צלקת קטנה בגודל כמה סנטימטרים עומדת במרכז הפרשה שמסעירה את העולם המוסלמי. צלקת שמערערת לחלוטין את קו ההגנה של טארק רמדאן - מאנשי הרוח המוסלמים המוכרים במערב, נכדו של מייסד "האחים המוסלמים", יועצו לשעבר של נשיא האיחוד האירופי, מרצה מבוקש ברחבי העולם, מנהל המכון לאתיקה מוסלמית בקטאר, מחברם של עשרות ספרים, כוכב תקשורת, "דגם למתינות ולרפורמה" בעיני אינטלקטואלים מהשמאל, שפתחו בפניו כמעט כל דלת.
ביום רביעי שעבר הגיע רמדאן בן ה־55 למשטרת הרובע העשירי של פריז כדי להיחקר בעקבות שתי תלונות על אונס אלים, שהוגשו נגדו לפני כארבעה חודשים. קמפיין ה"MeToo" קיבל תפנית לא צפויה, כשיותר ויותר נשים, בצרפת ובשווייץ, החלו באוקטובר שעבר לשבור שתיקה ולנפץ את הילת הקדוש הדתי שהקיפה את רמדאן. חלק מהמתלוננות היו קטינות בעת שהותקפו. לדברי פרקליטיו של רמדאן, הוא התייצב לחקירה מרצונו, כדי "לקבל סוף־סוף הזדמנות לומר את דברו".
רמדאן טוען כי לא היו דברים מעולם. חביב האליטות המערביות, שלא פספס בעבר הזדמנות להופיע בטלוויזיה, להתראיין ברדיו או לכתוב מאמרים, כמעט נאלם דום מאז החלו להיחשף העדויות על תקיפת נשים שחיפשו אצלו השראה רוחנית. עד כה הוא פרסם כמה הודעות לקוניות ברשתות החברתיות ובאמצעות עורכי דינו, שבהן הכחיש תחילה את ההאשמות מכל וכל. אחר כך עבר להודות ב"מעשי פיתוי", אך דחה על הסף כל טענה לכפייה ולאלימות.
חקירת המשטרה, שכללה עימות עם "קריסטל", אחת משתי הנשים שהגישו נגדו תלונה על אונס, הסתיימה בהחלטה לעצור את המטיף המוסלמי. הסיבה העיקרית: קריסטל מסרה פרטים על צלקת קטנה באזור אינטימי בגופו של רמדאן, שהיא לא יכלה לדעת על קיומה לולא ראתה אותה בעצמה. בעקבות עדותה מצאו חוקרי המשטרה את הצלקת, רמדאן נעצר ונפתחה נגדו חקירה רשמית.
חסידיו מגינים עליו ברשתות החברתיות ומסבירים כי מדובר ב"מערכת השמצה יהודית־ציונית". הקורבן האחרון של המערכה האנטישמית להצלת כבודו של רמדאן הוא העיתונאית היהודייה הוותיקה והמוערכת אן סנקלר - אשתו לשעבר של דומיניק שטראוס־קאהן, המנהל לשעבר של קרן המטבע הבינלאומית, שהואשם בעצמו בניסיון אונס.
לפני כמה ימים פרסמה סנקלר בטוויטר ראיון שערך המגזין "ואניטי פייר" בצרפת עם אחת המתלוננות נגד רמדאן. בתוך דקות הוצף החשבון שלה בנאצות אנטישמיות, במה שנראה כמערכה מאורגנת. "את לא יודעת דבר על האסלאם, זה מסריח מציונות", כתבו לה, ושאלו: "זה אנטישמי לגנות את הפדופילים והאנסים שטראוס־קאהן, פולנסקי, וויינשטיין או וודי אלן?"
בינתיים, אוניברסיטת אוקספורד הודיעה על "השעיה בהסכמה" של המרצה הפופולרי. ממשלת קטאר, שמימנה את הפעילות שלו באוקספורד, הבהירה לכל הנוגעים בדבר שרמדאן הפך לאישיות בלתי רצויה באמירוּת. עם זאת, הוא עדיין מנהל רשמית את "מכון החקיקה והאתיקה האסלאמי" בדוחא.
בעוד המשטרה הצרפתית חוקרת שתי תלונות על אונס שהגיעו אליה, בשווייץ כבר התלוננו עשר נשים כי רמדאן תקף אותן כשהיו קטינות, וההערכה היא כי מספר הנפגעות האמיתי עומד על עשרות. חמור מכך: הניצול המיני והאלימות המיוחסים לאיש היו ידועים לרבים במשך שנים. אחד מידידיו הקרובים לשעבר סיפר לאחרונה כי "סטיותיו" החלו אי שם בשנות השמונים. נראה כי חוגים נרחבים היו מעורבים בקשר השתיקה.
• • •
ספק רב אם רמדאן היה מגיע לעמדה כה בכירה לולא ייחוסו המשפחתי. סבו, חסן אל־בנא, מורה במקצועו ובן למשפחה אדוקה, הקים ב־1928 באיסמעיליה את "אגודת האחים המוסלמים", שהטיפה לחזרה לערכים ולמסורות של האסלאם ולמאבק שחרור נגד הכובשים הקולוניאליסטיים ובעלי בריתם המקומיים.
מארגון מקומי קטן הפכו האחים המוסלמים במהירות לתנועה עממית נרחבת, שהיוותה איום על משטר המלוכה במצרים. בפברואר 1949 נורה אל־בנא למוות ברחובות קהיר, כנראה בידי שליח של בית המלוכה.
מזכירו האישי של אל־בנא, סעיד רמדאן, היה אחד האנשים הקרובים אליו ביותר. הוא אף נשא לאישה את בתו האהובה של אל־בנא, וואפא.
כבר בשנות הארבעים הפך סעיד רמדאן לאחר ממנהיגיה הראשיים של תנועת האחים המוסלמים, שבין השאר הפיצה דעות אנטישמיות בקרב החברה המצרית וגייסה את דעת הקהל - תחילה במצרים ואחר כך בעולם הערבי כולו - למאבק נגד התנועה הציונית והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, מאבק שנעשה גם בסיוע ובמימון מצד גרמניה הנאצית.
כשהמופתי של ירושלים, אמין אל־חוסייני, נמלט מאירופה כדי לחמוק מעמידה לדין על שיתוף הפעולה בינו לבין הנאצים, סידרו לו האחים המוסלמים קבלת פנים חמה ביותר ומקלט במצרים.
נאבק בציונות. האב, סעיד
כמה חודשים לאחר תום מחמת העולם השנייה חנך סעיד רמדאן סניף של האחים המוסלמים בירושלים. ב־1948 התנדב רמדאן להילחם נגד הקמתה של מדינת ישראל.
סעיד רמדאן נחשב באותן שנים ל"שר החוץ" של התנועה. הוא נסע ברחבי העולם הערבי והקים סניפים של האחים המוסלמים, תוך שהוא נהנה מגיבוי רב מצידו של המשטר הווהאבי בסעודיה. כמה חודשים לאחר תום מלחמת העולם השנייה חנך סניף של האחים המוסלמים בירושלים, וב־1948 אף התנדב להילחם נגד הקמתה של מדינת ישראל.
אבל עם ההפיכה הצבאית במצרים ב־1952 ועלייתו לשלטון של גמאל עבד אל־נאצר, השתנו חייו של סעיד. ב־1954 הוא נעצר במצרים, הבין שחוקי המשחק החדשים מהווים סכנה לחייו ועזב עם אשתו לשווייץ. שם גם נולדו שני בניו - האני וטארק.
משווייץ החל סעיד לטוות רשת ענפה, שנועדה להציל את התנועה מהרדיפות הגוברות של המשטרים החילוניים בעולם הערבי ולהרחיב את נוכחותה לאירופה, לארה"ב ולשאר העולם.
הוא השלים תואר דוקטורט על החוק האסלאמי באוניברסיטת קלן, ובמקביל עסק בהקמת תשתית של "האחים" בגרמניה.
הוא גייס לתנועה צעירים ערבים רבים, שהגיעו לגרמניה כסטודנטים, והשתלט על הקמת מסגד במינכן, אחד המרכזים הראשונים של התנועה האסלאמית באירופה.
לדעת מומחים, קרבתו למופתי אל־חוסייני מילאה תפקיד חשוב בבחירה במדינה הזאת כבסיס הפעילות של התנועה ביבשת.
גורם אחר שהעניק חסות לפעולותיו היה ה־CIA, שראה בו שותף למאבק נגד התבססותה של בריה"מ בעולם הערבי וסייע לו להתגבר על יריבים פוליטיים ולקדם את מעמדו בקרב הקהילות המוסלמיות באירופה.
המשפחה התמקמה בז'נבה, שם הקים סעיד ב־1961 את "המכון האסלאמי" שבראשו עמד עד מותו ב־1995. את מקומו תפס הבן האני.
אבל המכון הוא רק זרוע אחת ברשת גופים שמפעילה התנועה ברחבי אירופה. אחד מהם הוא ה־UOIF, איחוד הארגונים האסלאמיים בצרפת, ששינה לאחרונה את שמו ל"מוסלמים של צרפת". האני וטארק רמדאן הם דוברים קבועים באירועים שמארגן הסניף הצרפתי של האחים המוסלמים.
בתחילת העשור הקודם פרסם האני, בעל דוקטורט לפילוסופיה ובוגר לימודי ספרות ערבית ואסלאם, מאמר בעיתון צרפתי שבו הביע תמיכה ביישום השריעה (הדין האסלאמי) באירופה ובסקילת נשים באבנים, בעיקר אם הן נואפות.
בעקבות המאמר אסרו עליו הרשויות בשווייץ ללמד בבתי ספר.
בכנס של "איחוד הארגונים האסלאמיים בצרפת" לפני שנים ספורות הצהיר האני בפני הקהל כי "כל הרשע בעולם נובע מיהודים ומהברבריות הציונית", וכי "יש רק חומה אחת נגד התוכניות של המעצמה הציונית: האסלאם".
האני הרצה גם בעיירות מהגרים ברחבי צרפת, עד שבאפריל האחרון גורש מהמדינה, בנימוק שהוא מהווה איום על הסדר הציבורי, ושב לביתו בשוויץ.
• • •
טארק - נעים ההליכות, בעל ההופעה האלגנטית ורך הדיבור - חלם בילדותו להיות כדורגלן מקצועי. אבל כשנולדים למשפחת אצולה דתית, החיים מכתיבים מסלול אחר. כבר בצעירותו הוא הפך לדמות ציבורית והקים ארגון שסידר לנערים מוסלמים מאירופה "נסיעות היכרות" עם הדת באפריקה, בדרום אמריקה ובהודו.
הפעילות הזו הפגישה אותו עם אח"מים רבים של הפעילות ההומניטרית ברחבי העולם (ובראשם הדלאי לאמה), שהעניקו לו בהמשך חותם כשרות של "מתון".
כמו אחיו הבכור הוא פנה ללימודים אקדמיים, השלים תואר בספרות צרפתית ובלימודי אסלאם וקיבל דוקטורט בפילוסופיה. אחר כך החל ללמד בבתי ספר ובאוניברסיטאות באירופה.
הוא התחתן עם צרפתייה שהתאסלמה, ויחד הביאו לעולם ארבעה ילדים. באמצע שנות התשעים גורש מצרפת לאחר גל פיגועים שביצעו חברי המחתרת האלג'ירית על אדמת צרפת, שעלה בחייהם של עשרות בני אדם.
פיגועי 11 בספטמבר 2001 בארה"ב והשיח על "רדיפת המוסלמים ואסלאמופוביה" אפשרו לרמדאן לבנות את עצמו בתקשורת. האליטות במערב חיפשו אז דמות שתייצג אסלאם אחר, תלבש חליפות ולא גלימות ותדבר בשפתן, והוא התאים בדיוק לפרופיל הזה. הייחוס והמסרים שלו הפכו אותו לדובר אהוד, אף שכבר אז היו מי שהתריעו מפני ״מר אסלאם האירופי".
הוא ידע למכור במתק שפתיים עמדות שמפי אחרים הוגדרו כ"קיצוניות". ב־2004 נפגשתי איתו בעיר פוטסדם, בעת שהיה מרצה אורח ב"פורום איינשטיין", הנוטה לשמאל הליברלי. ביקשתי אז את תגובתו על ההאשמות שהוטחו בו על אנטישמיות, לנוכח טענותיו כי הביקורת של אנשי רוח יהודים על האסלאם נובעת מיהדותם ומהזדהותם עם ישראל.
התאים לדמות האסלאמי המתון שהתקשורת חיפשה אחרי פיגועי 11 בספטמבר. רמדאן
"אני מהווה סכנה עבורם, כי אני גורם ל'אירופאים החדשים' (המוסלמים; א"ב) להתעורר ולעמוד על זכויותיהם", אמר לי, "קולנו כבר נשמע, ואנשי הרוח היהודים חוששים שתהליך זה יביא לשינוי מאזן הכוחות באירופה. כאיש רוח בן הקהילה המוסלמית אני אומר - ואמרתי זאת כבר לפני שנים: אסור לנו להסכים לתקיפת יהודים או להבעת דעות אנטישמיות.
"כאשר מביעים ביקורת על מדינה, על ממשלה או על מדיניות, אסור לנצל את הביקורת הפוליטית כדי להצדיק דעות אנטישמיות. מנגד, אני אומר לעמיתיי היהודים באירופה, שלא כל ביקורת על מדיניות ישראל היא אנטישמית. אני מבקר את ישראל כי אני חושב שהמדיניות שלה כלפי הפלשתינים לא צודקת. גם אם אני טועה, אל תגידו לי שאני אנטישמי. אני מכיר בקיומה של ישראל".
"כמדינה יהודית?" מיהרתי לשאול.
"למען הדיוק, אני לא נגד קיומה של ישראל", הוא השיב, "מבחינה היסטורית יש לי בעיה, כי ישראל נוצרה בתהליך קולוניאליסטי. אבל עלינו לקבל את העובדה שהיא קיימת כמדינה.
"השאלה היא מה המשמעות של מדינה יהודית? שלאזרחים יהודים יהיו יותר זכויות מאשר לאחרים? אני רוצה אזרחות שווה לחלוטין".
טארק גינה את פיגועי ההתאבדות של התקופה ההיא, אך מיהר להוסיף: "אי אפשר להתמקד רק בצד אחד של הבעיה. הממשלה הישראלית היא המדכאת. הפלשתינים מנסים להשיג בחזרה את זכויותיהם. קל מאוד לשבת ולגנות, אבל כעת לא הזמן לגנות אלא לפעול, ללחוץ על המדכא להפסיק את מעשיו ולפעול נגד התנאים שדוחפים אנשים לשאול מה הטעם לחיות".
שמונה שנים לאחר מכן, ב־2012, טען רמדאן ש"צריך לנסות להבין" את מניעי הטרוריסט האסלאמיסטי הצרפתי מוחמד מראח, שביצע את הטבח בבית הספר היהודי בטולוז ורצח שלושה חיילים צרפתים.
בכל פעם שטארק הואשם בקיצוניות מוסווית, באנטישמיות או בנטיות פשיסטיות, מיהרו מליצי היושר שלו להדוף את הטיעונים והציטוטים הבעייתיים ולהסביר שהאיש הוא "מרטין לותר" (אבי הרפורמציה הנוצרית) של האסלאם, וכי הוא מנהיג תנועת שינוי פנימית מהפכנית.
העובדה שמדינות ערביות רבות, ובהן מצרים וסעודיה, סירבו לאפשר לו להיכנס לתחומן, שיחקה לידיהם של סנגוריו.
כעת מוצאת עצמה עדת מעריציו של רמדאן בפני בעיה. גל החשיפות על תוקפנותו המינית כלפי נשים, שסבלו בדרך כלל ממשברים אישיים ופנו אליו כדי לקבל עצה והנחיה, מציג אותו באור שלילי. מה גם שהפרשה המטלטלת הזאת חושפת באופן ברור את האנטישמיות הנפוצה בקרב נאמניו המוסלמים.
• • •
קשר השתיקה נשבר רשמית לפני ארבעה חודשים, כשהנדה איארי, פעילה פמיניסטית מוסלמית צרפתייה, התלוננה במשטרה שרמדאן אנס אותה לפני חמש שנים. באותה תקופה התגרשה איארי מבעלה, נמנע ממנה מלגדל את שלושת ילדיה, והיא נותרה לבדה, ללא מקורות פרנסה. לאחר שעובדת סוציאלית יעצה לה להסיר את הרעלה כדי שתוכל למצוא עבודה ביתר קלות, היא חיפשה הנחיה רוחנית ופנתה לרמדאן.
לדבריה, הקשר ביניהם הפך מהר מאוד לאישי. בשלב מסוים הוא זימן אותה לחדר מלון בפריז, נישק אותה וכפה את עצמו עליה.
"הלכתי אליו כמו אל אח גדול, ופתאום סיפור האגדות התנפץ והפך לסיוט", כתבה לפני שנה בספר שפרסמה, בלי לנקוב בשמו של התוקף, "נסיך החלומות הפך למפלצת".
אחרי שהגישה את התלונה, החלה איארי להעניק ראיונות לתקשורת, שבהם חשפה את זהותו של התוקף. "טארק רמדאן חנק אותי בכוח, עד שחשבתי שאני הולכת למות", אמרה, "ניסיתי להתנגד לו, והוא סטר לי ואמר לי: 'באת לכאן בשביל זה, זה מה שרצית, זה מה שמגיע לך. בלי רעלה את פרוצה'". רמדאן, מצידו, כבר הגיש נגדה תביעת דיבה.
עם הגשת התלונה הפכה איארי למטרה למתקפות ברשת.
תומכיו של רמדאן טוענים שהתלונות נגדו הן "מזימה ציונית", ושהמתלוננות "מקבלות כסף מיהודים או מארגוני לובי ציוניים" כדי לחסל את הקריירה שלו.
"איגוד הצרכנים המוסלמים בצרפת" הפיץ מידע שקרי, שלפיו אתר האינטרנט הפרו־ישראלי
Europe-Israel מקבל אחוזים מהרווחים על מכירות ספרה של איארי. האתר השיב שהוא אמנם מפיץ את הספר, אבל מקבל עמלה סטנדרטית, כמו על כל ספר אחר שהוא מוכר.
העובדה שאחד מעורכי דינה של איארי הוא יהודי רק מחזקת את התוקפים. הם כמובן לא מציינים את העובדה שגם לרמדאן כמה עורכי דין יהודים.
"הוא סטר לי ואמר לי: 'באת לכאן בשביל זה, זה מה שרצית, זה מה שמגיע לך. בלי רעלה את פרוצה'". הנדה איארי
המתלוננת השנייה בצרפת, "קריסטל", סיפרה כי רמדאן אנס אותה לפני תשע שנים, במלון בעיר ליון. לדבריה, מייד לאחר המקרה ניגשה לתחנת משטרה מקומית וסיפרה על המקרה. המבט המשועשע של השוטרים גרם לה לעזוב את המקום בלי להגיש תלונה.
רק אחרי ששמעה את וידויה של איארי באוקטובר האחרון, העזה קריסטל לגשת שוב למשטרה ולספר את סיפורה. אף ששמה נאסר לפרסום כדי להגן על ביטחונה, תמונתה כבר הופצה ברבים, וגם היא נתונה למתקפות.
האונס שמתארת קריסטל אירע בערב שבו השתתף רמדאן בכנס סולידריות עם פלשתין. לדבריה, הם נפגשו לכוס קפה בבר של המלון, ורמדאן הציע לה לבוא לחדרו אחרי הכנס.
בתחילת הפגישה הוא היה עסוק בשיחות טלפון עם עיתונאים, שהתקשרו לשאול לדעתו על ההחלטה להעניק את פרס נובל לשלום לנשיא ארה"ב דאז, ברק אובאמה.
כמה חודשים לאחר מכן ביטל ממשל אובאמה את האיסור שהוטל על רמדאן להיכנס לתחומי ארה"ב, ובכך אפשר לו להפוך למרצה באוניברסיטה באינדיאנה.
"המתנתי בסבלנות שהוא יסיים את הראיונות", היא תיארה בראיונות שהעניקה, "כשהוא ניגש אלי, התקשיתי לזהות אותו. העיניים שלו היו אחוזות טירוף. הלסתות היו הדוקות ונעו משמאל לימין. הוא נראה כמו דמות מסרט אימה.
"ואז התחילה אלימות נוראה. הוא היכה אותי בפנים, בגוף, ביצע בי מעשה סדום בכוח, אנס אותי עם חפצים שונים, משך אותי בשערות לאמבטיה והטיל עלי את מימיו".
צרפתייה מוסלמית נוספת סיפרה לתקשורת שרמדאן שלח לה מסרונים בעלי תוכן פורנוגרפי, ואחר כך ניסה לסחוט אותה. במקביל, התלוננו עשר נשים שוויצריות שרמדאן הטריד אותן מינית כשהיו קטינות. שתיים מהן סיפרו שקיימו איתו יחסי מין כשהיו בנות 14 ו־15.
שבועון השמאל הצרפתי "לה נובל אובזרבטר" פרסם תחקיר מקיף על הפרשה, ובו עדויות של נשים נוספות, המספרות על שיטות הציד שפיתח המטיף המוסלמי.
לפי התחקיר, הוא נהג ליצור את הקשר הראשוני עם הנשים אחרי הופעות פומביות שלו. אחר כך היה מתחיל להתכתב איתן בפייסבוק, ועובר לשיחות טלפון או סקייפ.
העובדה שאדם כה בולט וכריזמטי מוצא בהן עניין החניפה לאגו של הנשים - רובן היו בודדות, במצב של חולשה כלכלית או חברתית.
לחלקן סיפר רמדאן שהוא עומד לעזוב את אשתו ומחפש בת זוג חדשה. ואז, כשהקשר הבשיל לכדי מפגש אישי - ניסה לכפות את עצמו עליהן, תוך הפגנת ברוטליות פיזית ומילולית. רובן לא הצליחו להדוף אותו.
• • •
השמועות התרוצצו כבר זמן רב. כשהעיתונאי השוויצרי איאן האמל כתב ב־2007 את הביוגרפיה של רמדאן, יצרו איתו קשר נשים שסיפרו על התנהגותו האלימה של גיבור ספרו. לדברי האמל, מאחר שיחסי המין היו אלימים אבל קוימו מרצון, הוא לא פוצץ אז את הנושא.
עם זאת, האמל עצמו מספר כי נחשף לאופיו הקוטבי של האיש במהלך העבודה על הביוגרפיה: "הוא מסוגל לשנות את מצב רוחו באופן קיצוני בתוך 30 שניות".
גם במשרדי ממשלה צרפתיים שהיו בקשר עם רמדאן ידעו שנשים הובאו לחדרי המלון שלו לאחר הופעות ציבוריות, שהוא ביקש מהן להתפשט ושלעיתים נהג כלפיהן באלימות. רובן פחדו להתלונן נגד דמות ציבורית בעלת השפעה עצומה בקרב הקהילות המוסלמיות באירופה.
חלק מהנשים טוענות שקיבלו מכתבי אזהרה חריפים מעורכי דינו, שאסרו עליהן להציג ברבים מסרונים שקיבלו ממנו. אחרות קיבלו איומים מצד מקורביו כי יפרסמו תמונות מביכות שלהן.
אבל מאז התפוצצות הפרשה, רמדאן עצמו מסתייע בפרסום מסרונים אישיים שעשויים לסייע בהגנתו.
עורכי דינו החדשים, שאחד מהם משמש גם עורך דינה של סוהא ערפאת, פרסמו מסרונים שאיארי שיגרה לרמדאן אחרי האירוע שבו נאנסה לכאורה, ובהם היא מבקשת לחדש איתו את הקשר.
כך או כך, תנועת האחים המוסלמים, שחרתה על דגלה הגנה על טוהר המידות, מוצאת את עצמה מובכת מאוד מההאשמות נגד נכדו של מייסד התנועה. מאחר שתיאוריות קונספירציה אנטישמיות נפוצות מאוד בקרב "האחים", גם אם רמדאן יועמד לדין ויימצא אשם,
סביר להניח שנאמניו הרבים יטענו שמדובר בכניעה להשפעה הציונית והיהודית בצרפת. אם תשאלו אותם, רמדאן הוא הקורבן האמיתי של הפרשה.
(צילומים: אי.פי, אי.אף.פי, ויקיפדיה)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו