"לפני הכל, אתה אוהב וויסקי?" שואל מילטון מילר כשהוא פותח בחיוך את דלת ביתו הצנוע, המתחבא בלב שכונה חרדית בבני ברק. הוא שולף מכנף מעילו בקבוק וויסקי סקוטי משובח, מוזג לכוסית קטנה ומושיט לי אותה תוך שהוא ספק מבקש ספק דורש - "שתה, איש צעיר, לחיים!"
למילר, שיחגוג בקרוב 97, יש לא מעט סיבות להרים כוסית. בגילו המתקדם בריאותו טובה יחסית, ולאחרונה קיבל מיחידת 8200, שהוא נמנה עם מקימיה, תעודת הוקרה על תרומתו הגדולה - והסודית ברובה - ליחידה ולביטחון ישראל. לצד תעודת ההוקרה תלויים על קירות ביתו עיטורים ותעודות נוספות, מכתבי הערכה ותמונות מצהיבות, המספרים סיפור חיים הכולל מעורבות בשורת אירועים מכוננים בהיסטוריה העולמית של המאה העשרים, וגם בזו של מדינת ישראל הצעירה והמתבגרת.
הוא נולד ב־1921, בן ליהודים שהיגרו מרוסיה לבריטניה. למרבה מזלו, כשהיתה אמו בהיריון מתקדם החליטו הוריו לבקר את אחותו של האב בניו יורק, שם תקפו את אמו צירי לידה. "כך זכיתי לקבל מהגויים אזרחות כפולה", הוא מחייך, "אמריקנית ובריטית". זמן קצר אחרי שנולד חזרה המשפחה ללונדון, שם היה לאביו מפעל לבגדי נשים שבו התחיל לעבוד מילטון כנער.
במקביל התחבר לתנועת הנוער הקומוניסטית, והוא וחבריו הסתבכו לא פעם בקטטות רחוב נגד צעירים מהתנועה הפשיסטית. "הכנו אגרופנים ממטבעות מתכת והיינו מחביאים תערים של סכיני גילוח בתוך מצחיית כובע הקסקט", הוא מספר בגאווה, "ראסיה אחת, והצד השני היה נחתך במצחו ונופל לקרקע המום".
מילר עם צבי שהרבני ליד מכשיר ההאזנה // צילום: גדעון מרקוביץ
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס מילטון הצעיר לצבא הבריטי ונשלח לקורס אלחוטני קשר בחיל המודיעין, מקצוע שאז עוד לא ידע שייקשר עמוק בגורלו. אולם תחילת הקריירה הצבאית של היהודי הצעיר לא היתה מוצלחת. "הצבא הבריטי לא שילם מספיק טוב", הוא טוען, "ולאוזניי הגיעו שמועות שבצבא האמריקני משלמים 64 דולר לשבוע, כמעט פי שישה! החלטתי לנצל את האזרחות שקיבלתי מהדוד סם והודעתי למפקדיי שאני רוצה להשתחרר כדי להתגייס לצבא ארה"ב. הם לא קיבלו את זה יפה, אבל אחרי שהבינו שיש להם עסק עם עקשן גדול, הודיע לי הקצין האחראי עלי, שהיה בוגר אוקספורד וחובב כבוד, 'מילר! מצידי אתה יכול להסתלק!'"
בשורות הצבא האמריקני השתתף מילר בפלישה לנורמנדי, לחם ברחבי אירופה ובסוף המלחמה מצא את עצמו באנטוורפן, שם הסתובב יחד עם חבריו וחיכה לשחרור המיוחל. באחד משיטוטיו ברחובות העיר נתקל בחיילים שעל מדיהם סמל מוכר, מגן דוד. "ניגשתי אליהם ושאלתי לפשר הסמל, ואחד מהם ענה שהם מהבריגדה היהודית והגיעו מפלשתינה. שאלתי אותו, 'איך החיים שם?' והוא הסתכל עלי במבט בוחן וענה, 'בשבילי הם מצוינים, לגביך אני לא יודע'. באותו הרגע גמלה בליבי ההחלטה לחיות בארץ ישראל".
אנשי ה"שו שו"
מאנטוורפן נסע מילר דווקא לניו יורק, שם השתחרר מהצבא האמריקני. "טלפנתי להוריי מטלפון ציבורי, הודעתי להם שהחלטתי לנסוע לפלשתינה והם השתגעו ואמרו לי לחזור מייד הביתה", הוא נזכר, "אבל אני כבר החלטתי - וזהו".
כדי להגיע לישראל פנה מילר למשרדי הסוכנות היהודית בניו יורק, אולם שם אמרו לו שמספר הסרטיפיקטים שהבריטים מאשרים ליהודים המעוניינים להגיע לארץ מוגבל ביותר, ושינסה לעשות זאת בכוחות עצמו בדרכים אחרות. הוא לא שכח להזכיר לאנשי הסוכנות את עברו הצבאי, וימים ספורים לאחר הפגישה קיבל הודעה לחזור "באופן דחוף" למשרדי הסוכנות.
"כשהגעתי חיכה לי שם יעקב דורי, לימים הרמטכ"ל הראשון של צה"ל, שהגיע לניו יורק כדי לרכוש ספינות ולגייס אנשי צוות שישוטו איתן לאירופה ומשם לארץ ישראל כשעל סיפוניהן מעפילים", משחזר מילר, "כמובן שהסכמתי מייד והפכתי לאיש הקשר של האונייה יאשיהו ווג'ווד, שקנה המוסד לעלייה ב' מקנדה באמצעות חברת קש שהוקמה בארה"ב תחת ראשי התיבות פ"ב, פאק דה בריטיש.
"יצאנו מארה"ב לאיטליה ובדרך נתקלנו בסערה נוראה שכמעט עלתה לנו בחיינו. מנועי הספינה הפסיקו לפעול אבל למרבה המזל היו עליה שני אנשי צוות גויים, מהנדסים משבדיה, שתיקנו אותם, והצלחנו לצאת מהסערה בשלום.
מילטון מילר בימיו בצה"ל // צילום: גדעון מרקוביץ'
"בסוף המסע הגענו לנמל סיבונה, שם שיפצנו את הספינה כדי שתתאים להסעת ניצולי השואה. מי שפיקח על העניינים היה יהודה ארזי, שהיה אחראי מטעם המוסד לעלייה ב' על ההעפלה מאיטליה. קראו לנו 'אנשי השו שו', כי הבריטים חשדו בנו והיו מסתובבים ומרחרחים והיינו צריכים לשמור על שתיקה. הם שאלו למה, למשל, אנחנו מתקינים על הספינה דרגשים רבים כל כך, וענינו להם שאנחנו עומדים להעמיס בננות וצריכים להתקין לשם כך מדפים".
כדי לנסות להטעות את הבריטים הועברה האונייה לנמל מצפון־מערב לסיבונה, לשם הובאו המעפילים שהיו צריכים לעלות עליה. ב־19 ביוני 1946 הפליגה האונייה, כשעליה 1,257 מעפילים. המפקד היה דב מגן, רב החובל היה היהודי־אמריקני גרי ליכטמן והמלווים הנוספים היו ישראל אוירבך, בנימין נתיב, צבי כצנלסון, שלום שוורץ, אריה קלומייצק וה"גדעונים" - אנשי הקשר של האוניות - משה ירושלמי ומילר.
למרות ניסיונות ההטעיה, הבריטים ידעו על דבר הפלגתה של האונייה ולא התקשו לזהותה. "ב־25 ביוני, במרחק של 75 מייל מחופי הארץ, הקיפו אותנו ארבע משחתות בריטיות וליוו אותנו לנמל חיפה", נזכר מילר, "המעפילים נלקחו למעצר במחנה עתלית, אבל אני ושאר חברי הצוות הצלחנו לחמוק, פשוט עלינו לאוטובוס בנמל מהדלת הקדמית, ירדנו מהאחורית והסתלקנו. לא ייאמן, אבל זה הצליח".
את ימיו הראשונים בארץ בילה מילר בקיבוץ כפר בלום. לאחר מכן נסע לתל אביב ומצא עבודה כאח בבית חולים, שם פגש את שרה, שתהיה לרעייתו. "העבודה בבית החולים לא התאימה לי במיוחד, רציתי יותר אקשן, אז הצטרפתי להגנה והוצבתי כאלחוטן בתחנה שהיתה על גג בניין ברחוב ריינס", הוא נזכר תוך שהוא מושיט יד למדף, מוריד מכשיר מורס ישן ומדגים את פעולתו כאילו לא חלפו 70 שנה. "הייתי משדר ידיעות לכל הארץ, וביום שבו הכריז בן־גוריון על הקמת המדינה העברתי את ההודעה על כך לירושלים הנצורה".
"הלו, עמאן? כאן קהיר"
עם פרוץ מלחמת השחרור התגייס מילר לצה"ל והיה בין מקימי יחידת המודיעין שהפכה לימים ל־8200. הוא שירת כמפקד מדור, ובמלחמת ששת הימים היה אחראי, יחד עם חברו צבי שהרבני ז"ל, לאחד מהישגי המודיעין המרשימים והחשובים של צה"ל.
"זה היה ביום השני למלחמה", אומר מילר, "שמענו במכשיר ההאזנה: 'הלו, עמאן, האם הוד מעלתו מוכן?' ואז 'הלו, קהיר, הוד מעלתו מוכן, האם הנשיא מוכן?' הבנו מייד שמנסים לקשר בין נאצר למלך חוסיין, ואז החלה השיחה בין השניים כשאנחנו מאזינים לה כמובן בשבע אוזניים".
באותה שיחה מפורסמת סיכמו השניים להוציא הודעה שקרית, שלפיה השתתפו מאות מטוסים אמריקניים ובריטיים, שבאו מנושאות מטוסים, בהוצאתם מפעולה של חילות האוויר שלהם. "אני אפרסם הודעה ואתה תפרסם הודעה", אומר נאצר לחוסיין, "ונדאג שגם הסורים יפרסמו הודעה כי מטוסים אמריקניים ובריטיים משתמשים בנושאות המטוסים שלהם נגדנו. נדגיש את הדבר ונחריף אותו עוד יותר. נחמם את העניין".
מילר עם מדי צבא ארה"ב // צילום: גדעון מרקוביץ
בהמשך השיחה מנסה נאצר לעודד את חוסיין, ועל מנת לעשות זאת משקר לו במצח נחושה. "מטוסינו הולמים בשדות התעופה של ישראל מהבוקר", אומר נשיא מצרים, "חזק ואמץ, אללה איתנו".
ההתרגשות בחדר האלחוט שבו יורטה השיחה היתה כמובן גדולה. "הקצין התורן נכנס וצעק: 'מה שקלטתם שווה מיליונים! אין לו מחיר!'", מספר מילטון, "אבל כמה שנים אחרי המלחמה התברר, לדעתי לפחות, שדווקא כן שילמנו מחיר על כך".
איזה מחיר?
"אחרי שקלטנו את השיחה הוחלט לפרסם זאת, החלטה שבחיל המודיעין התנגדו לה וכך גם אני באופן אישי, אבל ב'חלונות הגבוהים' היה מי שרצה להתרברב בהישג המודיעיני. אחרי הפרסום הערבים התחילו להיזהר הרבה יותר, וכמות יירוטי השיחות ירדה. אני מאמין שגם שילמנו על כך מחיר כבד, כי בהחלט יכול להיות שהיינו קולטים שיחות והודעות בנושאים אחרים וחשובים לא פחות. אל תשכח ששנים ספורות בלבד אחרי מלחמת ששת הימים התרחשה מלחמת יום הכיפורים, שפרצה בהפתעה כמעט מוחלטת".
גיטרה ודגל בבני ברק
מילר השתחרר מצה"ל בשנת 1971 והחל, מכל המקצועות, לעבוד דווקא כמורה לגיטרה. "למדתי לנגן כילד באנגליה, ואחרי השחרור מצה"ל עברתי במקרה ליד חנות כלי נגינה ברחוב דיזנגוף וראיתי שלט שדרוש מורה לגיטרה", הוא מספר, "נכנסתי לשם וניגנתי שיר ילדים אנגלי שזכרתי מילדותי אבל לא היה מוכר בארץ. אני לא יודע איך, אבל המוכר בחנות הכיר אותו והצטרף אלי בנגינה, ומשם הדרך לקבלת העבודה היתה קצרה".
בחמישים השנים האחרונות מתגורר מילר בבני ברק, בהתחלה עם אשתו שרה ז"ל וכיום לבדו, כשהוא נעזר באנשי חברת נטלי שירותי רפואה המעניקים לו שירות "דיור מוגן בבית" הכולל ביקורי רופא, שירותי תחזוקה וניקיון, עזרה ביורוקרטית ולמעשה מעטפת מלאה בכל רמות החיים.
ביום העצמאות הקרוב, כמו בכל אחד מאלה שקדמו לו, יתלה בגאווה מחוץ לביתו שבשכונה שהלכה והתחרדה את דגל הלאום. "אני החילוני היחיד בשכונה הזאת והיחיד שתולה דגלים ביום העצמאות", הוא מספר, "בעבר שפכו צבע על הגדר של הבית שלי, אבל אחרי שהלכנו לרב הישיבה הסמוכה, הגיעו וצבעו את הגדר. אבל זה היה מקרה בודד ואני מסתדר בשכונה מצוין. פה גרתי ופה אגור, עד 120".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו