החלק השלישי (והאחרון, יש לקוות) בסדרת הסרטים ה"אירוטית" הוא אינפנטילי, מגוחך ולא מחרמן בעליל. אבל אם צפיתם בסרטים הקודמים, זה לא באמת אמור להפתיע אתכם.
בדקות הראשונות שני הגיבורים המשעממים וחובבי הסאדו־מאזו שלנו, עורכת הספרים הסקסית אנסטסיה (דקוטה ג'ונסון) והמיליארדר המסוקס והמצולק נפשית כריסטיאן (ג'ימי דורנן), נישאים ויוצאים לירח דבש. אך החגיגה נקטעת באיבה לאחר שמישהו פורץ לבניין המשרדים של כריסטיאן ושורף את חדר השרתים.
אנסטסיה מבינה מייד שהפורץ הוא לא אחר מאשר הבוס הישן שלה, שכנראה החליט לנקום בזוג המאושר. כריסטיאן מצמיד לאהובתו שומרי ראש, והיא, כמובן, מתחילה להגיד לו דברים כמו "אתה לא יכול לשים אותי בכלוב!"
בין לבין, אנסטסיה מגלה שבעלה הטרי אינו מעוניין בילדים (כי לא עלה בדעתה לשאול אותו על כך לפני החתונה), ו"נאבקת" כדי לשמור על הזהות שלה - מאבק שמסתכם בכך שכריסטיאן עושה פרצוף נעלב כשהיא מסרבת לשנות את השם בכתובת האי־מייל שלה. אה, ובכל כמה דקות השניים גם מקיימים יחסי מין. או לפחות עושים כאילו שזה מה שהם עושים.
אבל כל זה לא באמת משנה. שכן קווי העלילה החובבניים והעילגים של "חמישים גוונים של שחרור" (שמגיעים לשיאם בטוויסט המטופש של העשור) הם לא יותר מהסחת דעת שנועדה לחבר בין השוטים הראוותניים והסטריליים של הבתים, המטוסים ומכוניות הפאר של המיליארדר. אלה הם הגיבורים האמיתיים של הסרט.
יש בסרט לא מעט סצינות מצחיקות. הבעיה היא שהסצינות האלה אמורות להיות רציניות לגמרי. הריבים המטופשים בין אנסטסיה לכריסטיאן מתאפיינים בדיאלוגים ברמה של טרום חובה. ולמרות כל הקינקיות הפרוורטית המעושה (והמאוסה) שלו, זה הסרט הכי שמרני שיש.
אם אתם מעוניינים לצפות ביצירה רצינית שעוסקת באישה שנלחמת על מקומה מול בן זוגה השתלטן, לכו לראות את "חוטים נסתרים" של פול תומאס אנדרסון.
ציון: 2