לפני שבוע סימנו סטטיק ובן־אל וי על עוד הישג בקריירה הבלתי נתפסת שלהם. הם הופיעו בפני 5,000 מעריצים שרופים בפריז, שלא מדברים עברית וחיים אלפי קילומטרים מכאן, אבל מדקלמים את השירים שלהם מתוך שינה. "זו היתה הפעם הראשונה שפתחנו קופות", אומר בן־אל, "וכל האנשים שבאו קנו כרטיסים. אני זוכר שישבנו מאחורי הקלעים, וכשכיבו את האורות, לקראת העלייה שלנו לבמה, כל הקהל התחיל לצרוח. פשוט לא האמנתי שזה קורה, הייתי צריך להרביץ לעצמי כדי להתעורר. אמרתי לסטטיק, אתה שומע אותם?"
סטטיק: "זה היה המופע הכי מושקע שלנו מבחינת המסביב, אבל אני יכול להגיד לך שזו גם היתה אחת ההופעות הכי טובות שלנו מבחינת מה שהצלחנו לתת. זה משהו שאתה לא עושה בכוונה ולא יכול לשלוט בו, אבל כשזה קורה, כולם מרגישים את זה. ובהופעה הזאת זה קרה".
בן־אל: "אתה צריך להבין, כולם שם היו על הרגליים בטירוף, שרים הכל, ואף אחד לא מדבר עברית חוץ מ'שלום', 'תודה רבה' ו'כשר'".
סטטיק: "הסתכלתי על בחור אחד בקהל ששר איתנו את 'סלסולים', ואני רואה שהוא לא מבין מילה ממה שהוא שר".
וכשאתם יורדים מהבמה, מה עובר לכם בראש?
בן־אל: "בא לי לחזור לבמה".
סטטיק: "קודם כל, אתה מזיע את החיים שלך. לוקח לך כמה דקות רק כדי להירגע פיזית, כי ההרגשה היא כאילו רצת ספרינט של שעה. תוך כדי הופעה אתה לא מרגיש כלום, אבל רק אחר כך אתה קולט מה עברת".
יש ביניכם מבט של "עשינו את זה"?
בן־אל: "יש חיבוק של 'כל הכבוד, אחי'".
כמה עלה כרטיס?
סטטיק: "אין לי מושג. לא קניתי".
בן־אל: "150-70 יורו, וזה לא מעט. אבל השקענו מאוד ולא חסכנו בכלום".
• • •
ההופעה הזאת, שהם עדיין לא מתאוששים ממנה וצופים בקטעים ממנה בהתרגשות, היא ביט אחד קטנטן מהדבר הגדול באמת שצפוי להם בזירה הבינלאומית. לפני שבועות אחדים חתם הצמד הכי חם במוזיקה הישראלית על חוזה בשווי עשרות מיליוני שקלים עם איש העסקים חיים סבן, בשיתוף חברת התקליטים קפיטול רקורדס. השניים התחייבו להקליט שבעה אלבומים בעשר השנים הקרובות, והם ינסו להתחרות בשמות הגדולים של הפופ הבינלאומי.
"כששמענו את ההצעה בפעם הראשונה היו לנו צמרמורות בכל הגוף", משחזר בן־אל. "זה היה בסוף ההופעה ברוסיה, קראו לנו פתאום למטה כדי לדבר איתנו".
סטטיק: "קודם כל אתה רוצה לעכל את זה ולהבין מי זה חיים סבן, כי כל הזמן שמענו את השם הזה כשם גדול, אבל היינו צריכים לעשות עליו שיעורי בית, להבין איך זה קרה. ובאמת היה קשה לעכל את זה.
"בארץ הרגשנו שאנחנו על איזה גל טוב מאוד, אבל פה זורקים אותך למים העמוקים. באים ואומרים לנו שאנחנו צריכים לשחק בבריכה של הגדולים, אבל הכי גדולים שיש".
ואחרי שמעכלים מגיע הלחץ?
סטטיק: "ברור. קודם כל חרדת ביצוע, כי אתה מול הליגה הגדולה בעולם. זה כמו לשחק כדורגל מול מסי, לא צחוק. בתוך זה יש גם את העניין הזה שאנחנו רוצים לבדוק - האם אנחנו יכולים לפרוץ את כל השיאים שלנו פה ולשבור את תקרת הזכוכית".
ומה עניתם לעצמכם?
סטטיק: "פראייר מי שלא מנסה".
בן־אל: "חובה לנסות. אין פה בכלל שאלה".
אבל יש סיכון.
סטטיק: "המקצוע הזה בנוי על אמונה עצמית. שנינו עבדנו מאוד קשה במשך עשור, ולא היינו מגיעים למקום שהגענו אליו בלי אמונה. אם לא תהיה עוד אמונה בעתיד, אז גם לא נגיע".
בן־אל: "זרקו לנו חבל ואנחנו חייבים לתפוס אותו, כי יש לנו פה הזדמנות".
כמה זמן התנהל המו"מ ושמרתם את זה בסוד?
בן־אל: "היה מו"מ ארוך ומייגע, עם פערי שעות בינינו לבין לוס אנג'לס. מהצד שלנו היו שלושה עורכי דין (עמית הורוביץ, מור סוואל ומיכאל ריינרט) מול סוללת עורכי הדין של חיים. עד שהגענו להסדר".
• • •
העבודה על הדרך לליבם של האמריקנים נעשית בקפידה ובמרץ. בשלושת השבועות האחרונים, הבית הראשון של השניים הוא אולפן ההקלטות, שבו הם עובדים עם אמילי רייט, טכנאית קול מצליחה, שלקחה פסק זמן מהלקוחות טיילור סוויפט וג'סטין טימברלייק ובאה לעבוד איתם. הסנונית הראשונה תצא כבר ביולי הקרוב - "טודו בום" בגרסה האנגלית.
"האלבום הראשון יהיה בעיקר השירים שכבר הוצאנו, אבל באנגלית", אומר בן־אל. "אבל אנחנו לא מתרגמים את השירים אחד לאחד, אלא כותבים מילים חדשות. יש שירים שמדברים על דברים פחות רלוונטיים להם, כמו 'סלסולים', שבגרסה החדשה ידבר על חופש ועל חיים נטולי דאגות".
איך האנגלית שלכם?
בן־אל: "של סטטיק מצוינת, ואני קורא וכותב בסדר גמור. אני עובד קשה בתקופה האחרונה עם מורה למבטא וגם עם מייקל הרפז (יוצא היי־פייב; ע"ס), שעובד איתי על השירה באנגלית".
איך העבודה עם אמילי רייט?
סטטיק: "כשהיא עובדת עם ג'סטין טימברלייק ובריטני, התפקיד שלה הוא להיות טכנאית הקלטה ולהוציא את הטרקים הטובים ביותר, בעיקר מבחינת הרגש וההגשה. בסיפור שלנו האתגר הוא להוציא אותנו עם מבטא מושלם. היא רוצה את הטייק הכי אמיתי שלנו".
בן־אל, אתה מתכוון לסלסל גם באנגלית?
"זה יישאר. אנחנו נישאר אנחנו, כי הצלחנו בגלל מי שאנחנו. לא ננסה להיות אמריקנים, כי זמרים אמריקנים יש להם מספיק. אני לא אומר לעצמי 'פה ופה תסלסל', זו פשוט השירה שלי, אבל איפה שיוצא לי סלסול, אני מסלסל. לא עוצר את עצמי".
מה לוח הזמנים כרגע?
בן־אל: "אמילי טסה ביום רביעי, והיא תחזור לכאן שוב באפריל. התוכנית היא שיהיו לנו חמישה־שישה שירים מוקלטים. במאי ניסע לטור בארה"ב, ועל הדרך נצלם שם שני קליפים באנגלית. הראשון הוא 'טודו בום', והשני הוא כנראה 'סלסולים' או 'ברבי'. ביולי ייצא 'טודו בום' באנגלית, ובאוקטובר אנחנו נוסעים לעבודת יח"צ וקידום, שזאת בעצם העבודה הכי קשה".
הרבה ישראלים הצליחו בארה"ב בשנים האחרונות, אבל במוזיקה לא היה אחד שעשה את זה בענק. אתם מביאים בחשבון שזה לא יעבוד?
סטטיק: "זה עוד לא קרה, וגם אצלנו זה עוד לא קרה. ועד שזה לא קרה, מבחינתנו זה לא קרה".
"קודם כל, אתה מזיע את החיים שלך". על הבמה // צילום: קוקו
בן־אל: "גם בארץ שום דבר לא בא לנו בקלות, ואף אחד לא חשב שנצליח, בטח לא ברמות האלה. בשנים האחרונות הכל מאוד השתנה ממה שהיה בעבר. בעבר האמריקנים לא היו מקשיבים לזמרים שהם לא אמריקנים, אבל היום הכל הרבה יותר ויראלי, נגיש ופתוח. עובדה ש'טודו בום' הצליח מאוד בדרום אמריקה, בלי שהתכוַּנו לזה. היום הסיכויים של זמרים מישראל להצליח בארה"ב הרבה יותר גבוהים".
אתם מרגישים שמיציתם פה את הקריירה שלכם?
סטטיק: "לא, אין לנו אלבום עדיין, אבל אנחנו בדרך לשם" (צוחק).
אז איך בעצם תמשיכו את הקריירה בארץ כשאתם מנסים לפרוץ שם?
בן־אל: "אנחנו לא עוזבים את הארץ. בארה"ב אנחנו נעבוד שלושה חודשים בשנה, ושם אין הופעות לוועדי עובדים וחתונות. עיקר העבודה היא טור של שלושה חודשים, וחזרה לארץ".
סטטיק: "אנחנו עושים קריירה בינלאומית וניתן לה את כל כולנו, אבל אנחנו לא נוטשים את ישראל בשום מצב. אנחנו נמצאים פה, אנחנו מופיעים פה, וגם הקלטנו שיר חדש, 'Kawa E', שמשלב כמה סגנונות וייצא במאי. אנחנו גם פה וגם שם, אבל הבסיס הוא פה".
מי המודל שלכם בזירה הבינלאומית?
סטטיק: "פגשנו את החבר'ה של 'קפיטול' בצרפת, ואחד הדברים שעלו שם הוא שברור שיש שם אנשים מוכשרים, אבל סטטיק ובן־אל אין, וזה מה שעניין אותם בנו. הם לא מחפשים יהודים מישראל להתחיל להשקיע בהם, הם פשוט ראו בנו משהו שאין להם.
"אז גם מבחינתנו, המודל שלנו הוא סטטיק ובן־אל שעדיין לא קיימים שם, ולכן קשה להשוות ולהגיד לך 'אנחנו רוצים להיות כמוהו', כי אין מישהו כזה".
בן־אל: "אני רוצה להיות כמו סטטיק".
סטטיק (צוחק): "יש לך דרך ארוכה".
יש לכם גם עניין פטריוטי־ציוני, או שלא תבליטו את זה?
סטטיק: "בטח שיש, והיהדות שלנו גם תבוא לידי ביטוי בחלק מהטקסטים. אנחנו לא הולכים להתחפש לאמריקנים, אלא נהיה הזמרים שהגיעו מישראל".
בן־אל: "גם אם היינו רוצים להסתיר את זה, מהר מאוד היו יודעים מאיפה אנחנו. ואנחנו גאים בזה".
סטטיק: "קח את גל גדות, שהיא סופר מוצלחת, ומה שהיא עושה שם זה מדהים. היא גאווה ישראלית, כי היא מחזיקה את הדגל הזה, ואם יש לנו הזדמנות להיות שגרירים - אז בשמחה. תמיד רציתי פוליטיקה".
אם יצליח לכם שם בענק, אתם רואים את עצמכם קמים ועוזבים את ישראל?
בן־אל: "אך ורק אם לא תהיה ברירה. כרגע זה לא משהו שאנחנו רוצים".
סטטיק: "אם נמצא את עצמנו מופיעים שם בלי סוף, אז לא תהיה ברירה. אבל אם אתה שואל מה האידיאל שלי, אז מבחינתי לחיות שם שלושה חודשים בשנה ולחזור לארץ זה מצוין. את הילדים שלי אני רוצה לגדל בישראל, גם אם מאוד נצליח שם".
• • •
גם גדולי המוחות של תעשיית הבידור התקשו לזהות את העוצמות וההצלחות שהחיבור הזה יצר היישר עד הפסגה. מי שבכל זאת זיהו אותם היו המפיקים יואב גרוס ואורן כלפון, שמקפידים על ניהול אישי צמוד, כולל ליווי בזמן הראיון הזה. מלבדם, ג'ורדי הוא המפיק המוזיקלי שלהם ומשה זיו הוא איש יחסי הציבור, אבל עם כל הכבוד לפמליה המגוננת, צמד הזמרים לא שוכח את הימים שבהם אף אחד לא ספר אותם והם היו מרחק צליל אחד מפרישה.
עם חיים סבן
"מי שחושב שלא עבדנו קשה לפני שפרצנו מוזמן עכשיו להיכנס ליוטיוב, וזו טענה שתופרך שם בקלות", אומר סטטיק. "אם תעשה חיפוש על כל אחד מאיתנו בנפרד, תגלה הרבה דברים שיגרמו לך להתחרט שעשית את זה. אבל גם תלמד שהיו שם שני ילדים, שמאוד רצו להצליח ועשו דרך מאוד מאוד ארוכה, כל אחד בנפרד, ואכלו קש, אבל גם לא ויתרו.
"זה הסוד האמיתי. ההתמדה הבלתי פוסקת כנגד כל הסיכויים, בזמן שכל האנשים הכי קרובים אליך דוחפים אותך לעזוב".
היו רגעים שחשבתם שזה כבר לא יקרה?
סטטיק: "אני כבר פרשתי והלכתי ללמוד כלכלה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה הפתוחה".
בן־אל: "לא רציתי לפרוש, אבל הרגשתי שאין לי ברירה. הייתי רגע מלעזוב את הארץ. המצב הכלכלי שלי לא היה טוב, אבל ממש. הייתי על סוף ייאוש.
"החלטתי לטוס ללוס אנג'לס, להיות מתדלק ולשחרר את המוזיקה. השגתי 800 דולר לכרטיס טיסה לארה"ב, שאשתו של אבא שלי העבירה לי".
היו לך חובות?
"הייתי ילד בן 23 עם חובות של 100 אלף שקל. אני יכול להגיד לך שרק לפני שנה וחצי סגרתי את כולם".
הם תמיד היו אחד ברקע של השני, כשהמכנה המשותף הוא שני צעירים שחולמים על היום שיפרצו אחרי שירותם הצבאי. סטטיק שירת כקצין באכ"א, בן־אל היה נציג חיל האוויר בבקו"ם, ששכנע מתגייסים חדשים להתגייס לחיל. אחר כך הם התחילו להופיע יחד במועדונים, ואז בא השיר "דובי גל" שכתב סטטיק עם הראפר רון נשר, שהפגיש אותם לראשונה באולפן ההקלטות.
סטטיק: "שנינו התחלנו מכלום. אני הייתי ראפר שאבא שלו פיזיקאי, ובן־אל היה נטו הבן של שימי".
בן־אל: "הייתי סוחב את הרמקולים להופעות שלו".
מה היה הרגע שהרגשתם שזה קורה?
סטטיק: "השיר 'בארבי' מאוד הצליח וקיבל חיבוק מאוחר מהמדיה, 'כביש החוף' הצליח אבל לא קיבל חיבוק מהמדיה. כשיצא 'סלסולים', קיבלנו את האסמכתא מהמדיה שזה עובד, וגם את החיבוק של הקהל, ואז הבנו שקורה משהו טוב".
מה היה בכם שלא היה ברבים אחרים שניסו לפניכם ולא הצליחו להפוך לתופעה?
סטטיק: "כל התופעות, בזמן שהן קורות, הן תופעות. לפני 'היי פייב' לא היה 'היי פייב', לפני עומר אדם לא היה עומר אדם. אז זה לא ייחודי לנו, שאנחנו משהו שלא היה לפנינו.
"אני חושב שהקסם שלי ושל בן־אל זה החיבור המאוד תלוש של שני עולמות. במקום להיות ראפר וזמר מזרחי, שזה צפוי, זה הפך להיות פופ־ראפ־מזרחי, וביחד יצרנו ז'אנר חדש. זה מה שהיכה פה גלים".
בן־אל: "והיום אתה יכול לראות שעוד אנשים עושים את זה. זה ז'אנר שבעבר היה שייך רק ללהקות בנים".
אתם מבינים את הגודל של הדבר הזה?
סטטיק: "אם נטבע במחשבות האלה, נתפגר. אם נתחיל להגיד לעצמנו 'לא היה דבר כמונו', 'וואו, איזה מדהימים אנחנו' - ככה בדיוק נולד שיגעון גדלות".
אבל עובדתית באמת לא היתה פה הצלחה כזאת. עשרות מיליוני צפיות ביוטיוב, שיא השמעות יומי לשיר - 80 (ל"הכל לטובה", ששבר את השיא הקודם של "טודו בום", 66), שלושה פרסי אקו"ם, מאות הופעות בשנה, וזכייה בשיר השנה, הרכב השנה ופריצת השנה בכל המדיות בשנת 2016.
בן־אל: "קודם כל, אנחנו לא שוכחים את הדרך שעשינו ואת מה שעברנו. אבל לצד ההצלחה, אתה מקבל גם כאפות. כשאנחנו לא בסדר מעמידים אותנו במקום, והמנהלים שלנו לא נותנים לנו להרגיש מלכי העולם אפילו לרגע".
סטטיק: "מתחילת הדרך אמרו לנו דברים בסגנון 'כסף לא מניע את העסק', 'אתם לא סופרסטארים ואל תתנהגו כמו סופרסטארים', 'תסתפקו במה שיש לכם'. כל הזמן טפטפו לנו את זה, ואני מאמין שזה חדר".
היה רגע שהרגשתם שהתבלבלתם?
סטטיק: "בהתחלה היינו המומים, כי לא הבנו וואט דה פאק קורה. זה לא שהתבלבלנו לחשוב שאנחנו מלכי עולם, אבל באמת לא הבנו מה זה הדבר הזה. לי, בניגוד לבן־אל, לא היה אבא מפורסם, והייתי שום דבר. בתוך שנה הפכתי להיות משהו אחר לגמרי, ואתה לא יודע איך לאכול את זה".
בן־אל: "החינוך שאני קיבלתי מאבא שלי הוא שלא משנה מה קורה וכמה ההצלחה גדולה - תמיד תישאר עם האף למטה ועם הרגליים על הקרקע".
סטטיק: "בן־אל לימד אותי הרבה, כי באמת לא ידעתי איך להתייחס לזה".
יש גם פחד שזה ידעך?
סטטיק: "החיים הם דינמיים. גם אם לא יהיה את מה שיש עכשיו, כל עוד אתה לומד ומתפתח ויש לך רומן עם המוזיקה - יהיה לך משהו אחר".
בן־אל: "הסוד הוא ההתפתחות התמידית. עשינו בארץ את מה שעשינו, והנה עכשיו יש לנו הזדמנות לנסות בארה"ב, ועדיין אנחנו משמרים את מה שיש".
סטטיק: "זה לא מפחיד להזדקן. לכל גיל יש את היופי שלו, וכשאתה בן 40, אתה לא שותה ויוצא כמו כשהיית בן 25. אבל יש לך ילד ומשפחה ואת היופי של אותו הרגע, ולהורים שלי יש את הנחת של אותו הרגע.
"היתה לנו השנה שפרצנו, וזה היה יופי וזה היה וואו, אבל היום אנחנו כבר לא שם, אנחנו כבר לא ההפתעה, וזה היופי של היום. ככה זה ממשיך לרוץ".
אתם רואים את עצמכם עושים משהו בנפרד?
בן־אל: "כרגע זה בכלל לא על הפרק".
• • •
כשבן־אל נולד בבית דגן, סטטיק כבר היה בן שנה בחיפה. היום בן־אל (26) מתגורר בדירה שכורה במגדל בצפון בתל אביב, קומה 19, עם שוער בכניסה. סטטיק מעדיף לשמור על הקרבה להורים ומתגורר בחיפה. על פניו אין ביניהם כמעט שום דבר במשותף, למעט התזמון המדויק של הנשיקה שהם שולחים באוויר בסיום כל סרטון שהם מצלמים, וגם הקשר המורכב עם הוריהם הביולוגיים.
סטטיק אומץ בגיל ארבעה חודשים על ידי ד"ר משה רוסו, פיזיקאי בוגר קיימברידג' (היום בן 74), וניצה, מחנכת ומורה לאנגלית (67). הוא בנם היחיד.
"לא פתחתי את תיק האימוץ שלי, אז אני לא יודע בוודאות איפה נולדתי. אני חושב שנולדתי בארץ. להורים שלי הגעתי דרך השירות למען הילד. העובדות הסוציאליות נתנו לי את השם לירן, ואמא שלי רצתה לשמור משהו מהשם המקורי, ושינתה ללירז".
לא היה מעניין אותך לפתוח את התיק האישי?
"כן, אבל צריך פנאי אמיתי ושקט בראש כדי להיות מוכן לדבר הזה, לא כשאני עובד קשה. אתה יודע מתי בוודאות אפתח אותו? לפני שיהיו לי ילדים משלי, כדי שהם יידעו מאיפה אני, ולא יהיה להם את הסרט שלי".
זה משהו שמעסיק אותך במחשבות?
"הרבה פחות מבעבר, והיום הרבה הרבה פחות, כי אני אומר לעצמי, איזה חיים מתנה קיבלתי, אז למה לי להתעסק בזה?"
יש לך מחשבות שהוריך הביולוגיים ישראלים והם יודעים שאתה הילד שהם מסרו לאימוץ?
"כן, עם מוח כמו שלי אתה לא יכול לברוח ממחשבות כאלה. מצד שני, אני חושב שאם הם היו יודעים, הם היו פונים אלי. יש מיליארד אופציות לסיפור הזה, ותאמין לי שחשבתי על כולן. יכול להיות גם שהם לא בחיים".
להבדיל, אתה בקשר מצוין עם ההורים.
"ההורים שלי מבוגרים, ואני מעדיף להישאר לידם. אני גר מאוד קרוב אליהם, כך שאם צריך להביא משהו מהסופר, אני עושה את זה. הם דווקא רוצים שאעבור למרכז, כי הם רואים אותי עושה בכל פעם את הנסיעות האלה. כשהורים מתבגרים, הדבר האחרון שהם רוצים להרגיש הוא שהם נטל על הילדים שלהם".
השיר "הכל לטובה" נכתב עליהם. איך הם הגיבו?
"השמעתי להם ברגע שהיתה סקיצה מוכנה, והיו להם דמעות של אושר. זה שיר מאוד כללי, שכל אחד יכול להתחבר אליו. אבל כשהם שומעים משפטים כמו 'מגדל המים הישן' ועוד דברים אותנטיים, זה צבט להם בלב".
• • •
המקרה של בן־אל הוא אחר. הילד שגדל על ברכי אביו, ליווה אותו בכל התחנות החשובות של חייו והאמין בכישרון שלו יותר מכולם, ניתק את הקשר בעקבות סכסוך משפחתי מתוקשר על רקע הקשר של אביו עם בת זוגו, יהודית באומן, לפני כשנתיים.
"אמא שלי אביבה היא מושלמת", הוא כבר מוכן לשאלה המתבקשת. "עם אבא אני פחות בקשר".
לא בא לך לפעמים להרים אליו טלפון ולדבר איתו?
"אי אפשר לדבר איתו באמת, אבל הרבה פעמים אמרתי לחברים שלו שאם הוא רוצה לדבר איתי בארבע עיניים, אני מאוד אשמח".
אין מצב שתסמס לו?
"זה כבר קרה, אבל הוא לא מוכן לבוא לדבר איתי לבד. זה לא מעסיק אותי ברמה היומיומית, כי אני באמת מאוד עסוק, אבל בגדול זה מטריד אותי. אם לא היו לי השנתיים העמוסות האלה מבחינת הקריירה, זה היה מעסיק אותי הרבה יותר".
מבאס אותך שהוא לא לצידך בתקופה כזו טובה?
"ברור שכן. למדתי מאבא שלי המון. כל מה שלמדתי על המקצוע, זה ממנו. הוא היחיד שבאמת תמך בי, וכשכולם אמרו לי שלא אהיה זמר, הוא היה היחיד שתמך בי ואמר שהוא מאחוריי. הוא השקיע בי את הכסף באלבום הראשון, ודווקא היום, כשאני מצליח ובתקופה טובה, הייתי רוצה שהוא יהיה חלק מזה ושינחה אותי".
יש מצב שתרים אליו טלפון היום ותגיד חג שמח?
"לא יודע".
שימי תבורי. "דודו אהרון, שחווה סיפור דומה עם אמא שלו, חיזק אותי המון", אומר בן־אל // צילום: גדעון מרקוביץ'
התקשורת סיקרה את הסיפור הזה מקרוב, עם הרבה מאוד פרטים. הרגשת שהגזימו?
"הרגשתי שחדרו לפרטיות שלנו יותר מדי. אם הייתי כתב, אני לא חושב שהייתי נכנס למקומות האלה, ובאופן כללי אני לא מבין למה אנשים כל כך מתעניינים בצהוב. באמריקה, כשאתה יושב בראיון, פחות מתעסקים בצהוב. אם יראיינו אותי, לא ישאלו אותי על אבא ואמא שלי ויתמקדו יותר בפן המקצועי. בסיפור שלי היו הרבה כתבות לא נכונות. הייתי קורא אותן ומתקשר לכתב בוכה, ואומר לו שאני לא יכול לעמוד בזה. גם ככה היה לנו קשה כמשפחה לחוות את הסיפור, וכשהכל היה בחוץ, הרגשתי שרק חיפשו את הרוע".
היום אתה כבר חסין?
"אני לא חסין, וברור שזה עדיין פוגע. אבל אם היום אני קורא משהו לא נעים, אז אחרי שעה־שעתיים זה מאחוריי. פעם זה משהו שהיה יכול ללוות אותי ימים. אם אתה מבקר אותי מוזיקלית, אין לי בעיה עם זה, אני אפילו בעד, גם אם תקטול אותי ברמה הכי גבוהה. אבל כשזה נוגע לאבא שלי ולמשפחה שלי, זה מאוד כואב".
מי היה לצידך בכל התקופה הזאת?
"הצוות שלי היה כל הזמן לצידי, וגם דודו אהרון, שחווה סיפור דומה עם אמא שלו וחיזק אותי המון".
עם האחים שלך אתה בקשר?
"בתקופה הזאת אני יותר עסוק, אז אנחנו פחות מדברים בטלפון. אבל כן, מדברים פה ושם".
יש לך ארבעה אחים מוזיקאים, ואתה פרצת יותר מכולם. הם מפרגנים לך?
"אני רוצה שכל אחד מהאחים שלי יצליח, ואני אפרגן להם. אני גם חושב שהם מפרגנים לי בחזרה, אבל אתה צריך לשאול אותם".
• • •
לכל אחד מהם יש בת זוג. בן־אל כבר שנתיים עם אורטל עמר (27), כתבת "ערב טוב עם גיא פינס", והם גרים יחד. סטטיק תכף סוגר שנה עם שרית פולק (26) מחיפה. "הזוגיות מאזנת את כל מה שעובר עלי בשנים האחרונות ומייצבת אותי", אומר בן־אל, וסטטיק מוסיף: "מגיל 15 עד גיל 21 הייתי עם אותה בחורה, אחר כך ארבע שנים עם בחורה אחרת, ובשנה האחרונה עם שרית. אני פשוט זוגי".
בחורות מתחילות איתכם?
סטטיק: "קורה לפעמים, ואנחנו אומרים תודה, כי זו מחמאה. אבל הן לא מתעלקות. אני שומע סיפורים של פעם, של זמרים שפרצו להם לבית או שחיכו להם ליד הרכב - לי זה לא קרה. כנראה אין לי את היופי הזה".
בן־אל: "באופי שלי אני מאוד לויאלי, וכשיש לי בת זוג אני נאמן לה. אבל אם אני רווק, אני משתולל".
אתם מוכנים למסד את היחסים?
סטטיק: "כל החיים רציתי להתחתן בגיל 27, אבל עכשיו אני מרגיש שעוד לא הגשמתי את עצמי. העבודה הזאת היא סופר אינטנסיבית. עכשיו, למשל, כבר שלושה שבועות לא הגעתי הביתה, בגלל עומס של עבודה במרכז. דמיין לעצמך שהיה לי ילד. אני רוצה להתחתן ולהקים משפחה, אבל מאמין שיש לי עוד שנתיים־שלוש לדבר הזה".
בן־אל: "אני תמיד רציתי להיות אבא צעיר, אבל כרגע יש לנו עומס, ואני רוצה לגדל את הילד שלי הכי טוב שאפשר. לא הרגשתי הרבה את אבא שלי בילדות, כי הוא כל הזמן היה בהופעות. אני רוצה לעשות את התיקון הזה ולהיות בבית כמה שיותר".
בשנתיים האחרונות הם כיכבו כשופטים ב"הכוכב הבא לאירוויזיון" של קשת, והפכו לשופטים הצעירים ביותר בריאליטי מוזיקה בישראל. הם הובילו קמפיין של "קסטרו", כיכבו בפסטיגל ושברו את הרשת עם שמונה סינגלים. אבל אלבום בכורה עדיין אין להם.
"על כל שיר שאנחנו מוציאים, אנחנו עובדים קשה מאוד", מסביר סטטיק. "כל סינגל הוא הכי מושקע, בסטנדרטים שאין במדינה הזאת בשום מקום, ואני אומר את זה בלב שלם, בלי להקטין שום דבר אחר שקורה סביבנו. כמות האנרגיה שאנחנו משקיעים בשיר, בנגנים, בקליפ, ברעיון ובתקציב היא כל כך ענקית, שאתה באמת לא יכול לעשות את זה בסדר גודל של אלבום".
בן־אל: "עכשיו כבר יש כמעט תשעה שירים, שיכולים להחזיק אלבום. אבל מה, תעשה אלבום משירים שכולם חרשו כבר?"
אז בעצם לא יהיה לכם אלבום אף פעם?
סטטיק: "אנחנו מנסים לעשות שירים נוספים תוך כדי, אבל עם הזמן הבנו שזה כבר לא האישיו".
בן־אל: "בהתחלה זה כן היה אישיו, כי זה היה הסטנדרט. אבל הבנו שאנחנו לא הסטנדרט. יש זמרים שיכולים להקליט בתוך שנה אלבום שלם, לנו לוקח ארבעה חודשים להקליט שיר אחד".
כל שיר שלכם לא דומה לקודמו. נראה לפעמים כאילו אין לכם קו אחיד.
סטטיק: "זה גדול מאיתנו להבין את זה, כי זה פשוט סטטיק ובן־אל, ואיכשהו זה נשמע שפה אחת. אני לא יודע להסביר לך למה, כי מוזיקלית זה לא שפה אחת. אני יכול לדמיין זמרים שונים ששרים כל אחד מהשירים האלה, ולא היית מוצא את הקשר ביניהם אף פעם. אבל בגלל שזה אנחנו, ויש את הצבע שלנו, אתה מבין את הקשר".
יש סיכוי שתהיה לכם עוד הצלחה בסדר הגודל של "טודו בום"?
בן־אל: "כשהוצאנו את 'טודו בום' לא חשבנו שהוא יגיע לסדר גודל כזה. אתה אף פעם לא יכול לדעת מה יקרה עם השיר הבא שתוציא".
סטטיק: "אי אפשר לתכנן דברים כאלה. אחרי 'טודו בום' הוצאנו את 'הכל לטובה', לא ישבנו בבית ואמרנו שזה יהיה ה'טודו בום' הבא, כי אין שום סיכוי שהוא יהיה. אבל עשינו משהו שאנחנו שלמים איתו, בלי קשר להצלחה של 'טודו בום'. אם הייתי משמיע לך את 'הכל לטובה' לפני שהוא יצא, היית אומר שהוא לא יצליח כמו 'טודו בום'. גם לנו זה היה ברור".
בן־אל: "אנחנו לא מחפשים לשחזר את ההצלחה של השיר הקודם".
סטטיק: "אנחנו לא בשלב שאנחנו מחפשים גושפנקה למשהו. אני צריך להוכיח לך שאנחנו יכולים לכתוב מוזיקה טובה? שאנחנו יכולים לעשות את 'טודו בום'? כבר עשינו".
בן־אל: "זה משהו שלמדתי עם הזמן, כי לפני שלוש שנים חשבתי שאם משהו הצליח, צריך לחקות אותו. זו מחשבה שהרבה אמנים עושים, וזו טעות גדולה".
סטטיק: "קבל שני מצבים. אחד - יוצא 'טודו בום', ומייד אחריו עוד 'טודו בום', ואז עוד אחד ועוד אחד, ובחמישי אתה כבר אומר לעצמך, די, כמה כבר אפשר לשמוע את זה. והמצב השני - יוצא 'טודו בום', ואחריו 'הכל לטובה', ואחריו 'נמסטה'. איזה יופי זה, אה?"
"הכל לטובה" יצר תחושה שאתם רוצים להוכיח שאתם יכולים לעשות גם מוזיקה יותר רצינית.
בן־אל: "אני חושב שזה די נכון. מבחינתי זה שיר מאוד בוגר שלנו, ביחס לשירים אחרים".
סטטיק: "לא ניסינו להוכיח כלום לאף אחד. בשום שלב לא היתה ישיבה ואמרנו, בואו נראה להם שאנחנו מסוגלים לזה ולזה. אנחנו לא שם מבחינת הכתיבה והיצירה. נכנסנו לאולפן ויצא לנו 'הכל לטובה'. פעם בכמה זמן יוצא לנו שיר, וזה מה יש, בלי להתחרבש ובלי לשאול אם זה מתאים לרדיו או מה יחשבו ואיך יגיבו".
• • •
לראשונה, הם מתכוונים לפתוח בקרוב קופות גם בארץ, בהיכל מנורה מבטחים. "אני לא אגלה לך מה יהיה במופע", אומר סטטיק, "אבל בארץ יש הרבה אנשים שמופיעים במקומות מאוד גדולים, ולפעמים מתרסקים. כשאתה הולך להופעה בקיסריה או ביד אליהו או בכל מקום גדול אחר, יש משהו שאתה מצפה לראות. נניח, אני הלכתי להופעה של עומר אדם, ובאמת ככה דמיינתי הופעה - שכולם עפים ונהנים. אבל את ההופעה שאנחנו נעשה אתה לא יכול לדמיין. אני בכלל לא מדבר איתך על התוכן שיהיה מעולה, אלא על ויזואליה שאתה לא יכול לדמיין".
מה חלוקת התפקידים ביניכם?
בן־אל: "אנחנו עושים הכל ביחד".
סטטיק: "אנחנו ממש נשואים".
יש ביניכם חילוקי דעות?
בן־אל: "בהתחלה היו קצת, היום כמעט אין".
סטטיק: "בסופו של דבר, כשיש שני אנשים שמובילים את העסק קדימה, צריכים לקבל החלטות ביחד. זה לא חילוקי דעות ברמה של מריבות. כל מהלך שאנחנו עושים מקבל שתי דעות, ובסוף יש פשרה, כי בסופו של דבר יש פה עסק. אנחנו מדברים על הכל, וכשמחליטים מה עושים ואיזה בגדים הרקדנים ילבשו ולאן לטוס ואיזה שיר נוציא, הכל מתקבל במשא ומתן ובפשרות".
איך אתם עם ביקורות?
סטטיק: "אני קורא הכל, אבל לאו דווקא מיישם".
בן־אל: "אם יש משהו שכולם אוהבים, זה לא טוב, כי חסר לי הדו־שיח של בעד ונגד".
סטטיק: "הסוד במקצוע הזה, ובכלל בחיים, הוא להיות תמיד צעד אחד קדימה. אם אמרו עלינו ככה וככה, הם לא ידעו שאנחנו בעיצומו של משא ומתן עם 'קפיטול'. אנחנו תמיד בשלב הבא".
כך התנהגתם גם כשטענו שאתם שופטים צעירים מדי ל"הכוכב הבא"?
"כשאנשים התעסקו בשאלה למה ליהקו אותנו לזה, אנחנו כבר היינו עסוקים בלחשוב איך עושים את זה הכי טוב. אנחנו כן קוראים מה שכותבים עלינו, ולפעמים, כשכותבים דברים מגעילים, יכול להיות שיש בהם טיפת אמת שאתה יכול ללמוד מהם. אבל אנחנו לא נשארים מאחור".
בן־אל: "אבא שלי כל הזמן אמר לי: כל עוד רושמים את השם שלך נכון, הכל בסדר, אבל אם רושמים את השם בשגיאות כתיב, אתה בבעיה".
מה חשבתם על השיר של נטע ברזילי לאירוויזיון?
בן־אל: "אני לא רוצה לפתוח לה פה, אבל לדעתי היא תנצח. זה שיר מוזר, וזה כבר טוב".
סטטיק: "אהבתי את השיר, אבל הוא לא הפתיע אותי. אם היית מבקש ממני לדמיין איך יישמע השיר שלה, זה בדיוק מה שהייתי מדמיין. זה ביצוע מצוין, שנשמע כמו עוד אודישן שלה. נניח, 'גולדן בוי' של נדב גדג' כן הפתיע אותי, כי הוא היה לא צפוי עם הים־תיכוני".
בן־אל חושב שהיא תנצח באירוויזיון. נטע ברזילי // צילום: רונן אקרמן
אתם הייתם יכולים לשיר את השיר שלה?
סטטיק: "לא".
בן־אל, אתה היית פחות בעדה בתוכנית.
"בהתחלה דווקא עפתי עליה כי היא גיוונה מאוד בביצועים שלה, אבל בהמשך הרגשתי שהיא חוזרת על עצמה עם הלופר, ופחות התחברתי".
אתם חושבים שמרגי, שסיים שני, התפספס?
בן־אל: "אני חושב שאם הוא ימשיך לעבוד קשה, יש לו סיכוי גדול מאוד להצליח".
סטטיק: "בסופו של דבר, אם אין לך סינגל מפוצץ ברדיו, אתה שוב מישהו מאוד מוכשר, שאף אחד לא שמע עליו, וזאת המציאות. אבל הוא רק בן 18, נראה לך שאפשר להתפספס בגיל 18?"
היה מעניין אתכם לייצג את ישראל באירוויזיון?
סטטיק: "לא ממש".
בן־אל: "פעם זה היה החלום שלי, אבל עם השנים הוא דועך. כשהייתי ילד חשבתי שזו הבמה הכי גדולה להופיע בה. היום אתה יכול להופיע על במות גדולות וחשובות פי 10, וזה מעניין אותי יותר".
השנה סירבתם לפסטיגל. למה, בעצם?
סטטיק: "בשנה הראשונה היינו שם שחקנים, ובשנה השנייה היינו אמנים אורחים והיה כיף. כשפנו אלינו לגבי חנוכה הבא, אמרנו, בואו נעשה משהו יותר מגניב. היו לנו כמה דרישות, לא ברמת הג'קוזי בחדר או סוכריות לפי צבעים, אלא דברים מקצועיים, כמו לבחור בעצמנו את הרקדנים שלנו. אבל זה כנראה לא יקרה".
מה דעתכם על מה שקורה עם עומר אדם?
סטטיק: "ברכה של החיים. לא הכרתי את עומר לפני הפסטיגל האחרון, שבו שיתפנו איתו פעולה, וגיליתי מישהו מאוד מאוד מוכשר ומוזיקאי בחסד עליון. חוץ מזה, הוא מאוד אינטליגנטי בהבנה שלו את המקצוע ועושה בחירות נכונות, והוא ורסטילי. תראה מה הוא עבר מ'פה זה לא אירופה' ל'שני משוגעים'".
בן־אל: "הוא כוכב באופי שלו. יש שם סטאר קוואליטי אמיתי. שים לב שגם הריקודים שלו תפסו".
יש לכם הסבר להצלחה הזאת?
סטטיק: "זה כמו שתשאל למה 'טודו בום' הצליח. אין לי איך לענות על זה, כי אני לא יודע להגיד לך איך זה קרה. אבל יש שם משהו מאוד אמיתי".
• • •
בדומה לסטארים הגדולים בעולם, במיוחד הראפרים, גם סטטיק ובן־אל לא מוותרים על לוקים מוקפדים, שאולי ייקטלו במדורי האופנה, אבל ימשכו אליהם את כל העיניים ויגרמו לכם לדבר עליהם. אל הבגדים היצירתיים מתווספים תכשיטי זהב ויהלומים מסנוורים בשווי מאות אלפי שקלים. "זה סופר חשוב לנו", אומר בן־אל. "המעצב שלנו, מעוז דהאן, נותן לנו הרבה חופש ויצירה. כל לוק הוא תוצאה של ישיבה עם כל אחד מאיתנו וכמובן תיאום כדי שנהיה באותו הקו".
מה המותג האהוב עליכם?
סטטיק: "לי יש חיבה לוורסא'צה, ואם תראה את הקליפ של 'סלסולים', אתה תראה שיש לי שם שרשרת של ורסאצ'ה. יש משהו בסמל שלהם, המדוזה, שאני מאוד אוהב. זו מדוזה מאוד יפה שכולם רצו אותה, אבל היא התנהגה כמו ביצ'ית, ומה שקרה בסוף זה שהיא הפכה להיות הדבר הכי מכוער, וכל מי שמסתכל עליה הופך לאבן. התחברתי למשהו בקונספט הזה".
מה הפריט הכי יקר שיש לכם בארון?
סטטיק: "מעיל עור אדום שעלה 4,500 יורו. זה יקר ביחס למה שיש לי בארון. יש היום אנשים שקונים תיקים ב־40 אלף שקל, אני לא במספרים האלה".
בן־אל: "אני מאוד אוהב אופנה, אבל לא מבזבז הרבה כסף על בגדים. לא אקנה חולצה ב־1,000 יורו רק בגלל שכתוב עליה ורסאצ'ה. אני עדיין תימני, בכל זאת".
סטטיק: "שאראה לך את שלושת תיקי הגוצ'י שלו?"
בן־אל: "על תיקים ונעליים אני מוכן להשקיע. התיק הכי יקר שיש לי הוא תיק גב של גוצ'י, שעלה 1,600 יורו. הוא היחיד שעולה כל כך הרבה".
מה לגבי היהלומים?
סטטיק: "אני תמיד אהבתי זהב, הוא משרה עלי ביטחון. יהלומים זה משהו שהגיע יותר מאוחר".
בן־אל: "אני תמיד אהבתי יהלומים".
אתם מתעוררים בבוקר ומתחשק לכם יהלום?
בן־אל: "אצלי זה יותר עניין של מחשבה, ואם בא לי תכשיט מסוים, אני הולך לקנות".
סטטיק: "אצלי לכל תכשיט יש סיפור. אתה רואה את זה?" הוא מצביע על הצמיד הגדול מבין הארבעה שמונחים על פרק ידו. "בקליפ של 'טודו בום' רציתי שיהיה לי פיס מאוד מיוחד, ועשו לי משקפיים מזהב עם יהלומים. מה שלא הבאתי בחשבון זה שהם שוקלים 155 גרם, וזה ממש כמו חצי פחית קולה על הפנים. הבנתי שאני לא ארכיב אותם, והתכתי אותם לצמיד הזה".
כמה שווים היהלומים שיש עליך כרגע?
סטטיק: "אם תשאל את אמא שלי, היא תגיד לך שבלי היהלומים אני שווה מיליארדים".
יש פה גם עניין של שופוני?
סטטיק: "אם הייתי קונה פרארי, הייתי אומר שזה אולי שופוני. אבל אני בא עם לוק קצת אחר, שצפוי לקבל ביקורות שליליות. אז נראה לי שזה בדיוק ההפך משופוני".
בן־אל: "מבחינתי, גם אם בן אדם בא עם פרארי וזה מה שעושה לו טוב - סבבה. אם יום אחד יהיה לי הרבה מאוד כסף וארצה רכב מפואר, לא תהיה לי בעיה לקנות, ולא אכפת לי מה יגידו. אמנם לא אפתח את הגג ואשים מוזיקה בפול ווליום כדי לגרום לכולם להסתכל עלי, אבל אם אני אוהב דגם מסוים, אני אקנה אותו".
אתם עשירים?
בן־אל: "כל מה שאנחנו עושים אנחנו משקיעים מהכסף שלנו. לא נשאר הרבה, כמו שאולי חושבים".
סטטיק: "זה עסק שמלבה את עצמו".
בן־אל: "אבל אין תלונות".
סטטיק: "יש לנו ניהול מצוין, שהוא כמו משפחה. אבל מעבר לזה יש שקיפות מלאה, ומהרגע הראשון אנחנו מקבלים פירוט על הכל".
אתם בזבזנים?
סטטיק: "חשוב לא להתפזר. אני מחושב מבחינה כלכלית, אבל זה לא אומר שאני לא יכול ליהנות מהחיים כשבא לי או להשתולל. השאלה עם כמה אחוזים מההכנסות שלך אתה משתולל".
מה הייתם אם לא הייתם זמרים?
סטטיק: "יהלומן".
בן־אל: "נראה לי שהייתי עובד בתחום הנדל"ן, ואם זה לא היה עובד, אז מתדלק בארה"ב".
כמה ברכות אתם מצלמים למעריצים ביום?
סטטיק: "זו שאלה ששואלים אותנו בראיונות לפני שמבקשים אחת".
עלית עלי. זה קורה הרבה?
בן־אל: "אורן כלפון החליט שאנחנו מרכזים את כל הבקשות ומצלמים הכל ביום אחד. אבל ההחלטה הזאת לא קורית בפועל, כי כשאני יוצא לרחוב ומבקשים ממני לעשות סלפי, אני עושה. גם עכשיו, כשהוצאתי את הזבל החוצה, השכנה באה וביקשה ממני".
סטטיק: "הרבה חברים שואלים אותי איך יש לי כוח לזה, אבל זו השגרה שלי. אני יוצא מהבית ואני יודע שזה הולך לקרות, אלה החיים שלי. כמו שאתה מתעורר בבוקר וזורק זבל לפח, אנחנו גם מצלמים סרטונים".
ואם ניגש אליכם מישהו לסלפי ואתם באמצע הביס?
סטטיק: "יש לי חוקים מאוד ברורים. אם אני ממתין לאוכל, אין לי בעיה. אבל כשאני באמצע אוכל אני לא עושה סלפי ולא סרטונים".
ומה תאמר למי שייגש באמצע הביס?
סטטיק: "אני אומר לו 'אין בעיה, אבל כשאסיים לאכול'. רוב האנשים מקבלים את זה, כי הם מבינים שהפריעו באמצע האוכל".
בן־אל: "יש גם כאלה שמקבלים את זה לא טוב. חושבים שאתה שחצן ותופס מעצמך".
סטטיק: "אם עשינו סלפי עם 99 אנשים מתוך מאה שחיכו, אז זה שלא הספקנו להצטלם איתו יגיד, 'יאללה, אלה איך עלה להם, נהיו סלב, מי ישמע'. ואנחנו עונים לו: 'נמסטה'".
erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו