אחת השאלות האהובות על עיתונאים בהקשר של הצגות וותיקות שחוזרות לבמות היא שאלת האקטואליות – מה הצידוק להעלות את המחזה דווקא עכשיו? השאלה הזאת לא רלוונטית לגבי "גריז", כמו שהיא לא רלוונטיות לגבי יצירות פופולריות אחרות בתרבות – יש דברים שהם פשוט כאן, כאילו היו מאז ומעולם ולא נראה שייעלמו מחיינו בעשורים הנראים לעין. אך גם בניכוי העניין הזה, "גריז" עדיין לא מספקת את הסחורה. בין רגעי הפאן הדביק לשעמום הבימתי עולה התחושה שמישהו שם עדיין חי בשנות ה-70, משוכנע משום מה שעצם העלאת הלהיט המוכר מספיקה כדי לכבול את הקהל לכיסאות למשך שעתיים וחצי. איך נאמר זאת? פחות.
המחזמר "גריז" עלה בשנת 1972 בגרסה בימתית ובהמשך גם בסרט הקלאסי עם ג'ון טרבולטה ואוליביה ניוטון-ג'ון משנת 1978. הוא מגולל את סיפור אהבתם של דני וסנדי – הוא החתיך של השכבה, היא נערה יפה אך תמה, ולאחר שהם שבים מחופשת הקיץ במהלכה התקרבו, דני מנסה להרשים את חבריו בכך שהוא מתעלם מעט מסנדי. הסיפור מתפתח למחוזות שכולנו למדנו להכיר בטלנובלות ובסופו של דבר סנדי מחליטה לשנות את מראה החיצוני, להיראות כמו אחת ה"חתיכות" שדני כל כך אוהב ובכך כובשת את לבו וכולם שרים להם לעבר השקיעה. סיפור מיושן, אבל השירים האהובים והמוכרים עוד רגע כאן. המחזמר נפתח בביצוע של דני וסנדי משני צדי הבמה ל"הו סנדי" ומהר מאוד מגיעים גם Summer Nights ושאר הלהיטים הכובשים.
מה הצידוק להעלות את זה עכשיו? המחזמר "גריז" // צילום: Alexander Khanin
כבר בשלב הזה עולה בעיה שדווקא לא קשורה לשחקנים – היכל מנורה מבטחים היה גדוש באלפי אנשים שרובם ישבו במרחק גדול מהבמה ולטובת כך הוצבו בצדי הבמה שני מסכי ענק. אלא שלמרבה הצער לתיעוד שעל המסכים הוקדשה מצלמה אחת בלבד שטסה בין השחקנים שעל הבמה בהתאם למי שדיבר באותו רגע, רעדה מתנועות תקריב ולא פעם גם "חתכה" את ראשי השחקנים שעל הבמה. התוצאה נראתה כאילו נפלנו על שידור של הערוץ הקהילתי. הבאתם מחזמר לאולם גדול? השקעתם במסכים? תביאו עוד צלם.
לזכותם של השחקנים יאמר שרובם מפיקים קולות גדולים שמעבירים את השירים האהובים בצורה נפלאה. שווה לציין בהקשר זה את סנדי (דניאל הופ) שמתעלה על דני (מיכאל קורטז, שהחליף את טום פארקר שנפצע) עם כמה ביצועים שאשכרה הצליחו לרגש, כמו גם כמה משחקני המשנה. גם הכוראוגרפיה הקצבית והמתואמת שעל הבמה, לצד הפאות והבגדים הצבעוניים תורמים לכיף. ובכל זאת, קשה שלא להימנע מתחושת השעמום מקטעי המחזה המשוחקים, שצרמו בעיקר בכל פעם שדני פתח את הפה. גם אם זאת פרודיה על איך בנים דיברו פעם, זה עדיין היה מוזר. דני נשמע כמו גופי. ביחס הפוך לחלוטין, האווירה שבה לסורה בכל פעם שבוצע להיט מוכר ולא חסרים כאלה במחזמר הזה - Look at me I'm Sandra Dee, Grease Lightning וכמובן We Go Together הסוער, שבוצע מצוין בדרך להפסקה.
השירים מחפים על המשחק. "גריז" // צילום: Alexander Khanin
ואם כבר הזכרנו את ההפסקה – החוזה הלא כתוב בין המפיקים לקהל אומר שבמהלך מופע מסחרי יתקיים פרק זמן כלשהו שבמהלכו ינסו להוציא מכם עוד קצת כסף על מרצ'נדייז שאתם לא באמת צריכים. סבבה, אלה חוקי הז'אנר - לגיטימי. אבל למה לכתוב על השקופית "יצאנו להפסקה של 20 דקות בדיוק" (ניסוח שלהם) כשלמעשה מדובר ב-33 דקות? חששתם שלא נספיק לקנות גם מחזיק מפתחות וגם נקניקיה?
העובדה שהמערכה השנייה נפתחה בכמה מהשירים הפחות מוכרים של "גריז" לא עזרה לקהל העייף להתעורר אחרי ההפסקה המוגזמת. המערכה השנייה קצרה יותר כמקובל, והכיף חוזר עם סנדי שמפציעה בעקבים ולוק מוגזם. שוב כיף, אבל לעזאזל, הדרך שעברנו כדי להגיע הנה. רגע אחרי הסיום המתוק-חמוץ (כי בואו נודה באמת, למסר הזה אין מקום בשנות האלפיים), השחקנים מבצעים את כל להיטי המחזמר פעם נוספת, מה שמעניק עוד זריקת כיף לסיום של כל העסק, וגם מעלה את התהייה אם לא נכון יותר היה להעלות מופע של שירי "גריז" בלבד, בלי כל הקשקשת המיותרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו