מרחב הסבלנות

הזירה הצפונית נעה השבוע בהמתנה מקבילה - לתגובה אמריקנית על השימוש שעשה משטר אסד בנשק כימי כנגד אזרחים בדומא, ולתגובה איראנית כנגד התקיפה שיוחסה לישראל במתחם שמוקם בבסיס T4 שבצפון סוריה.

שני האירועים האלה מתנהלים בנפרד, מנותקים לכאורה, אולם יש ביניהם קשר הדוק. הם מעידים על הביטחון העצמי הגובר של "ציר הרוע" האיראני־סורי עם סיומה המסתמן של מלחמת האזרחים בסוריה. תחת מטרייה רוסית ורפיון אמריקני, מרגישות סוריה ואיראן חופשיות לעשות גם את מה שהעולם מתנגד לו, במחשבה שהסיכוי שישלמו על כך מחיר הוא נמוך.

מוקדם עוד לומר עד כמה רחוק מוכנה הקהילה הבינלאומית ללכת כדי להעניש את סוריה הכימית. בסיבוב הקודם, באפריל לפני שנה, הסתפקה ארה"ב בשיגור 50 טילי שיוט אל בסיס חיל האוויר הסורי, שממנו המריאו המטוסים שהטילו את הנשק האסור. סוריה חטפה מכה, אבל לא למדה את הלקח. עם רוסיה מאחוריה - צבאית ומדינית, כולל הטלת וטו במועצת הביטחון של האו"ם - ספק רב אם הלקח יילמד כעת.

אסד יודע שארה"ב עייפה משתי מלחמות במזרח התיכון, ולא תמהר להיכנס למערכה חדשה, בטח לא אחרי שמטרתה המוצהרת - הבסת דאעש - הושלמה בהצלחה. גם אירופה רחוקה מנטלית ממלחמות, בוודאי כל עוד היא לא מאוימת מיידית בפיגועים או בפליטים. כרגיל כמעט, מדובר בקריאה שגויה של האירופאים את המפה: דווקא הימנעות ממלחמה מגבירה את הסכנה שלהן, משום שהתבססות שיעית בסוריה עשויה להבריח ממנה מיליוני סונים, שיימלטו לטורקיה וממנה לאירופה.

 

מדיבורים למעשים

הגורמים היחידים שמזהים את ההזדמנות יוצאת הדופן לפעול הם, שלא במפתיע, ישראל והמדינות הסוניות המתונות בהובלת סעודיה. ההבנה הברורה במזרח התיכון היא שמדובר ברגע לפני שיהיה מאוחר מדי; רגע לפני שאסד מתחיל לצבור מחדש ארסנל כימי משמעותי (שהוא כבר הוכיח שאין לו שום עכבות מלהורות על שימוש בו), ורגע לפני שאיראן מבססת אחיזה גם בסוריה (בהמשך לעיראק, תימן ולבנון).

ישראל היא גם היחידה שמתרגמת את דבריה למעשים. לא רק התקיפה שמיוחסת השבוע סמוך לחומס, אלא שורת פעולות - קינטיות ואחרות - שמממשות את האסטרטגיה הישראלית המוצהרת שלא לאפשר לאיראן להתבסס בגבול הצפוני. ראש הממשלה נתניהו שב השבוע והזהיר את מנהיגי איראן שלא לבחון את נחישותה של ישראל, ושר הביטחון ליברמן אמר במהלך ביקור ברמת הגולן כי ישראל מוכנה לשלם כל מחיר כדי לעמוד על הקווים האדומים שקבעה.

ספק אם האזהרות האלה ירתיעו את איראן מתגובה.

 

מדינות האזור חייבות לפעול. קורבן המתקפה הכימית של אסד // צילום: אי.פי

 

בסיבוב הקודם, ב־10 בפברואר, שבו החלה איראן עם החדרת המל"ט לשטח ישראל, היא בחרה להבליג לאחר שהושמד קרון הבקרה של המל"ט ושני יעדים איראניים נוספים. כלי התקשורת באיראן לא דיווחו אז על פרטי ההרוגים האיראנים בתקיפה, ומי שהגיבה היתה דווקא סוריה - שהפילה מטוס של חיל האוויר.

הפעם ההתנהלות האיראנית שונה. שבעת ההרוגים שהוחזרו לאיראן זכו לכבוד רב, וההנהגה מיהרה להודיע כי תבוא תגובה. אפשר להניח שזה נובע קודם כל מענייני פנים: בצמרת האיראנית ניטש מאבק סביב הפעילות בסוריה ובחזיתות נוספות. השמרנים, בהובלת האייתוללות ומשמרות המהפכה ובביצוע כוח קודס שלהם, מובילים את המערכה הבינלאומית הזאת ומוכנים להשקיע בה הון רב - כספי ואנושי.

הרפורמיסטים, בהנהגת הנשיא רוחאני, מתנגדים לה ודורשים להשקיע את הכסף בבית, בכלכלה האיראנית שטרם השתקמה משנים ארוכות של סנקציות. הציבור האיראני תומך ברובו ברפורמיסטים; זה דוחק את השמרנים לפינה, ומחייב אותם להסביר - וגם להגיב.

 

הסלמה מטרידה

על פניו יש לאיראן שלוש דרכים מרכזיות להגיב. הראשונה, בדרך של פגיעה ביעד ישראלי בעולם - שגרירות, למשל, או אישיות בכירה. השנייה, בדרך של פיגוע מאדמת לבנון לשטח ישראל, באמצעות חיזבאללה. השלישית, פיגוע מאדמת סוריה לשטח ישראל, על ידי כוחותיה או באמצעות אחת המיליציות השיעיות שסרות למרותה.

הסבירות של האפשרות הראשונה נמוכה מאוד. לאיראן יש אמנם היסטוריה ארוכה של טרור בינלאומי (שישראל שילמה עליו מחיר כבד בפיגועים ב־92' ו־94' בבואנוס איירס), אבל ב־2018 טרור כזה הוא נחלתו של דאעש, וספק אם איראן תרצה להפנות נגדה את כל העולם, ואם תעשה זאת בחתימה נמוכה, ספק אם תשיג את אפקט הנקמה וההרתעה המקווה.

גם הסבירות של האפשרות השנייה נמוכה. פיגוע בלבנון יוביל לתגובה ישראלית, שעלולה לגלוש במהירות להסלמה רחבה ואף למלחמה. ספק אם חיזבאללה, שעדיין מלקק את פצעיו אחרי שנים ארוכות של מלחמה בסוריה, רוצה במערכה כזאת, וספק רב עוד יותר אם פטרוניו האיראנים מעוניינים לסכן את השקעתם האדירה בו בשביל נקמה נקודתית.

מכאן שהאפשרות השלישית היא הסבירה ביותר. זה יכול להיות שוב מל"ט, או ניסיון פיגוע על הגדר ברמת הגולן, או רקטות שישוגרו לישראל. אם לשפוט על פי ההצהרות, ישראל מוכנה לכך, אבל עליה לתכנן כמה צעדים קדימה - את ההתכתשות שעלולה להתפתח בעקבות זאת, ואת הפוטנציאל המטריד של הסתבכות עם רוסיה, שסיכוייו גברו השבוע משמעותית על רקע הביקורת הפומבית הקשה שהפנתה מוסקבה כלפי ישראל כמי שמערערת את היציבות בסוריה (ושיחת הטלפון בין פוטין לנתניהו שבאה בעקבותיה).

הסלמה כזאת מטרידה, אבל לישראל עליונות מובהקת - אווירית, מודיעינית, טכנולוגית - שתרתיע כל גורם, בוודאי את סוריה, מהרפתקאות שעשויות להביא לקץ שלטונו של אסד. צה"ל אמנם מוצא את עצמו נלחם כעת בשתי חזיתות במקביל, צפונית ודרומית, לראשונה מאז 2006, אבל כל עוד הדברים לא מתגלגלים למלחמה כוללת, לא מדובר באתגר שימתח אותו לקצה.

האתגר הרוסי, לעומת זאת, סבוך בהרבה, ולישראל אין כלים לטפל בו לבדה. רוסיה צינית, אינטרסנטית, ולא רואה אף אחד ממטר - פרט לאינטרסים שלה. ישראל אמנם הוכיחה נחישות כשפעלה מתחת לאפה ב־T4, אבל לא תרצה לבחון את גבולות הסבלנות של מוסקבה. התפקיד הזה שמור לארה"ב, שתגובתה הצפויה על התקיפה הכימית של משטר אסד תכוון במידה רבה גם למוסקבה.

בהיבט הזה יהיו הימים הקרובים קריטיים בכל אספקט: מול איראן וסוריה ופניה העתידיות של הזירה הצפונית, אבל גם מול רוסיה ופניו של המאבק הבין־דתי והבין־גושי. מוקדם מאוד להעריך כיצד המאבק הזה יסתיים; לטובים ניתנת בו כעת הזדמנות נדירה לפעול, אבל על ישראל להיערך לכך שגם בסופו היא תמצא את עצמה לבד במערכה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו