הכתיבה על אהוד אולמרט וספרו נעשית בחוסר רצון. הוא הסוס המטופח ביותר באורווה של נוני מוזס, ובעל האורווה כופה על התקשורת להתעסק שוב ושוב במי שנאלץ למעשה להתפטר מראשות הממשלה אחרי מעט יותר משנתיים בתפקיד. אולמרט היה בסך הכל ראש ממשלה כשלוש שנים, אבל הוציא ספר הארוך בכ־200 עמודים מהביוגרפיה שכתב לאחרונה תום שגב על בן־גוריון.
גם להיות ראש ממשלה לשעבר צריך לדעת. אולמרט בראיון איתו אמש בטלוויזיה יצא בסדרת האשמות בסגנון שמסביר היטב מדוע לא התאים להיות ראש ממשלה. ההאשמה הכי מגוחכת היתה שבנימין נתניהו היה מראשי הקושרים נגדו, ארגן את החקירות נגדו, ושלדון אדלסון הקים את "ישראל היום" כדי להפיל אותו. הוא מאמין שהוא חוסל בדיוק כפי שיצחק רבין נרצח. כמה אפשר להיות מנותק מהמציאות? אבל זה אולמרט, בדיוק כפי שהיה בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. בדבר אחד הוא צודק. בספרו הוא כותב על "הרוע האופייני לחיים הציבוריים שלנו".
ובכל זאת, כמה דברים עומדים לזכותו. היה מי שתיאר אותו כשולף ההחלטות המהיר במזרח התיכון. אחדות מההחלטות היו נכונות וצריך לתת לו קרדיט עליהן: ההחלטה לצאת למלחמת לבנון השנייה היתה פעולה רפלקסיבית מהבטן, בלי יותר מדי שיקול דעת וגם בלי להבין שאנחנו נכנסים למלחמה. בזה היה כוחה. בזה הרוויחה ישראל הרבה נקודות הרתעה. גם ההחלטה לצאת ביומיים האחרונים של המלחמה למאמץ מבצעי אחרון, להגיע עם כוח שריון עד הליטני, למרות האבידות הכבדות, היתה נכונה, ואולמרט ראוי לכבוד על כך. זו דעת מיעוט, אבל הוא צודק כי האשמתו של בוגי יעלון, שהמהלך היה מעשה מלחמתי שנעשה ממניע פוליטי מושחת, היא שערורייתית. לישראל הוצעה הפסקת אש שהיתה מעין כתב כניעה, והיא הצליחה איכשהו להיחלץ מהשבר המלחמתי באמצעות המאמץ הצבאי האחרון והיקר.
אימפולסיבי ולא בשליטה
בספר הוא ממשיך להאשים את נתניהו, שניהל ומימן את הפגנות המילואימניקים וההורים השכולים אחרי המלחמה. ההפגנות לא היו המוניות, ובכלל אי אפשר לגייס מפגינים רק באמצעות כסף. נפתלי בנט, שמוזכר כשותף במהלך הפוליטי, לא היה אז עסקן פוליטי, אלא קצין מילואים שחזר מהמלחמה כואב וחרד לגורל המדינה.
אולמרט לא קלט מה מתרחש ברחוב, מה מרגיש הציבור. כשבועיים־שלושה לתוך המלחמה יכולתי לראות את זה בתדרוך שנתן לעיתונאים. הוא היה בטוח בתוך בועת לשכתו שהושג ניצחון, שההישג הוא גדול. אבל בחוץ רחשה תחושת הדשדוש הזכורה, וככל שנקפו הימים כך הפך הדשדוש לייאוש.
כמו ההכפשות נגד בנימין נתניהו, כך הוא קוטל במילים קשות עוד יותר את מי שהיה שר הביטחון בחלק מתקופת ממשלתו, אהוד ברק. הוא היה "לא נאמן... ונהג לא פעם בנוכלות מעוררת סלידה", ונראה שהוא מזדהה עם פסיקתה של הכתבת אילה חסון, שאותה הוא מצטט: ברק הוא "שקרן, נוכל ומנוול". ברק אכן מתקרב כבר למעמדו השפל של אברום בורג בנזק שגרם במאמריו בעיתונות האמריקנית. ועדיין, זו חידה ישראלית: אותו אהוד ברק הוא האישיות המשפיעה ביותר מחוץ למערכת השלטונית. ואולמרט עצמו בעזרת "ידיעות אחרונות" התמקם כבר במשבצת של הפוסק המוסרי העליון במדינה.
מהקטעים שפורסמו עולה דמות של אדם בעל ביטחון עצמי שטחי, שחסר את היכולת שיש למשל לנתניהו - להבין את רחשי הציבור ברגע נתון. להיות מחובר. אולמרט הוא סחבק, הוא חבר טוב. אבל הוא אימפולסיבי ולא תמיד נמצא בשליטה: מזכירו הצבאי גדי שמני מעביר לו פתק באמצע פגישה עם הוריו של גלעד שליט. הפתק מדווח על מארב חיזבאללה, שבו "שני חיילים נהרגו ואולי נחטפו". זה 12 ביולי 2006. "ואז עשיתי דבר בלתי צפוי", כותב אולמרט. "נתתי את הפתק לנעם שליט". מה זה?!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו