לבנות את נשמתו של "החומר האנושי"

המאבק המהונדס נגד הרחקת המסתננים האפריקנים ממדינת ישראל, הוא מועד ב' של דיכוי המזרחים. דווקא כאשר המדינה סוערת בעקבות הסדרה התיעודית "סאלח, פה זה ארץ ישראל", בשטח לא קורה כלום מלבד חילופי האשמות וצעקות בין פוליטיקאים ואמנים. 

אליטה פוליטית רדיקלית, מאורגנת היטב, שוב מצליחה לחבור עם מנגנון הכוח של בג"ץ כדי לפעול נגד מדיניות חברתית ברורה של הממשלה. ואין ספק שממשלת הליכוד חרתה על דגלה את קידום האוכלוסיות שסבלו לאורך שנים מסוג של אפליה והמשך הדיכוי - אלא שבסיבוב הנוכחי זה מתבצע באמצעות החלשת הלגיטימיות של קולות הבוחרים. 

ההנדסה החברתית של היום מגולמת בשימוש במסתננים ככלי לכפייה תרבותית. האם לפני שהשמאל הרדיקלי גילה את הפוטנציאל האנטי־ציוני של המסתננים, הם הקדישו תשומת לב לקידום חברתי בדרום תל אביב או בעיירות הפיתוח? מאחורי המאבק "נגד הגירוש" מסתתר אותו ניכור ישן נגד המוני עולי המזרח, ששינו את החברה מאז תחילת שנות ה־50. 

השמאל של אותן שנים התגלם במפלגת מפ"ם. מפא"י הסוציאליסטית לא נחשבה לשמאל. שלמה טבעוני, איש קיבוץ אלונים, היה פעיל בנושא קליטת עולים מזרחים במפ"ם בתחילת שנות ה־50. ליבו נשבר מחדלון מפלגתו בקליטת העולים, והוא ניבא שיום הנקם בוא יבוא. 

מטרת הממסד, טען טבעוני כבר באותם ימים, היא "הקמת גטאות עדתיים שמגמתם למקימים אותם שלטון ללא מצרים". הוא כתב: "היחס הוא לכל אורך החזית האשכנזית, אלא שיש הבדלי תכסיסים בין האשכנזים. אולם המטרה שלהם היא אחת: ליצור מעדות המזרח סמרטוט גדול שכולם ינגבו בו עד תום". הדברים מובאים במחקר היסוד של ד"ר אלי צור "מפ"ם 1954-1948 - בין דימוי למציאות". 

טבעוני האשים את מפלגתו, שעולי המזרח לא זוכים אצלה אפילו למחצית החרדה ותשומת הלב שהיא מפנה כלפי הערבים. את מפ"ם הגדיר כ"מפלגת משכילים בלבד", שדוחה את המוני המזרח. היום אלו האליטות המאורגנות שמסוגלות ביום טוב להביא 20 אלף איש להפגנה. היתה לחוזה מקיבוץ אלונים תקווה מוזרה: "למרות שטוב לי בביתי הקיבוצי... הנני נושא תפילה לעליית הפשיזם היהודי, שיעלה ויכה באלה שנתנו לי לשקשק. ואולי מכות הפשיזם היהודי ילמדונו..." "הפשיזם היהודי" היה כינוי שגור בשמאל של שנות ה־50 לתנועת החרות בהנהגת מנחם בגין.

תפיסת העולם הסוציאליסטית ראתה לנגד עיניה מסה שנקראה "חומר אנושי". "אנחנו עוד איננו יודעים איזה חומר גולמי מסוכן התרכז בצבא ישראל ומחזיק את הנשק ביד", קונן מנהיג מפ"ם, יעקב חזן, בדיון של צמרת מפלגתו על פירוק הפלמ"ח. "כל מי שאינו משוחד מוכרח לומר שהמסורת שהיתה בפלמ"ח, נאמנותו לחזון ההסתדרות, נתנה לו את האפשרות לקלוט אחרת, לבנות את נשמתו של אותו חומר שבא אליו".

 

החליפו לו את העם

ביטוי המפתח של "הדוקטרינר המשיחי" הוא "לבנות את נשמתו". ולכן מטבע הדברים מפ"ם הסוציאל־סטליניסטית התנגדה לעלייה ההמונית; היא תמכה בהמשך העלייה הסלקטיבית, כפי שהיה נהוג בציונות מאז 1920, כאילו לא נפל דבר במאי 1948. 

מנגד, גם המפלגות הבורגניות ובראשן "הציונים הכלליים", התנגדו לעלייה ההמונית הבלתי מבוקרת. במערכת הבחירות של יולי 1951 עמדה העלייה בראש סדר היום. בכרזת בחירות של מפא"י נגד "הציונים הכלליים" מובא ציטוט של מנהיג המפלגה פרץ ברנשטיין: "עלינו לעורר את השאלה אם מחזקת אותנו העלייה או מחלישה אותנו?" ההתנגדות של השכבות המבוססות לעלייה ההמונית מהמזרח בהחלט חיזקה את מפלגתו של ברנשטיין, שהכפילה את כוחה. 

בראיון עם עמוס קינן בכתב העת "פרוזה", שיצא אחרי המהפך של 1977, אומר האמן שאחרי 1948 החליפו לו את העם. "(אורי אבנרי) שאל אותי: האם ייתכן שבשנת 48' היה שבר גיאולוגי בחברה הישראלית, ושאנחנו פשוט לא אותו העם שהיה פה עד 48'? אני מתחיל לחשוש שזוהי האמת", אמר קינן. "שהעם שחי פה עד 48' הגיע לנקודת שיא שלו במלחמת השחרור... העם שהיה ב־48' - איננו עוד. יש פה עם אחר".

התחושה הזאת בקרב "העם הוותיק" קיימת וביתר שאת גם היום. כמו בשיר המפורסם של ברטולד ברכט, המדבר על כך שהמפלגה מאוכזבת מהעם. אי לכך המפלגה שוקלת לפזר את העם.

 

היה אפשר אחרת?

אבל אלה שמאוכזבים מהעם, שיישאר פה גם כאשר רה"מ נתניהו ילך, תמיד מדברים בשם "הצדק החברתי" והסוציאליזם או הסוציאל־דמוקרטיה. הסוציאליזם הוא עדיין מיתוס כל כך חזק, שאפילו האינטליגנציה הדתית חוזרת לסגוד לו במסגרת מסע חנופה לאליטה המאוכזבת מהעם. 

וזה מחזיר אותנו ל"סאלח" ולמדיניות הקליטה ההמונית. בסופו של דבר הרמיזות של סדרת הטלוויזיה הן ש"הממסד האשכנזי" קו נטוי "הציונות" קו נטוי מפא"י לוכסן המדינה - הם אלו שדפקו את השחורים. זאת הטעות הגדולה. הקליטה ההמונית וכל ההנדסה החברתית הכרוכה בה הן פרי השיטה הסוציאליסטית. סוציאליזם לא יוצר "צדק חברתי" וגם לא שוויון. הוא יוצר שליטה, ריכוזיות, ריכוז כוח שלטוני אדיר בידי מעטים. מטבעו הוא תוצר או כלי תיאורטי חלוד בידי קבוצת אוונגרד אינטלקטואלית תאבת כוח. יכול להיות שראשי מפא"י שטיפלו בקליטה הושפעו גם מרגשי התנשאות ואולי גזענות. אבל הם הונחו בעיקר על ידי השיטה החברתית־אידיאולוגית שהכירו ואשר נוסתה בהצלחה בארץ ישראל מאז הקמת ההסתדרות ב־1920. 

הגזענות לא היתה של המפא"יניקים ובראשם בן־גוריון. היא היתה נחלת מערכת "הארץ", שפרסמה סדרות של כתבות גזעניות מתוצרת אריה גלבלום ועמוס אילון. המסקנה שלהם היתה שלעלייה מצפון אפריקה אין מקום בארץ בגלל התרבות המפגרת שלה. וזה בהחלט השפיע, והעלייה נפסקה. גם במפא"י אישים כמו לוי אשכול התנגדו לעלייה ההמונית. אבל העוולות ואי הצדק שהיו כרוכים בקליטה בנוסח מדינת הסעד הסוציאליסטית, מעלים בהכרח את השאלה - האם היה אפשר אחרת? העובדה היא שחברות שנמצאות בתהליך של "בניין אומה" נוטות לכיוון הסוציאליזם. הסוציאל־דמוקרטיה הופכת למכשיר ולשיטה. 

 

"היחס היה מבזה". פרופ' משה בר־אשר // צילום: אורן בן חקון

 

זאב שטרנהל, בספרו "בניין אומה או תיקון חברה", מכנה את האידיאולוגיה של מפא"י "סוציאליזם לאומי". בכל אופן מדובר בתהליך של בניין אומה שנשען על השלד המפלגתי. בשלב מסוים החברה היצוקה בתבניות בעטה בשלד הפיגומים של "המפלגה", והרגישה שהיא עם והתחילה ללכת. העם התחיל ללכת בעצמו לא בעזרת הדוקטרינרים החמורים. אלה כמובן לא מוותרים והם מתרגמים את ההנדסה החברתית למושגים של ביורוקרטיה ורגולציה ופסיקות משפט והלכות. הציבור מבין שהכלכלה החופשית שיש הקוראים לה "קפיטליזם" צודקת יותר - הרי קפיטליסט קלאסי מציל עיתון ואחר כך אותו עיתון חופשי להניף מחדש את דגל הסוציאליזם.

 

"ברור שהיתה מדיניות"

"קודם כל צריך לומר באופן בסיסי שכל העליות נתקבלו בשעתן לפי התנאים שהיו באותה עת בארץ", אומר פרופ' משה בר־אשר, חתן פרס ישראל ונשיא האקדמיה ללשון העברית. "היו אנשים שהגיעו בשנות ה־20 וה־30, פגשתי אחדים מהם, שלא מצאו איש שיקבל אותם. חיפשו עבודה והרבה זמן לא מצאו. אני הגעתי לארץ ארבע שנים וחצי לפני הוריי, ב־1951, ואנוכי ילד בן 12. לא בתנועת גורדוניה ולא במזרחי - לא ראיתי זלזול בעולים. ראיתי חיבוק. ראיתי יחס מעולה.

"ברור שמדינה שמקבלת אוכלוסייה שמשלשת ואולי מרבעת את האוכלוסייה שלה, ועוד בימי הצנע הקשים, תתקשה בקליטה. זאת נקודה שאסור לשכוח אותה. אבל אני מבקר את העמדת העניין כאסון שאין לו כפרה. יש כאן חוסר כנות בהעלאת העניין לממדים מבהילים. בסופו של דבר, מערכת החינוך הכינה ציבור גדול שמתוכו רבים הגיעו להישגים גדולים באקדמיה, בצבא, בפוליטיקה ובכלכלה. הדברים ששמעתי ממרים פרץ, מאנשים במוסררה, במעברת הרצליה ובמעברת אשקלון. אנשים שמחו שבאו לארץ. רוב האנשים לא קיטרו ולא התלוננו. אסור לשכוח".

בר־אשר אומר כי הביקורת היא "קודם כל על היחס המבזה. הביטוי 'בסך הכל הבאנו אנשים פרימיטיביים', נשמע מבן־גוריון ומטה אצל בעלי תפקידים. היה יחס מבזה שהתבטא בסלקציה. אנשים עולים ארצה אבל בלי זקני המשפחה ובלי נכים. גזרו על אנשים להתפשר על יסודות חייהם. אני יודע, למרות שאין לי מסמכים ביד על כך, שאת המהלך הזה הוביל ד"ר שיבא וגם יוספטל. אבל זה קיבל גיבוי מידי בן־גוריון. כיוון שזה היה עקבי, ברור שהיתה מדיניות. אבל האם זה ימחק את העובדה שאת האיש הזה זימן שר ההיסטוריה להקים מדינה ולהציל עם מכיליון?

"הבעיה העיקרית היתה במלחמה שבאה לביטוי בחינוך. רמיסת המסורות שהאנשים באו איתן. שמעתי כך מיהודי במוסררה - שנים הוא היה מפגין נגד בן־גוריון וגם היה נגד המדינה. הוא אמר לי: 'הביאו אותנו שנזלזל בבית הכנסת; והילדים ספגו את המסע נגד הדת'.

"בניגוד לסיכום עם ההורים, היו מכסות - 10 אחוזים מהילדים נמסרו למוסדות המזרחי ורוב ילדי צפון אפריקה הועברו למוסדות חילוניים, וזה יצר משבר חמור במשפחות כי רוב הילדים לא עמדו בלחץ של שטיפת המוח. שמעתי מאדם בשם שלמה הופמן, שהיה בעל תפקיד במשרד הסעד. הוא שאל את אחד ממנהיגי תנועת העבודה, מפאת כבודו לא אזכיר את השם, 'למה גילחתם לילדים התימנים את הפאות במעברת עין שמר?' הוא השיב: 'כי אחרת הם היו הולכים למזרחי (מפד"ל) והיו מצביעים לדתיים'. אני רואה בעניין הכפייה הרוחנית פגיעה הרבה יותר חמורה מהנושאים האחרים כמו פיזור האוכלוסין".

 

ליד הקבר של ועקנין

הזכרתי לפרופ' בר־אשר שלפני כמה שבועות העלה ח"כ אמיר אוחנה את שמו של נתן אלבז במסגרת נאום בכנסת. מלבד מעשה הגבורה של אלבז, שנשכב על הרימון והציל את סובביו, הוא הקריא קטע ממכתב להוריו במרוקו שבו אלבז מספר להורים על הביטוי השגור ברחוב "מרוקו סכין".

"אני זוכר את המאורע של נתן אלבז", אומר בר־אשר. "מייד אחרי זה כתב אלתרמן שיר. אחר כך עמוס אטינגר כתב פזמון וג'ו עמר שר. זה עורר גאווה. אני זוכר שהועברו חללי מלחמת קדש להר הרצל. זה היה כחצי שנה אחרי המלחמה. היה בחור שנפל, ועקנין, שהוריו שמעו על מותו בקרב רק כחצי שנה אחרי. ההורים הגיעו לארץ כשבוע לפני הלוויה. הייתי שם, בבית הקברות. ראיתי את בן־גוריון עומד זמן ארוך ליד קברו של ועקנין. והאבא על ידו, לבוש בגלבייה שלבשו במרוקו. הוא דיבר איתו דברים חמים. בן־גוריון חשב שהאנשים האלה, על ידי נפילת הבנים, הכשירו את עצמם להיות בין בוני הארץ.

"כשבאתי לארץ בשנים הראשונות כשהיו שואלים אותי מאיפה אני ואמרתי ממרוקו, תמיד אמרו 'אתה יודע שמרוקו סכין'. בכפר הילדים 'ביתנו' ואצל הרב עמיטל זה לא היה. הביטוי נשמע ברחוב. אמרתי לדודי שככה אומרים לי שהוא הגיע לארץ. אבל באותה מידה אמרו גם 'רומני גנב'. כשהייתי מורה באשקלון, פגשתי הרבה רומנים שהגיעו. אנשי עידית; עם מספרים על היד מאושוויץ. אישה אחת נפלאה אומרת לי שברחוב אומרים כל רומני גנב. היום קיים הזלזול בעולי אתיופיה".

פרופ' בר־אשר חושד בכוונות של אלה שמעלים היום את הטראומה של קליטת יהודי המזרח. "יש פוליטיקאים והם חשודים בליבוי הדברים", הוא אומר. "לא הייתי מוכן לתת קרדיט לכל מי שמעלה זאת שכוונתו טובה. שלמות החברה בישראל בסכנה. לא צריך להגדיל את הבעיה. החברה בארץ משוסעת. האם בגלל זה צריך להחליף את שם בית החולים שיבא או את שם בית החולים יוספטל באילת? להגיד לך את האמת, אין לי תשובה. בסך הכל העולים שבאו מצפון אפריקה לא באו ממצוקה. לא היתה סכנה כמו בתימן או בעיראק. בצפון אפריקה המצוקה היתה - אבל לא גדולה. רוב הציבור קם ועלה לארץ כי ראה בזה ימות המשיח. ולכן הוא ראוי לשבח". √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו