זר בתוכי

"אהיה כן: החתונה היתה רעיון שלי. אולי לא המיקום, האוכל, המוזיקה, כל הדברים שאליס ידעה לעשות כל כך טוב. אבל הרעיון היה שלי. הכרתי אותה שלוש וחצי שנים. רציתי אותה וחתונה היתה הדרך הכי טובה להבטיח שלא אפסיד אותה. לאליס לא היתה היסטוריה מוצלחת עם קביעּות. לפני שהכרנו היא היתה פרועה, אימפולסיבית, לפעמים נמשכה למשהו מהיר ועכשווי. פחדתי שאם אחכה יותר מדי זמן היא תלך. החתונה, אם להיות כן, היתה פשוט אמצעי לקביעּות. הצעתי לה נישואים ביום שלישי חמים בינואר. אבא שלה מת ואנחנו היינו באלבמה. הוא היה בן המשפחה האחרון שלה, ומותו הלא צפוי טלטל אותה בצורה שלא ראיתי לפני כן. את הימים אחרי הלוויה העברנו בניקוי בית ילדּותה בפרוור של בירמינגהם. בבקרים עברנו על קופסאות בעליית הגג, בחלל העבודה, בחניה המקורה — הבית היה מלא בחפצים מחיי המשפחה שלה: הקריירה הצבאית של אביה, מעללי הבייסבול של אחיה המת, ספרי המתכונים של אימּה המנוחה, תמונות דהות של הסבים והסבתות. זה היה כמו אוצר ארכאולוגי של שבט קטן מאיזו תרבות אבודה שנשכחה מזמן. 

"אני האחרונה," היא אמרה. לא בצורה מעוררת רחמים, אלא בתור עובדה. אימא שלה מתה מסרטן ואחיה התאבד. היא שרדה, אבל לא בלי פגע. במבט לאחור אני יכול לראות שהמעמד שלה בתור בת המשפחה היחידה שנותרה בחיים, גרם לה להיות יותר אוהבת ויותר פזיזה ממה שהיתה יכולה להיות. אם היא לא היתה לבדה בעולם, אני לא בטוח שהיא היתה אומרת כן. הזמנתי טבעת אירוסים שבועות לפני כן, והיא הגיעה עם UPS כמה רגעים אחרי שאליס שמעה על מות אביה. אני לא בטוח למה, אבל החלקתי את הקופסה לתוך התיק שלי בזמן שיצאנו לשדה התעופה. שבועיים אחר כך התקשרנו למתווך דירות וביקשנו ממנו לבוא כדי להעריך את שווי הבית. שוטטנו בין החדרים, המתווך שרבט הערות בתזזיתיות כאילו הוא מתכונן למבחן. בסוף עמדנו במרפסת, מחכים להערכה שלו. "אתם בטוחים שאתם רוצים למכור?" המתווך שאל. "כן," אליס אמרה. "רק ש־" הוא הצביע עלינו עם לוח הכתיבה שלו. "למה שלא תישארו? תתחתנו. תעשו ילדים. תבנו חיים. העיר הזאת צריכה משפחות. הילדים שלי כל כך משועממים. הילד שלי נאלץ לשחק כדורגל כי אין לנו מספיק ילדים להקים קבוצת בייסבול." אליס הסתכלה לעבר הרחוב ואמרה: "אני מוכרת." וזהו. איש המשפחה חזר להיות איש נדל"ן. הוא הציע מחיר, אליס הציעה מחיר קצת יותר נמוך. "זה מתחת לערך השוק בשביל השכונה הזאת," הוא אמר, מופתע. "זה בסדר. אני רוצה לגמור עם זה מהר," היא ענתה. הוא שרבט משהו על לוח הכתיבה שלו. "זה בהחלט יעשה את העבודה שלי יותר קלה." תוך שעות הגיעה משאית הובלה והסבלים פינו מן הבית את כל הריהוט הבלוי והמכשירים הישנים. נשארו רק שתי כורסאות לצד הבריכה, שלא עברה שום שינוי מאז שנחפרה וטויחה ב 1974. 

עטיפת הספר

למחרת בבוקר הגיעה משאית אחרת עם סבלים אחרים, שהמתווך שכר. הם פרקו בבית מערכת ריהוט חדשה לגמרי, נעו במהירות ובביטחון, תלו על הקירות ציורים מופשטים גדולים והניחו חפצי נוי נוצצים קטנים על המדפים. כשהם גמרו, הבית היה אותו הבית, רק שונה: נקי יותר, דליל יותר, בלי אותם פריטים מעיקים שמעניקים לו את הנשמה שלו. למחרת מצעד של מתווכים הובילו שיירות קונים פוטנציאליים בין החדרים, כולם לוחשים, פותחים דלתות וארונות, בוחנים את הניירת שסופקה להם עם הפרטים. אחר הצהריים המתווך התקשר עם ארבע הצעות ואליס הסכימה לגבוהה מביניהן. ארזנו את הדברים שלנו והזמנתי מקומות לטיסה בחזרה לסן פרנסיסקו. בערב, כשהכוכבים הופיעו, אליס יצאה לחצר להסתכל על שמי הלילה ולהגיד שלום סופי לאלבמה. זה היה לילה חם, ניחוח של ברבקיו ריחף מעל הגדר האחורית. המנורות בחוץ השתקפו בברק המשטח שמסביב לבריכה, והכורסאות היו נוחות כמו שבטח היו ביום הראשון שאביה גרר אותן החוצה לפטיו, כשאשתו היתה יפה ושזופה והילדים שלו קטנים ורעשנים. הרגשתי שזה הדבר הכי טוב שאלבמה יכולה להציע, אבל אליס נראתה כל כך עצובה, חסינה ליופי שהתגנב אלינו בלי התראה. מאוחר יותר אספר לחברים שלנו, שהרעיון לנצל את הרגע הזה כדי להציע לה נישואים היה מעין דחף. רציתי לגרום לה להרגיש יותר טוב. רציתי להראות לה שיש עתיד. רציתי לשמח אותה ביום העגום הזה. ניגשתי לבריכה, כרעתי ברך, הוצאתי את הטבעת מהקופסה והצגתי אותה לאליס בכף היד המיוזעת שלי. לא אמרתי מילה. היא הסתכלה עלי, היא הסתכלה על הטבעת, היא חייכה. "בסדר," היא אמרה.

החתונה שלנו נערכה בשדה מרעה על גדות "הנהר הרוסי", שעתיים נסיעה צפונית לסן פרנסיסקו. חודשים לפני כן נסענו לשם כדי לראות את המקום. פעמיים פספסנו אותו כי לא היה שילוט. כשפתחנו את השער והלכנו בשביל לכיוון הנהר, אליס חיבקה אותי ואמרה: "אני מתה על זה." בהתחלה חשבתי שהיא צוחקת. בנקודות מסוימות העשב הגיע לגובה של מטר וחצי. הנכס היה משק חלב ענק ומתפתל, עם פרות ששוטטו בשטח. הוא היה בבעלות הגיטריסטית מהלהקה הראשונה של אליס. כן, היא היתה בלהקה ויש אפילו סיכוי ששמעתם את המוזיקה שלהם, אבל נוכל לדבר על זה יותר מאוחר. יום לפני החתונה נסעתי לשם ושוב פספסתי את המקום, אבל הפעם זה היה כי הוא נראה שונה לגמרי. הגיטריסטית, ג'יין, הקדישה שבועות לכיסוח ועיצוב השדה. זה היה מדהים. הוא נראה כמו אחד ממגרשי הגולף הכי מושלמים בעולם. הדשא טיפס על הגבעה ואז השתפל לכיוון הנהר. ג'יין אמרה שהיא ובת הזוג שלה חיפשו איזה פרויקט לשקוע בו. היו שם אוהל גדול, פטיו, בריכה ובית בריכה מודרני. על גדת הנהר הוקמה במה, ועל גבעה קטנה עמד גזיבו שהשקיף על הכול. הפרות עדיין שוטטו בשטח בדרכן האיטית והמהורהרת. 

הובאו כיסאות, שולחנות, ציוד, רמקולים וסככות. אליס לא בדיוק השתגעה על חתונות, אבל היא אהבה מסיבות. למרות שלא עשינו אף מסיבה בשנים שהכרתי אותה, שמעתי סיפורים. חגיגות גדולות באולמות, בחופים, בדירות הקודמות שלה; נראה שהיה לה כישרון לזה. אז כשזה הגיע לסידורים, זזתי הצידה ונתתי לה לעשות את העבודה שלה. חודשים של תכנונים. הכול מושלם, הכול מתוזמן נכון. מאתיים אנשים. זה היה אמור להיות מאה מהצד שלי ומאה מהצד שלה, אבל בסוף זה נטה קצת לצד אחד. רשימת האורחים היתה משעשעת, כמו בכל חתונה. ההורים וסבתא שלי, שותפים מהמשרד של אשתי, חברים לעבודה מהקליניקה שעבדתי בה, לקוחות לשעבר, חברים מהקולג' ומהאוניברסיטה, חברים ותיקים שניגנו פעם עם אליס, שילוב לא מאוזן במיוחד של אחרים. וליַאם פיניֶגן ואשתו.

הם היו האחרונים שהוזמנו, מספרים 201 ו – 202 ברשימת האורחים. אליס פגשה אותו שלושה ימים לפני החתונה, במשרד עורכי הדין שבו עבדה יום ולילה בשנה החולפת. אני יודע, זה מוזר. אשתי עורכת דין. אם הייתם מכירים אותה גם אתם הייתם מופתעים. וגם על זה נוכל לדבר רק יותר מאוחר. החלק החשוב כאן הוא פיניֶגן — פיניגן ואשתו, ליַאם וִפיֹוָנה, אורחים 201 ו – 202. במשרד, אשתי היתה עורכת דין זוטרה בתיק של פיניגן. זה היה משהו שקשור לקניין רוחני. פיניגן היה עכשיו איש עסקים, אבל לפני שנים הוא היה סולן ידוע של להקת פֹוְלק רוק אירית. אתם בטח לא שמעתם אף פעם את המוזיקה שלו, אבל אולי ראיתם את השם שלו. הוא הופיע בכל אותם מגזינים בריטיים למוזיקה:   Mojo ,Uncut ,Qעשרות מוזיקאים טוענים שהוא  השפיע עליהם בצורה משמעותית.

במשך ימים אחרי שאליס הוקצתה לטפל בתיק שלו, הדיסקים של פיניגן התנגנו שוב ושוב אצלנו בבית. התיק היה פשוט וברור עד כמה שעניין של קניין רוחני יכול להיות. להקה צעירה גנבה קטע מאחד השירים שלו והפכה אותו ללהיט ענק. אם, כמוני, אתם לא מבינים מוזיקה מהצד הטכני, לא תראו את קווי הדמיון, אבל אם אתם מוזיקאים — אשתי אמרה — מיד תזהו שזו גניבה. הסיפור התחיל מהערה של פיניגן כמה שנים לפני כן. הוא אמר למראיין שהלהיט של הלהקה נשמע דומה בצורה מחשידה לשיר מהאלבום השני שלו. הוא לא תכנן לחפור בזה יותר, אבל אז המנהל של הלהקה הצעירה שלח לפיניגן מכתב שדרש ממנו התנצלות על ההערה והצהרה פומבית שהשיר לא נגנב. משם התגלגלו העניינים, עד שהגיעו בסופו של דבר לכך שאשתי עבדה מיליון שעות על התיק הגדול הראשון שלה. כמו שאמרתי, היא היתה עורכת דין זוטרה ולכן כשהשופט פסק לטובת פיניגן, השותפים במשרד לקחו לעצמם את כל הקרדיט. חודש מאוחר יותר, שבוע לפני החתונה שלנו, פיניגן ביקר במשרד. הוא זכה בסכום מטורף של כסף, הרבה יותר ממה שהוא רצה, ובטח הרבה יותר ממה שהיה זקוק לו, אז הוא רצה להודות לכולם על העבודה שלהם. כשהוא הגיע, השותפים הכניסו אותו לחדר הישיבות שם שעשעו אותו בסיפורים על האסטרטגיה המדהימה שלהם. בסוף הוא הודה להם, אבל ביקש להיפגש עם כל האנשים שבאמת עבדו על התיק. הוא ציטט שני דו"חות ותצהירים, והפתיע את השותפים במידת תשומת הלב שלו לפרטים הקטנים. דו"ח אחד שהוא אהב במיוחד נכתב על ידי אליס. זה היה משהו מצחיק ויצירתי — עד כמה שדו"ח משפטי יכול להיות כזה. ברגע מסוים מישהו ציין שהיא עומדת להתחתן באותו סוף שבוע, פיניגן העיר שהוא אוהב חתונות ואליס אמרה בצחוק: "אתה רוצה לבוא לשלי?" הוא הפתיע את כולם כשאמר: "לכבוד לי" ומאוחר יותר, לפני שהלך, הוא עבר ליד התא של אליס והיא נתנה לו הזמנה. כעבור יומיים הגיע לדירה שלנו שליח עם קופסה. באותו שבוע שלחו לנו כמה מתנות לכבוד החתונה, אז זו לא היתה ממש הפתעה. בכתובת השולח נכתב "הפיניֶגנים". פתחתי את המעטפה; בפנים היה כרטיס לבן מקופל עם תמונה של עוגה בחזית. טעם טוב. לאליס ולג'ייק, ברכותי הלוהטות על החופה הקרובה שלכם. כבדו את הנישואים והם יתגמלו אתכם בהתאם. ליאם.

המתנות שקיבלנו עד אותו רגע היו, למען האמת, די לא מפתיעות. היה בהן איזה משהו שִאפשר לי לחזות את התכולה של כל אחת מהן עוד לפני שפתחתי אותה. הערך הכולל של המתנה היה לרוב שילוב של ההכנסה נטו של הנותן כפול השנים שהכרנו אותו, או משהו בסגנון. סבתא קנתה לנו מערכת כלי חרסינה מלאה לשישה אנשים. בן הדוד שלי קנה לנו טוסטר. אבל עם פיניגן לא היתה דרך לחשב. הוא היה איש עסקים מצליח; הוא בדיוק זכה בפסק דין משמעותי; היה לו קטלוג שירים שכנראה הכניס לו לא מעט תמלוגים. העניין היה שלא הכרנו אותו הרבה זמן. טוב, בעצם לא הכרנו אותו בכלל. מתוך סקרנות קרעתי מיד את העטיפה. זו היתה קופסת עץ גדולה וכבדה עם תווית צרובה למעלה. בהתחלה חשבתי שזו תיבה של ויסקי אירי איכותי בטירוף, שמיוצר בכמויות זעירות, מה שנשמע הגיוני. זה היה עונה בדיוק לתחזית.

נלחצתי קצת. אליס ואני לא החזקנו שום אלכוהול חזק. אני יודע, אני צריך להסביר. אליס ואני נפגשנו בפעם הראשונה במוסד שיקומי צפונית לסֹונֹוָמה. היו לי בשלב ההוא כמה שנות ניסיון בעבודה בתרפיה, קפצתי על כל הזדמנות ללמוד יותר ושמחתי להחליף שם חבר לתקופה קצרה. ביום השני הדרכתי קבוצת תרפיה שכללה את אליס. היא אמרה שהיא שותה יותר מדי ושהיא צריכה להפסיק. לא לתמיד, היא אמרה. רק למספיק זמן כדי להשלים את השינויים ההכרחיים ולייצב את החיים שלה. היא אמרה שאף פעם לא היתה שתיינית גדולה, אבל סדרה של טרגדיות משפחתיות גרמו לה להתנהג בפזיזות והיא רוצה להשתלט על זה. התרשמתי מהמחויבות ומהבהירות שלה. 

כעבור כמה שבועות כשחזרתי לעיר, החלטתי להתקשר אליה. הדרכתי קבוצת ילדי בית ספר עם בעיות דומות, וקיוויתי שהיא תהיה מוכנה לבוא ולדבר איתם. היא דיברה על המאבקים שלה בצורה שנגעה בלב הדברים, בדרך ישירה אבל מרתקת; רציתי להתחבר לילדים וידעתי שהם יקשיבו לה. לא הזיק שאליס היתה מוזיקאית ועם ז'קט האופנוענים המשומש שלה, השיער השחור הקצוץ, הסיפורים על החיים בדרכים, היא נראתה ונשמעה קּול. כדי לקצר: היא הסכימה לדבר עם הקבוצה שלי, זה הלך טוב, לקחתי אותה לארוחת צהריים, התחברנו, החודשים עברו, התחלנו לצאת, קנינו מקום ביחד ואז, כמו שאתם יודעים, הצעתי לה נישואים. אז כשהחבילה של פיניגן הגיעה, נכנסתי למתח כשחשבתי שמדובר באיזה בקבוק ויסקי נדיר ביותר. בחודשים הראשונים שהכרתי את אליס היא לא שתתה שום דבר חריף, אבל כמה זמן אחר כך היא התחילה ליהנות פה ושם מבקבוק בירה או כוס יין בארוחת ערב. זאת לא הדרך המסורתית לאנשים עם בעיות אלכוהול, אבל נראה שבשביל אליס זה עבד. אם כי רק בירה ויין. אלכוהול חזק, היא תמיד התבדחה, "נגמר עם מישהו בכלא". היה קשה לדמיין את זה כי אליס היתה בשליטה יותר מכל מי שהכרתי. 

הנחתי את המתנה על השולחן. קופסת עץ גדולה ואלגנטית. אלא שהתווית על החזית נראתה לא במקום. הברית. איזה ויסקי אירי נקרא "הברית"? פתחתי את הקופסה ומצאתי בתוכה עוד קופסת עץ, מונחת על קטיפה כחולה. מכל צד שלה שכב על הבד עט שנראה יקר במיוחד — מכסף, זהב לבן, או אולי אפילו פלטינה. הרמתי אחד מהם והופתעתי מהמשקל, מאיכות הבנייה. זו היתה מתנה אנינה, מהסוג שקונים למישהו שיש לו הכול ודווקא בגלל זה זו היתה מתנה מוזרה בשבילנו. 

שנינו עבדנו קשה, והסתדרנו, אבל בשום אופן לא היה לנו הכול. כשאליס גמרה את לימודי המשפטים קניתי לה למעשה עט. הוא היה דבר יפה שקניתי מסוחר פרטי בשווייץ, וזה אחרי חודשים של חקירות בתחום המורכב להפתיע של כלי כתיבה. זה היה כאילו פתחתי דלת בציפייה למצוא חדרון, אבל במקומו מצאתי עולם שלם. התאמצתי מאוד לשלם עליו בצורה עקיפה שתסתיר את המחיר המופרז שלו. פחדתי שאם אי־פעם היא תאבד אותו היא תיכנס לדיכאון אם תדע כמה שילמתי עליו. 

החזקתי את העט של פיניגן ושרבטתי על נייר העטיפה כמה עיגולים, ואז את המילים "תודה, ליאם פיניגן!" הדיו זרם בצורה חלקה והעט גלש ברכות על הנייר החלקלק. על גוף העט היה חרוט משהו. הכתב היה כל כך קטן עד שלא יכולתי לקרוא אותו. נזכרתי בזכוכית מגדלת שהגיעה עם משחק לוח שאליס קנתה לי לחג המולד. חיטטתי בארון במסדרון. מאחורי מונופול, שבץ־נא וכדומה מצאתי את המשחק עם זכוכית המגדלת שהיתה עדיין עטופה בניילון. קירבתי את העט לאור והחזקתי מעליו את הזכוכית. אליס & ג'ייק ואחרי כן תאריך החתונה, ואז פשוט דנקנס מילס, קליפורניה. אני מודה, טיפה התאכזבתי. ציפיתי ליותר מאחד מזמרי הפולק החיים הכי גדולים בעולם. אם היה כתוב משהו על משמעות החיים, לא הייתי מופתע. שלפתי את העט השני והנחתי אותו על השולחן. אחר כך הוצאתי את הקופסה הקטנה יותר. היא היתה עשויה מאותו עץ, אותם מרכיבים משובחים, ועל החזית היה מוטבע אותו לוגו: הברית. היא היתה כבדה בצורה מפתיעה. ניסיתי לפתוח אותה אבל גיליתי שהיא נעולה. הנחתי את הקופסה על השולחן וחיפשתי באריזה אחרי מפתח. לא מצאתי מפתח בתחתית, אלא רק פתק בכתב יד:

אליס וג'ייק, דעו את זה: "הברית" לא תעזוב אתכם לעולם.

בהיתי בפתק. למה הכוונה? אליס נאלצה לעבוד עד מאוחר, כדי להספיק ולסגור כל מיני קצוות בעבודה שלה לפני החתונה וירח הדבש. כשבסוף היא הגיעה, צצו מיליון דברים, אז המתנה מפיניגן נשכחה.

ברית הנישואים מאת מישל ריצ'מונד (מאנגלית: שמעון בוזגלו) רואה אור בימים אלה בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו