את ספרה החדש לילדים, "דונו", מקדישה הסופרת והמאיירת תמר הוכשטטר לבית במצפה הילה, היישוב הקהילתי שבו גדלה ובו בילתה את ימיה כילדה. הקדשה ספרותית לרוב אינה מקרית וטומנת בחובה סיפור. במקרה של "דונו", ילד עתיר דמיון, נטול פלאפון, ואחד שמוצא את ריגושיו לרוב מחוץ לבית, טבעי לתהות אם הילדות בין נופי הגליל המערבי חולקת דמיון עם נופי ילדותו של דונו. "כשהייתי בהיריון", מספרת הוכשטטר, "אחד הדברים הדביליים שהעסיקו אותי היה אם אשכח את הילדות שלי, עכשיו כשילדות חדשה מתרקמת לי מול העיניים. בינתיים זה לא קרה. אם זה יקרה, נראה לי שזה יתווסף לילדות שלי ולא יחליף אותה".
ואילו קווי דמיון היא חולקת עם הגיבור שלה? "גם אני הייתי ילדה שמייצרת הרבה מהעניין של עצמה. אמנם הייתי בחוגים והיו לי חברים, אבל אני זוכרת שעות ארוכות של דמיונות והמצאות וניסיונות שונים, מתסכלים בחלקם ומוצלחים בחלקם. למעשה, אני עדיין כזאת מכיוון שאת רוב העיסוקים שלי אני ממציאה ואז מנסה להגשים. לפעמים זה מצליח. חוץ מזה, כמו לדונו גם לי יש אח גדול שנדמה שתמיד עוסק במחשבות נשגבות בעוד אני מקפצת סביבו בניסיון לתפוס את תשומת ליבו".
כריכת הספר (כנרת זמורה ביתן)
בדומה ל"כרובינה" (מטר, 2012), ספרה הראשון לילדים וזוכה פרס רמת גן לספרות ילדים ונוער, גם ב"דונו" (כנרת זמורה ביתן), שרואה אור בימים אלה, אפשר להבחין באינדיבידואליות של הגיבורים. דונו (קיצור של דניאל) חי ופועל בעולם שהוא כמעט רק שלו, הוא "בעל הבית" – כולל התקף זעם גחמני אחד. כשלדונו מציקים יתושים, הוא לא יעיר את ההורים שלו אלא יחשוב כיצד להיפטר מהם, ונדמה שהיחסים עם ההורים לא מאוד מגדירים אותו. "אין ספק שהאינדיבידואליות חשובה לי", אומרת הוכשטטר, "אני מרגישה שילדים הפכו להיות נשלטים מאוד על ידי המבוגרים. וכשזה נכנס לספרות, זה עוד יותר מוציא אותי מדעתי כי מדובר במקום בטוח, שאפשר להיות בו גם בלעדיהם. אם הספרות לא תאפשר את המקום הזה, אז באמת לא נשארה אף פינה פרטית. יותר מכך, עולם אוטונומי לילדים הוא תעלומה מבחינתי – אם נשאר מקום שבו ילדים יכולים להתרוצץ באופן חופשי בלי שיבחנו אותם או יסתכלו עליהם", היא תוהה.
אי אפשר שלא לנתק מכך את העובדה שילדים צמודים למסכים כל הזמן. האופציה לצפות בסדרות ובקליפים בטאבלט קורצת להם יותר מלמצוא קסם ברחוב.
"השאלה מה בא קודם – האם הגבלנו אותם מלהסתובב בחוץ ולעשות 'שטויות של ילדים' אז הם בחרו במסך? אני מסתובבת בתל אביב, עיר מגוריי, ותוהה איפה הילדים העירוניים ולמה אני לא רואה אותם. ביום כיפור הם מסתובבים בכבישים על אופניים אבל בשאר 364 הימים האחרים? מהבחינה הזאת, דונו הוא סוג של תיקון, הוא מוצא קסם ברחוב".
"דונו" מכיל חמישה סיפורים קצרים, שאפשר לקרוא במנותק זה מזה, בעוד בכל סיפור נחשפים הקוראים להרפתקה אחרת מבית היוצר של הילד הפעלתני. בסיפור אחד הוא מחליט לברוח מהבית אחרי תקרית מלכלכת במיוחד עם אחיו הגדול והמעצבן גידיק, אך משקה פלא משנה את תוכניותיו; באחר הוא מחליט להפיג את השעמום על ידי רקימת מזימה להיהפך לשודד מבוקש, ולפעמים הוא גם מתיידד עם שממיות חובבות חרקים. דונו לא זקוק לחברים רבים, ראשו וליבו עתיר הרעשים משמשים לו חברה.
איור של עינת צרפתי מתוך הספר
הספרייה כמקום פלאי
הוכשטטר מיטיבה לחדור למוח הילדי, על תהליך הסקת המסקנות הייחודי שלו, על זרם התודעה שלו. בעולמו של דונו זה לגיטימי ביותר לחבר רשימה שנושאת את הכותרת "דברים שצריך להגדיל עם קרן לייזר". היא לוכדת בחן את הקיבעונות הילדיים חסרי התוחלת, כמו מציאת שממית שתאכל את היתושים הטורדניים שמציקים לדונו או לחכות שפסי הרכבת ישטחו עבורו מטבע.
"כשבאתי לכתוב את עלילות דונו, היתה לי בראש ספרות אידיאלית, לא בהכרח מציאותית", היא מספרת, "הרי אין בסיפורים האלה ריאליזם נוקשה. עניינה אותי החוויה הסובייקטיבית של הילד, לא רציתי לכתוב את הסיפורים מנקודת מבט חיצונית, שמנחיתה על הגיבור הרפתקאות. דונו מתעסק במידת ההשפעה שיש לו בעולם, האם הוא יכול לחיות את החיים שהוא מפנטז עליהם, התפקיד שלו בבית ובשכונה".
אותה נקודת מבט ייחודית, בעלת גבולות נזילים בין הלא ייתכן למציאות, מאפיינת גם את כתיבתה של אסטריד לינדגרן, שהוכשטטר (32) מודה שהשפיעו עליה בכתיבתה. בדומה לרוניה או לבילבי, "אצל דונו גבולות העולם נקבעים בראש וברגליים – עד לאן הוא יכול ללכת ועד לאן שהוא יכול לדמיין".
איור של עינת צרפתי מתוך הספר
בין שלל עיסוקיה, הוכשטטר היא ממייסדי כתב העת המקוון "הפנקס" ומעבירה קורסים לספרניות בספריות הציבוריות מטעם "מרכז הספר והספריות". את הדימוי המיושן של הספרנית היא מתקשה לנפץ כי "הסטריאוטיפ כל כך טוב", היא אומרת בחיוך, "אבל מה שאני מנסה לעשות הוא לייעץ כיצד להפוך את הספרייה לאמצעי לשיח על ספרות. הרי הספרייה היא מרכז ייחודי, אנטי־צרכני, פלורליסטי ובעיקר משמש מקום מפגש.
"אני חושבת שחשוב להחזיר את הספרייה להיות המרכז הקהילתי שהיא היתה בעבר. אני צרכנית נלהבת של השאלת ספרים מהספרייה, אני מאלה שרוצים למצוא בספרייה כותרים שאני לא מוצאת בחנות. למשל, זה מלהיב אותי לדעת שיש ספרנית שמעורה בקהילה שלה ויודעת מי מבאי המקום כותב למגירה או מה השני אוהב לקרוא. ספרייה זה מקום פלאי בעיניי ואני בהחלט עובדת על הפיכתו למקום מלהיב יותר
