבנון וביהודה ושומרון כקצין, ובאוגוסט 2001 קיבל את הפיקוד על הפלוגה המסייעת בגדוד 101 של הצנחנים. 

"הוא היה החבר הכי טוב שלי בצבא. היינו במבצעים ובאימונים משותפים, ישבנו בכל הישיבות אחד ליד השני", משחזר סא"ל תלם חזן, סגן מפקד חטיבת הצנחנים כיום ואז מפקד הפלוגה השנייה בגדוד. במפגש עם משפחתו של שחר הוא מספר על קצין מצטיין שעשה שינוי דרמטי בפלוגתו: "המסייעת זו פלוגה מאתגרת והוא הפך אותה למצטיינת, גם ברמה המקצועית וגם ברמה הערכית. אלו תחומים שהוא מאוד בלט בהם. הוא אהב את החיילים שלו, היה כמו אבא, תמיד בגובה העיניים". 

שחר נהג להגיע לביקורים בביתו שבמושב מנחמיה שבצפון רק פעם בחודש. לכן כשאמו ואחיותיו שמעו שהוא מגיע לחג השבועות ושיישאר גם לסוף השבוע הן קיבלו זאת כהפתעה מבורכת. החג חל ביום רביעי וביום שישי לאחריו ירדה חנה לסידורים וכשחזרה שחר כבר לא היה בבית. "התקשרתי והוא אמר שהוא הוקפץ, שהוא בדרך לשכם. כשאמרתי לו שהבטיח להישאר לשבת, ענה שהוא 'מסדר משהו ובא'", משחזרת חנה את הטלפון האחרון מבנה. 

בבוקר יום שבת, 29 במאי 2004, נכנס שחר עם פקודיו למחנה הפליטים בלטה בשכם לפעולת איתור מבוקשים. הפלוגה שלו השתלטה על בית במחנה הפליטים במטרה לסרוק אותו לקראת מבצע מתוכנן, ועם סיום הפעולה היה שחר הראשון לצאת ממנו. הוא פנה לעבר אחד הג'יפים הממוגנים שהמתינו לחיילים ואז נפתחה לעברו אש. הוא הובהל לבית החולים במצב אנוש, אך מאמצי ההחייאה עלו בתוהו. 

"אני זוכרת הכל, את הצעקה שצעקתי כשהוא נהרג", אומרת חנה. "הייתי במרפסת וראיתי חיילים שעולים לבית ואמרתי לנכד שלי שהם כמו החיילים של שחר. כשהם נכנסו אמרתי להם 'מה פתאום?! אתמול הוא הלך. איך זה קרה?', ביקשתי שיבדקו אם הוא פצוע, וכשהם לא ענו קלטתי שהוא נהרג". שחר נטמן בבית העלמין הצבאי בטבריה, ו־2,500 האנשים שליוו אותו בדרכו האחרונה היו עדות עד כמה היה אהוב.

רס"ן שחר בן ישי ז"ל

בני המשפחה התכוננו באותה תקופה לחתונתה של נטלי, אחותו של שחר, שתוכננה להתקיים חודשיים וחצי מאוחר יותר. "היינו חברים, כמו תאומים", מספרת נטלי, המתגוררת בעפולה עם בן זוגה ושני ילדיה. "נסענו יחד ביום העצמאות, שבועות ספורים לפני שהוא נהרג. הוא הדליק משואה במושב, כקצין מצטיין, ודיברנו בדרך על האימהות שבוכות במושב. אמרתי שהטקס היה מאוד עצוב, ושאם יקרה לו משהו לא נפסיק לבכות". 

נטלי חושבת שהביקור האחרון שלו, בחג השבועות, לא היה מקרי: "הוא תמיד ביטל והעדיף שמישהו ייצא במקומו. הפעם הוא הגיע כדי לסגור את הפינות ולהיפרד".

סא"ל חזן היה האחרון ששוחח עם שחר לפני נפילתו. "דיברנו על הפלוגה ועל המשפחה שלו", הוא נזכר. "הוא סיפר על מה שהוא רוצה לעשות בהמשך הדרך, על כך שחלם על לימודי משפטים ועל התקדמות בצבא. אף אחד מאיתנו לא שיער שזו תהיה הפעם האחרונה שנדבר".

בני המשפחה יזמו לזכרו של הקצין המצטיין את צעדת שחר, שמתקיימת בחול המועד פסח לאורך הירדן כבר 14 שנה ובסופה עורכת חטיבת הצנחנים טקס לזכרו במצפה שהוקם מעל בית הוריו. "התחושות מאוד קשות, מפסח, דרך יום הזיכרון ועד האזכרה", אומרת חנה, "זה ממוטט אותי ואני נופלת בכל פעם. מה שעוזר לי לקום על הרגליים זו משפחת הצנחנים. אין משפחה כזו. מסייעים בכל דבר, קטן או גדול".

"שחר קורץ מהחומר הכי טוב שיש, ואני מאמין שהוא היה היום בתפקיד מאוד בכיר בצבא אם היה חי", אומר סא"ל חזן, "מלח הארץ זה ביטוי צנוע בשבילו. מי יודע, אולי הוא היה כעת במקומי". מתוקף תפקידו, הגיע הקצין שוב לאותו המקום במחנה הפליטים בלטה, שבו מצא שחר את מותו. "שכם לא השתנתה, כי האויב ממשיך לפגוע בנו, אבל משהו בפנים זז כשאני מגיע לשם. אתה נלחם בחושך כדי שלאנשים יהיה אור בבית, אבל שם מתווסף עוד משהו. זאת לא רק הידיעה שאתה מציל משהו, אלא שאדם שהיה כמעט בשר מבשרך נשאר כאן. לצערנו, עם ישראל צריך להמשיך להילחם על קיומו גם בעזה, גם ביהודה ושומרון וגם בצפון, והערכים של שחר ממשיכים ללוות אותנו".

ברית בין המשפחות: "בכל אחד מהילדים יש משהו מדרור"

אלוף משנה דרור וינברג הוא הקצין הבכיר ביותר שנהרג במהלך האינתיפאדה השנייה, כאשר שירת כמפקד חטיבת יהודה - חטיבת חברון באוגדת איו"ש. זה קרה בליל שבת, 15 בנובמבר 2002, כשהוא רק בן 38, כאשר נורה מכדור בודד על ידי חוליית מחבלים שאותה יצא לאתר בעקבות דיווח שקיבל זמן קצר קודם. בתוך זמן קצר מת וינברג מפציעתו ואיתו קיפחו את חייהם בתקרית 12 איש, ובהם חיילים ואנשי כיתת הכוננות של קריית ארבע. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי הסמוך לבית ילדותו בכפר סבא, ונטמן באותה השורה שבה קבורים שני דודיו - שמעון ושלומי - שנהרגו במלחמת ששת הימים (שנתיים אחרי, נפטר אחיו של וינברג, שי, ממחלת הסרטן, וגם הוא קבור לצידו בחלקה הצבאית).

משפחתו של וינברג פגשה לאורך תקופת השכול רבים מחבריו של דרור מהצבא ושמעה עליו סיפורי מופת וגבורה. אבל אחד הקשרים החזקים והמשמעותיים של המשפחה עם הצבא החל למעשה באמצעות דרור עוד בחייו, בהיותו מפקד גדוד 890 של חטיבת הצנחנים. אז, בעת שהוביל לחימה בלבנון, הוא הגיע לישל"ץ - ישיבת "ירושלים לצעירים" - שבה למד גם הוא בעבר, ופגש בתלמיד כיתה י"א, אפרים אבני. כיום אבני, בן 37, הוא בעצמו סגן אלוף ומג"ד 890, והקשר בין המשפחות, עם הרבה נוכחות של דרור, נמשך מאז השבעה, כבר 16 שנה, הרבה מעבר ליחסים שבין אנשי צבא ומשפחת שכול.

אל"מ דרור וינברג ז"ל

בערב יום הזיכרון, בבית ילדותו של וינברג בבניין קומות ברחוב הכרמל בכפר סבא, נפגש שוב סא"ל אבני עם הוריו של דרור - אורי ובת שבע. "אני זוכר את הפעם הראשונה כשראיתי אותו עם המדים כשבא לדבר אצלנו בישיבה על החיל, ואני הייתי נער", מספר אבני, "הוא היה בחור נמוך אך מרשים עם הרבה כריזמה, הרבה שקט פנימי ועוצמה. מייד הערצתי אותו ועקבתי אחריו. כששמעתי שהוא נהרג עדיין לא הייתי מגויס אבל היה לי ברור שאני מגיע להלוויה ומאז בכל שנה אני מגיע לאזכרות. הקשר הזה בין המשפחות חזק ויימשך לנצח. כיום אני בתפקיד שדרור עצמו מילא, שלומית אחותו ליוותה את אשתי בת שבע בלידות, בזמנים קשים וגם באירועים אחרים, כך שהקשר הוא קשר כמעט משפחתי

"אי אפשר לדבר על רעות לוחמים בלי רעות אמיתית מול זיכרון הלוחמים, אלה שלא יכולים להגיב ולהיות איתנו. ופה, זאת ברית דמים בין המשפחות. אני מקווה שלקחתי ממנו את היצירתיות ואת הגישה האחרת לדברים, עם הומור. לא בכדי הרבה מפקדים גדלו לאורו. דרור הוא מורשת".

בת שבע, אמו של דרור, מוסיפה: "כל החיים חינכתי את ילדיי שלא להיות אנשי צבא אבל הוא נלחם על התפקיד, וזה לא שפרשו לו שטיח אדום. גדוד 890 היה בשבילו היעד". אורי, מורה דרך בעיסוקו, מודה גם הוא: "אני לא עודדתי אותו ללכת לקרבי אבל הם הלכו אחריי וגם אהבו את הארץ". וסא"ל אבני מציין כ אף על פי שלא שירת בצה"ל בתקופתו של וינברג, גדל כל שירותו על מורשת הקרב שלו והעריץ אותו: "לא פספסתי אף הזדמנות לשמוע מה הוא אומר ומה הוא מדבר". 

וינברג הותיר אחריו את הדסה, אשתו, שהיתה בחודש הרביעי להריונה, וחמישה ילדים. הילד השישי, שנולד אחרי מותו, נקרא על שמו - דרור נחמיה - ולומד עם בנו של אבני במצפה רמון. כששואלים את בת שבע אם הופתעה מאופן מותו של בנה, בגבורה ובנועזות, היא משיבה בחיוב: "הוא היה כבר אלוף משנה, גדול בשביל להיהרג, בן 38 עם משפחה. כשהיה במגל"ן דאגתי, כשהיה בסיירת מטכ"ל דאגתי, באחת הפעמים בלבנון, שבה קיבל לאחר מכן צל"ש - דאגתי. אבל פה לא". אורי: "נועזות, מנהיגות והקניית ערכים - זה היה לו מגיל צעיר. כבר כנער הוא התגלה כמנהיג, וכך היה גם במותו. הנער הקטן, הצנוע עם הציציות בחוץ והתלתלים, תמיד הסתער קדימה ללא חשש והראה דוגמה לחייליו". 

אבני: "יוצא לי לפגוש את דרור דרך הרבה סיפורים שאני שומע עליו, ובאמת התכונות הראשונות שמזכירים בקשר אליו אלו עוצמה, מנהיגות ונחישות. זה משתלב עם האישיות שלו, שנוגעת באדם, שיודעת ליצור מוטיבציה, לצמצם מרחק והכל מבלי ליצור הילה סביבו, וזה היופי". 

אורי ובת שבע מספרים כי כל אחד מהנכדים שלהם - ילדיו של דרור - לקח משהו מאביהם שנפל. "אלו הכריזמה, השקט, גם הם כמוהו לא אנשי דיבורים אלא מעשים", אומרת בת שבע, "יש גם משהו בהליכה, בחיוניות, בהתנהלות שלהם. אני חושבת שדרור נחמיה נראה לי הכי דומה". ואורי מוסיף: "לי דווקא יואב הכי מזכיר את דרור". יואב, בנם בכורם של דרור והדסה, הוא כיום מ"פ בגולני וכאשר אביו הנערץ נהרג היה בן 15. הוא התגייס לאותה היחידה שעליה פיקד דרור ואף הוצב במהלך שירותו במחנה הקבע של מגל"ן, שם מונצח אביו ובו שירת דודו מתן (בן הזקונים של אורי ואשתו השנייה, חווה).

סא"ל אפרים אבני עם הוריו של דרור ז"ל - אורי ובת שבע. "לא בכדי הרבה מפקדים גדלו לאורו. דרור הוא מורשת"

"דרור היה אבא מאוד מעורב, כזה שגם כשלא היה בבית - היתה לו נוכחות", מספרת בת שבע, "כשהייתי עושה על הילדים בייבי סיטר פתאום היה שקט, הם כבר שמעו את הג'יפ שלו. הוא היה נכנס מייד לחדר השינה, מחליף את המדים ומאותו רגע את כבר לא יודעת מי הילד ומי האבא. הם היו מתגלגלים על הרצפה כולם ביחד. באהבה שלהם אליו - השמיים היו הגבול". 

תמיד מנהיג, תמיד מצטיין • "יפתח אמר לחייליו: גאה למות לצדכם"

מלחמת לבנון השנייה, יולי 2006. רגע לפני שגדוד 101 של הצנחנים נכנס ל"שמורות הטבע" של דרום לבנון במסגרת הקרבות העזים מול מחבלי חיזבאללה, מכנס סגן יפתח שרייר את חיילי המחלקה שלו בפלוגה המסייעת, ובדרך הישירה ושופעת הביטחון שכה אפיינה אותו משוחח איתם על ההקרבה למען המולדת, על ציונות, על אהבת העם. ערכים שעליהם גדל בבית בחיפה. 

"המלחמה תהיה קשה, המראות גם כן, אך אנו צודקים במשימתנו, אנו מגינים על המדינה, על הבית והמשפחות", אמר להם, "אם עלי למות למען המדינה - אני גאה למות לצידכם". מהצד הביט בשרייר, גאה, חברו ישי רוזיליו, שהיה סמ"פ צעיר בפלוגה המסייעת והיום קצין בדרגת סגן אלוף, מפקד גדוד הסיור של הצנחנים. 

דווקא כשנדמה היה כי הלחימה העזה על כיבוש הכפר מארון א־ראס הסתיימה בהצלחה, נהרג יפתח ב־26 ביולי והיה לקצין הראשון מגדוד 101 שנפל במלחמת לבנון השנייה, והוא בן 21. יפתח ז"ל, שהובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה, הותיר אחריו שני הורים - יפה שתיבדל לחיים ארוכים, ועמי ז"ל שהלך לעולמו לפני כמה שנים - ואת אחיו יריב, יונת וירדן.

"מתוך השכול והכאב בא החיבור הטבעי שלנו לישי", אומרת יפה כשהיא מביטה בעיניים בורקות מאהבה על סא"ל רוזיליו, "ישי לחם לצידו של יפתח והיה הראשון שרץ אליו וניסה להציל אותו לאחר שנפגע. הוא כמו הבן שלנו. הילדים שלו ושל אשתו הם כמו הנכדים שלנו. היתה לו מערכת יחסים נדירה עם עמי בעלי ז"ל". סא"ל רוזיליו מאשר: "היו לנו ימים של שיחות נפש ארוכות. עמי הקדיש את חייו להנצחת המורשת של יפתח ואני גאה שהיתה לי הזכות להכיר אדם משכמו ומעלה ולהיות חלק מהמשפחה של יפתח על אף הנסיבות הקשות והמצערות". יפה מסבירה כי לסבל ולצער על נפילתו של יפתח היו, לדעתה, חלק בפטירתו של בעלה, "אבל הוא הלך לעולמו בידיעה שעשה הכל כדי להנציח את המורשת של יפתח - לא הרחק מכאן יש גן ציבורי ומגרש כדורסל שהוקמו לזכרו". 

יפתח נולד בניתוח קיסרי שלוש דקות אחרי תאומו הלא זהה ירדן, ותמיד צחק שהוא בן הזקונים ולכן מפנקים אותו. אבל הוא לא התפנק ולאורך כל מסלול חייו תמיד עשה הכל על הצד הטוב ביותר. בנעוריו היה מדריך בתנועת הצופים ואחר כך ראש גדוד, את לימודיו בחטיבה ובתיכון סיים כתלמיד מצטיין בבית הספר "חוגים". גם את קורס הקצינים סיים בהצטיינות בנובמבר 2004, ואמו מספרת: "יפתח ביקש מהמפקד שלו שיאפשר להורים לענוד את דרגות הקצונה וכך היה - הגדוד עמד על מגרש המסדרים והורי הקצינים העניקו לבניהם את דרגות הקצונה בזכות בקשתו. אני זוכרת שעמי ואני בכינו מאושר. יפתח שאל אותי 'אמא, מה זה - אבא בוכה?' ועניתי לו: 'כן, אלה דמעות של גאווה ואושר שחינכנו אותך להגיע לאן שהגעת". 

בגדוד 101 זיהו את הפוטנציאל ודרשו את יפתח, שקיבל לידיו את הפיקוד על מחלקה עם קשיים. "הוא הקדיש לחיילים שלו ימים ולילות והפך אותה למחלקה למופת", סיפר סא"ל רוזיליו, "יפתח תמיד דיבר אל חייליו בגובה העיניים, ללא התנשאות, נתן להם כבוד וקיבל פי עשרה יותר כבוד, ערך ביקורי בית, שוחח עם ההורים וביקש לדעת כל דבר על המשפחה. אם מישהו היה זקוק למשהו - יפתח היה משלים את החסר". 

ואכן, עיון במחברת שהותיר אחריו יפתח, שבה נהג לשרבט תוכניות מבצעיות לצד נאומי מוטיבציה, מגלה נאום שכתב ונשא בפני חייליו כמפקד מחלקה בסיום מסלול באוגוסט 2005. "כשקיבלתי אתכם ראיתי את היופי הפנימי של כל אחד מכם, כל לוחם בדרכו רצה לבוא ולהצליח בכל משימה שתינתן לו גם אם היא הקטנה שבמשימות", כתב, "אני גאה בכם על הדרך שעשיתם את שעשיתם. זה לא מובן לכולם שאדם אשר היה חופשי לפני הצבא ועשה את כל שרצה, התגייס למסגרת כזו נוקשה וכזו דורשת של חוקים ומעשים - על זה אני גאה. אני גאה במחלקה המגובשת שנוצרה והראתה נכונות תמיד להיות ביחד. אני גאה במחלקה שרואה את טובת המחלקה ביחד מאשר בנפרד. אני גאה לראות איך כל אחד מכם התפתח בצורה כזו ואחרת למי שהוא עכשיו...

"אם פגעתי במישהו שלא במכוון, או אם עשיתי משהו שאינו מוסרי ומציאותי, אני מתנצל ומבקש את סליחתכם, אך אל תשכחו: הדבר החשוב ביותר בצבא ובחיים בכלל זה להיות 'אדם', תמיד חינכתי אתכם להיות מוסריים, אדיבים וישרים לכל אדם באשר הוא וכאן הוא סוד ההצלחה שלכם...". 

סא"ל רוזיליו: "אלו התכונות שראיתי אצלו כשהכרנו בשירות הצבאי. יפתח תמיד היה דוגרי. אפילו כשהיה קצין מעולה עם מוטיבציה אדירה ומחויבות עצומה למפקדים ולפקודים שלו - תמיד הוא אמר שקריירה צבאית זה לא בשבילו. הוא רצה לעשות שנה קבע, לחסוך כסף, לנסוע לטייל בעולם ולחזור ללמוד. היו לו המון תוכניות לעתיד שהצבא לא היה חלק מהם, אבל הוא רצה לעשות מה שטוב עבור העתיד שלו וחבל לי שכך זה נגדע. אני בטוח שאם הוא היה בחיים היום היינו עדיין חברים טובים, המשפחות היו מבלות יחדיו והילדים היו משחקים ביחד". √

משפחות שכולות רבות שומרות על קשר חם עם הלוחמים והמפקדים שהיו לצד יקיריהם שנפלו, כדי להיזכר יחד ולהתחזק √ "מתוך השכול והכאב - בא החיבור הטבעי הזה", אומרת אמו של יפתח שרייר ז"ל שנהרג בלבנון √  אמו של סרן שחר בן ישי ז"ל: "בכל פעם אני מתמוטטת מכאב, ומה שעוזר לי לקום על הרגליים זו משפחת הצנחנים".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו