צילום במעגל פתוח

המקרה האחרון שבו עלתה בעל כורחה עדן בן זקן לכותרות, בעקבות סרטון חושפני שלה, הזכיר לנו פעם נוספת את המציאות המציצנית שבה אנו חיים. מציאות שבה, מחד גיסא, אנחנו מתועדים ללא הפסקה בידי מצלמות וסייענים המקליטים את פעולותינו ואף לומדים את דרכי פעולתנו, ומאידך גיסא - מוקפים בשלל אנשים שיהיו מוכנים לעשות כמעט הכל כדי לשים את ידם על חלק מהחומרים האלה, בפרט כאשר מדובר בחומרים אשר במרכזם סלבריטאים המושכים עניין רב.

השילוב הזה, בין טכנולוגיה מתקדמת לבין מוסריות שנויה במחלוקת - נפיץ. אלא שלמרות שפרשות מהסוג המדובר אמורות להוות עבורנו קריאת השכמה, נראה כי ההפך הוא הנכון. "מה שקרה לעדן בן זקן יהיה מאוד נפוץ בעתיד, בגלל המעבר מעולם שבו הכל כבוי כברירת מחדל, לעולם שבו הכל פועל - האינטרנט של הדברים, שבו המכשירים שלנו פועלים כל הזמן: שעונים חכמים, סייענים וירטואליים כמו "אלכסה" שמאזינים כל הזמן, ומצלמות אבטחה ביתיות שמצלמות כל העת, ואף ניתן לגשת אליהן מרחוק", מסביר מני ברזילי, ממרכז מחקר הסייבר באוניברסיטת ת"א ומנכ"ל חברת הסייבר Forty Two. "יש לכך השלכות הרות אסון על הפרטיות שלנו", הוא מציין.

הקונסטלציה החדשה, כך נראה, דורשת מאיתנו שינו פסיכולוגי, לדברי ברזילי. "זה שינוי פסיכולוגי שאני בספק אם האנושות רוצה לעבור, שינוי שבבסיסו הידיעה שכאשר אתה יוצא לרחוב - דע לך שאתה בסבירות מסוימת מצולם, מנותח, מוקלט ונעשה שימוש במידע עליך".

כך, למשל, בבריטניה יש מיליוני מצלמות מעקב, כאשר אזרח ממוצע מצולם לבדו מאות פעמים מדי יום. בישראל יש לשער שהמצב לא רחוק מכך באזורים מסוימים. "יש ערים שמתגאות בכך שהן מרושתות למטרות אבטחה, ואתה יכול להניח שכל השהייה שלך במרחב הציבורי מנוטרת. אגב, לא תמיד בצורה יעילה", מסביר ד"ר נמרוד קוזלובסקי, חבר סגל בבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת ת"א ושותף במשרד עורכי הדין הרצוג־פוקס־נאמן.

לדבריו, "בשכונות מסוימות בארץ, או באזורי מגורים צפופים, אתה יכול להניח שאתה רוב הזמן מצולם. מי שנמצא באזור אורבני יכול להניח שהוא מצולם בין כמה עשרות לכמה מאות פעמים ביום על ידי מצלמות אבטחה".

 

אינרציה לא רצונית

אז מדוע בכלל נדרשות מצלמות כה רבות? קוזלובסקי מסביר כי "הוכח שלמצלמות אבטחה יש תועלת במניעת עבירות אלימות, בהרתעה. יש מחקרים מקמפוסים בארה"ב שלפיהם המצלמות הורידו מעשי פשיעה נגד סטודנטיות וגם תקיפות מיניות, מפני שבאמת היה חשש מצד המבצעים הפוטנציאליים מכך שהם מתועדים.

"אבל יש", לדבריו, "הבדל בין מצלמת אבטחה שנמצאת במקום פומבי ושאתה מצפה לקיומה, לבין מצלמת אבטחה שמוכנסת למקום אינטימי או כאשר יש לך ציפייה לפרטיות, ושם אין ספק שגובר אינטרס הפרטיות על פני השיקולים האחרים. הרבה בתי עסק הטמיעו מצלמות מתוך הנחה שזה ימנע גניבות ויעודד התנהגות נאותה של לקוחות. אני לא בטוח עד כמה באמת מצלמות האבטחה מסייעות בזה, ועד כמה מתבצע בהן שימוש נאות".

קוזלובסקי מסביר כי "ברוב המקרים גורמים ששמים מצלמות אבטחה לבתי עסק משתמשים במצלמות פשוטות מאוד, בלי לשנות בהן סיסמאות ברירת מחדל, בלי לבצע שום שינוי באופן שבו יש גישה למידע הזה כשהוא עולה לרשת - ואז הם מופתעים לגלות עד כמה בסופו של דבר המצלמה שלהם פרוצה". 

ברזילי מסביר כי הצורך במצלמות קשור לאיזון בין פרטיות לביטחון. "יש 'טרייד אוף' מובנה בין פרטיות לביטחון. ככל שאתה רוצה יותר פרטיות אתה צריך לוותר על יותר ביטחון, וככל שאתה רוצה יותר ביטחון אתה צריך לוותר על יותר פרטיות. סוכנויות ביון אוספות המון מידע פרטי על אנשים וממירות אותו לביטחון. ככל שאתה מגביל יכולת של גופים כמו המוסד, השב"כ או אפילו ה־NSA לאסוף מידע פרטי, כך אתה מגביל את היכולת שלהם ליישם ביטחון". 

לכן ממליץ ברזילי ש"כל אחד ימצא את האיזון שלו בין פרטיות לביטחון. לצערי, אנחנו הולכים למקום שבו הפרטיות שלנו תופר ברבדים רבים מאוד, חדשים, שקשה עדיין לאנשים להבין אותם. זו החלטה שאני מרגיש שאנחנו הולכים אליה מכוח האינרציה, ולא מכוח ההחלטה המושכלת, ופה כדאי לעצור ולשאול אם זה העתיד שאנחנו רוצים ללכת אליו".

 

מני ברזילי, אונ' ת"א: "יש המון בתים ומשרדים שהשאירו מצלמות פתוחות ולא שינו סיסמאות". עדן בן זקן // צילום: יהושע יוסף

 

קישוריות הרסנית

אז מי יגן עלינו במרחב הציבורי? נראה כי בעידן המידע המשתנה ללא הרף, אין מנוס מקבלת אחריות וערבות הדדית מסוימת. "לפי חוק הגנת הפרטיות, אסור לך לצלם בעסק שלך במרחב שבו יש ציפייה לפרטיות ברשות היחיד, כמו מלתחות או שירותים. בוודאי לא בהיעדר הודעה לאדם שמבוצע שם צילום", מסביר קוזלובסקי. "צילומים כאלה צריכים להיחשב פעולה אסורה על פי חוק הגנת הפרטיות, וכך יימנעו בצורה משמעותית מקרים לא נעימים".

ברזילי מוסיף כי על אנשים להניח שהם מצולמים לעיתים, ומדגיש כי "המצלמות עצמן הן לא הכוח שמייצר את הנזק לבדו, מצטרפת אליו הקישוריות האדירה שיש כיום בין אנשים, שמייצרת מנגנון הרסני שמציב אותנו צעד אחד מהרס חיים של מישהו". לדבריו, "יש להראות שיש מחיר לפגיעה בפרטיות, להחמיר את הענישה ולהגביר מודעות".

ברזילי וקוזלובסקי ממליצים אף להתלונן במקרה שאזרח מבחין במצלמה במקום שאינו נאות. "בהחלט רצוי להעיר שהצילום אינו ראוי", הם אומרים.

גם תקנות הפרטיות שאמורות להיכנס לתוקף בישראל בחודש מאי, ומיועדות להסדיר את האופן שבו מאבטחים ארגונים את המידע האישי של האזרח, לא מתקרבות בהיקפן, למשל, לתקנות ה־GDPR שיונהגו באירופה, שיאפשרו שליטה וזכויות חסרות תקדים במידע של הפרט.

על הפער בין ישראל לאירופה מסביר קוזלובסקי כי "האיזון הישראלי בהגנת הפרטיות הוא איזון שונה מזה של האירופאים. אנחנו מכירים יותר בחריגים לזכות לפרטיות ובפגיעה בה, בעיקר בשיקול אינטרסים של ביטחון הציבור. לכך יש להוסיף את העובדה שכבר שנים רבות המחוקק הישראלי לא מבצע חקיקות מסגרת שאמורות להסדיר תחום בחיינו, אלא מעדיף בדרך כלל לתת פלסטרים לדברים נקודתיים".

ברזילי מסביר כי גם לפער התרבותי יש משקל: "פה כולם מכירים את כולם, זה לגיטימי לשאול פה כמה אתה מרוויח ובכמה קנית את האוטו או את הדירה. אם אתה עוצר ליד מישהו ברחוב - אתה תסתכל לו לתוך האוטו כדי לראות אם אתה מכיר אותו. באירופה ההתנהגויות האלה אסורות, והפרטיות אצלם חשובה יותר". 

 

הוויסות האנושי

אלא שהמרחב הציבורי הוא רק חלק מהסיפור. דווקא במרחב הפרטי, שנחשב בטוח יותר, אנשים רבים לא מבינים את הסיכון הטמון במצלמות הרבות הניצבות מולם, אלה שבטלפון, בטאבלט, במחשב או בטלוויזיה החכמה. רק לפני כשנה גילתה חברת האבטחה "טרנד־מיקרו" רוגלה איראנית ביותר מ־120 אלף מצלמות המחוברות לרשת.

אלא שהמקרה האיראני כלל לא מעיד על האיום האמיתי, המתגלה כפשוט הרבה יותר. "כל אחד יכול להיכנס לאתר באינטרנט שהוא מנוע חיפוש למצלמות פתוחות, ללחוץ על כפתור ולראות בן אדם בבית שלו", מסביר ברזילי. "זה עד כדי כך פשוט, וזה עניין של 10 שניות עד לרגע שאתה בתוך הבית של מישהו. מדובר על אנשים שהשאירו את המצלמות שלהם פתוחות והשתמשו בסיסמאות ברירת המחדל - ויש המון אנשים, בתים, משרדים ומקומות אחרים כאלה". 

קוזלובסקי מסביר כי "ההנחה שהכל מתועד צריכה לשנות את הנחות הבסיס של חיינו. תצלומים מסוימים בחיינו כנראה מתועדים ושמורים איפשהו ועלולים לצוץ, בין שבסיטואציה זדונית, כשל אבטחה או גורם שמעוניין להפיץ את החומרים האלה. פתאום מה שחשבנו שהוא המרחב המוגן שלנו, מרחב הבית למשל, כבר לא כל כך מוגן מפני תיעוד. הגנות שהתרגלנו אליהן מתוך ארכיטקטורה של מרחב פיזי - קורסות".

הפתרון במקרה של המרחב הפרטי, כך נדמה, הוא לא בהכרח להימנע ממצלמות, אלא להיות ער לקיומן. כך, למשל, חשוב לזכור שמצלמת טלפון נייד - מכוונת לרוב לתקרה, לרצפה או לתוך כיס המכנסיים שלנו. במקרה של מצלמת המחשב הנייד, אפשר לשקול לחסום אותה כאשר היא לא בשימוש.

"בלפטופ שלי המצלמה חסומה כשהיא לא בשימוש. המחיר של מדבקה רלוונטית למצלמה הוא דולר או פחות. הסבירות שמישהו יתקוף אותך היא כנראה נמוכה אבל עדיף להישמר מאשר להצטער", אומר ברזילי.

מדבקה היא אולי דרך אחת להישמר, אבל המסר המרכזי הוא שמי שעשוי, בינתיים, לווסת את הטכנולוגיה - הם, כאמור, בני האדם. "למרות שישראל פורצת דרך בחקיקה, למשל חוק הסרטונים שאוסר על אדם להעביר סרטון בעל אופי מיני, אני חושב שהחקיקה הזאת עדיין לא עברה הטמעה תרבותית", אומר קוזלובסקי.

"אנשים מרגישים צורך לשתף גם סרטונים פסולים. לצד החוק נדרש אקט חינוכי. שימו את עצמכם בנעליים של הנפגעים, תחשבו מה היה קורה אם זו בת הזוג או הילדה שלכם, ותחשבו עד כמה הפגיעה הזו נוראית. זו פגיעה שאנחנו בכלל לא יכולים להעריך את עוצמתה. לכל אחד מאיתנו יש תפקיד חינוכי בעניין הזה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו