המסגרת הסיפורית הדרמטית והסוחפת מכולן היא של החלום ושברו. השיא והשפל. הנסיקה למרומים, שמסתיימת בהתרסקות לתהומות. ב־30 שנותיו כעיתונאי וכעורך טיפל אבי לן (58) באינספור כתבות וידיעות כאלה, שפרסו את סיפור עלייתם ונפילתם של גיבורים. והנה, לפני שלוש שנים מצא את עצמו מככב כדמות הראשית בעלילה כזאת בדיוק.
במשך חמש שנים, משנת 2010, ניהל לן בעשר אצבעותיו את דף הפייסבוק "סטטוסים מצייצים", פרי יצירתו וכל עולמו, שהפך במהרה לדף הפופולרי והמדובר ביותר בישראל, עם יותר מ־700 אלף עוקבים, כשלושה מיליון כניסות ייחודיות בכל שבוע ויכולת מסחררת ליצור באזז יומיומי. בינואר 2015 החליטה פייסבוק להסיר את הדף לצמיתות, ללא התראה, בטענה שלן הפר את תנאי השימוש של הרשת. בלחיצת כפתור קצרה, החשיכה החברה את חייו.
לפני כשלושה שבועות חלה תפנית בסיפור. זו הכוללת סצנה שבה נזרק חבל ארוך אל התהום, שבאמצעותו יכול הגיבור לטפס בשארית כוחותיו בחזרה למציאות כמנצח. בהחלטה תקדימית ומפתיעה קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב שהצעד שנקטה פייסבוק נעשה שלא כדין, והורה להשיב את הדף "סטטוסים מצייצים", כפי שהיה ערב סגירתו.
פייסבוק צפויה להגיש ערעור לבית המשפט העליון. בינתיים, עתירתה לעיכוב ביצוע ההחלטה נדחתה, והדף אכן שב, וכל סטטוס העולה בו גורף מייד אלפי לייקים. אלא שלעת עתה, גיבור הסיפור שלנו חבול באופן שלא מאפשר לו לפרוץ בצהלות שמחה.
"על פניו, אני אמור לדבר רק על הניצחון הגדול, המהדהד והמפואר", אומר לן. "אבל מרגע שקיבלתי אישור תקדימי מבית המשפט שהצדק לצידי, מה שיוצא ממני הוא צעקה חנוקה, מלווה בהרבה קושי, וגם בדמעות. אני לא מתבייש בקושי שלי, וגם לא גאה בו. אני פשוט לא מתכוון להחביא אותו. ואני לא מבקש לעורר רחמים או להתבוסס בתוך מסכנות. יכול להיות שאם הייתי קורא או שומע גבר בגילי מדבר כמוני, עם דמעות בעיניים, הייתי אומר עליו שהוא בכיין ופתטי, כמו שעשויים להגיד עלי.
"כרגע זה לא מזיז לי. במקום שבו אני ניצב היום פשוט לא אכפת לי מה יגידו ואיך ירגישו כלפיי. כבר הבנתי שאי אפשר להצליח בעולם, ובמיוחד בישראל, בלי שיהיו לך שונאים ובלי שיהיו כאלה שימתינו לרגע שתמעד. אני צועק ודומע וקשה לי, כי בשלוש השנים האחרונות הרגשתי שאני חי בתוך בועה מרוקנת, מבודדת ועכורה".
• • • • •
ארבעה עשר עמודים בסך הכל מונה פסק דינו של השופט רחמים כהן. תמציתי, ענייני, ממוקד בסוגיות משפטיות. אבל ארבע מילים שבהן נקב מעבירות חלק גדול ממהות הסיפור כולו: "הפער העצום ביחסי הכוחות", ששרר בין הצדדים למאבק. בצד האחד תאגיד ענק רב־לאומי, ששני מיליארד בני אדם בכל העולם משתמשים בשירותיו, ורווחיו מגיעים למיליארדי דולרים מדי רבעון. בצד השני - אבי לן מרמת השרון, שללא הודעה מראש, ובאופן חד־צדדי, הדף שהפעיל נבלע לתוך חור שחור במרחב הקיברנטי.
הסיבה לסגירת הדף היתה פרסום עשרות בודדות של סטטוסים תמורת תשלום, בלי שהוצהר עליהם ככאלה בפני הגולשים. בפסק הדין נכתב כי לאורך חמש שנות הפעילות הניבו הסטטוסים האמורים הכנסות של כ־250 אלף שקלים, 50 אלף לשנה, בממוצע. פייסבוק טענה בתוקף שמדובר בהפרה יסודית של תנאי השימוש, ולכן הצעד שנקטה, על פי פסק הדין, שימש לצורך "הגנה על המודל העסקי שלה ומניעת התעשרות על חשבונה".
בית המשפט העביר מסר ברור כי מדובר בהפרזה של ממש. "אין מקרה בעולם כולו שבו בית משפט הורה לפייסבוק להחזיר דף שהוסר", אומר עו"ד גיא אופיר, שייצג את "סטטוסים מצייצים". "לראשונה בית המשפט למעשה התייחס לפייסבוק כאל מי שחלה עליה אחריות ציבורית כלפי משתמשיה, בשונה מכל עסק פרטי ומסחרי אחר".
לשיטתו של השופט, לא היה מדובר בהפרה בסדר גודל כזה שיצדיק נקיטת צעד חד־צדדי בלי לתת ארכה לתיקון או לאפשר תשלום פיצוי כספי. שהרי בסופו של דבר, "התובעים הם חסרי משמעות ממשית מבחינת פייסבוק".
לן חש היטב עד כמה חסר משמעות הפך להיות. "הכל נעשה מבלי שניתנה לי אפשרות להשמיע מילה. אין עם מי לדבר, אין בפני מי להתלונן או להתנצל או לערוך בירור. אנחנו כולנו המוצר של פייסבוק. הגולשים של פייסבוק מחזיקים ומזינים אותה, ובכל זאת, לא באמת רואים אותנו. זאת רשת חברתית, שבנויה על הציבור ועל השיתוף ועל החברותיות, אבל אנחנו לא קיימים מבחינתה. אתה מבקש לשאול שאלה, ושולחים אותך לתוך מבוך ממוכן, ללא מגע יד אדם. אתה מגיש תלונה בפני רובוטים, ואין אדם שיסתכל עליך. אין אפילו קול אנושי. כלום. נתק, חומה.
"ביוני 2015, חמישה חודשים אחרי סגירת הדף, נערך דיון בוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת על טיפול בפוסטים פוגעניים בפייסבוק. לדיון הזה הוזמן סיימון מילנר, ראש מחלקת המדיניות של פייסבוק העולמית. הלכתי לדיון כדי להשמיע שם את הזעקה שלי ואת התסכול והמחאה על כך שאף אחד לא מוכן לדבר איתי. ואני בדרך כלל אדם מאוד מאופק, זה לא קל לי.
"אחרי הדיון ניגשתי אל מילנר בפרוזדור. פניתי אליו בעדינות וביקשתי לדבר איתו בארבע עיניים, בלי תקשורת, בלי פוליטיקאים, כאדם אל אדם. נתקלתי במבט אטום ובאיזו אמירה ביורוקרטית על כך שהוא לא יכול לדבר איתי. זה היה כל כך משפיל. נסעתי לירושלים, ניסיתי לאחוז בכנף אדרתו, ולא הייתי קיים מבחינתו. הרגשתי כאילו אני עומד מול דארת' ויידר".
האפשרות הראשונה והיחידה לנהל שיח כלשהו מול נציגי פייסבוק היתה בבית המשפט. מי שניצבה על הדוכן היתה עדי בנטוב (59), בת זוגו של לן, שבשנה האחרונה לפעילות הדף הפכה לשותפה פעילה ומלאה בעשייה.
"בגלל שאני חתמתי על התצהיר שצורף לתביעה, אני גם זאת שנקראה להעיד", היא מסבירה. "הדבר הראשון שאמרתי על הדוכן היה תודה. פניתי אל עורך הדין שייצג את פייסבוק, גבר גבוה ומרשים, ואמרתי לו: 'תודה לך שאתה עומד מולי ומסתכל לי בעיניים'. כי לפני כל דבר אחר, ביקשנו שנציג כלשהו של פייסבוק יסתכל לנו בעיניים. היינו צריכים להגיש תביעה כדי להגיע למצב שבו בן אנוש יעמוד מולנו.
"מייד לאחר הסגירה ניסינו ליצור קשר עם מנכ"לית פייסבוק בישראל, עדי סופר תאני, גם באופן ישיר וגם דרך אנשים שהכרנו. ניסינו לכתוב למארק צוקרברג דרך פייסבוק. להתנצל, להתחנן. ניסינו. אי אפשר לפנות ישירות לצוקרברג או לבכירים אחרים, בין היתר כי חסמו לנו את הפרופילים האישיים. עורך דין ניסח עבורנו מכתב, שבפייסבוק ישראל סירבו לקבל אותו, וכששלחנו אותו לאירלנד ולארה"ב - לא עברנו את מחסום התשובה היבשה.
"בהתאם, הפסיקה מתייחסת לזה שהסגירה של הדף היתה בריונית, ומעכשיו על פייסבוק לזמן את האנשים לשיחה ולהבהרה לפני שמוחקים אותם חד־צדדית, באבחת סכין".
• • • • •
ההתחלה של "סטטוסים מצייצים" היתה בגדר גישוש בדרך לא נודעת. לן ובנטוב, שפתחו יחד פרק ב' בזוגיות ב־2006, החלו בהקמת חברה לייעוץ ולקידום עסקים ומותגים באינטרנט, בין היתר תוך שימוש במדיה חברתית. "סטטוסים מצייצים" נפתח במטרה להפגין נוכחות, למשוך תשומת לב ולמצב את החברה כחדשנית ויצירתית.
עד מהרה נשאב לן כל כולו אל פייסבוק, הוקסם מנפלאותיה של הרשת, התמכר לאינטראקטיביות, וגם הבין שהצליח להרכיב נוסחה חדשה. תמהיל שהיה בתחילה קליל ומשעשע ברובו, ובהדרגה התווסף לו פן חברתי, ביקורתי ואקטואלי. כזה שבכוחו לנסח סדר יום מלמטה, מהציבור.
"נסחפנו בהתלהבות אחרי האמונה שנעשה עולם טוב יותר", אומר לן. "צבירת כוח שישמש את החברה, את האנשים הקטנים. אני זוכר את עצמי מתראיין בטלוויזיה באותה תקופה ואומר, 'אנחנו האזרחים של מדינת פייסבוק'. זאת היתה תמצית המחשבה שלי. 'סטטוסים מצייצים' הפך לגוף תקשורת מאוד חזק, ואני הרגשתי שיש לי שליחות ציבורית".
רק שליחות ציבורית? בלי שום מחשבה כלכלית?
"באופן הכי אמיתי ונקי, האינטרס שלי היה להגדיל את כוחו של הדף כדי להצליח לשנות דברים. למשל, עבור אנשים שנקלעו למלכודת ביורוקרטית או אחרת, ואנחנו גייסנו את הציבור כדי לעזור. כדי לעשות טוב ולהשמיע את הציבור. 'מחאת המילקי', למשל, התחילה אצלנו. לא היו לי אינטרסים. ייתכן שאנשים לא האמינו לזה. כל אלה שבטוחים שהתעשרתי לא מאמינים לזה, מן הסתם. אבל עד היום אני רוצה שיהיה לי כוח להשפיע ולעשות טוב, בהחלט".
"מחאת המילקי, למשל, התחילה אצלנו". לן ובנטוב // צילום: אפרת אשל
בנטוב: "באופן מוזר, עד לרגע הסגירה, היינו בטוחים שאנחנו חולקים את אותו חזון עם פייסבוק. לעשות טוב. לאפשר לכל אדם, קטן ככל שיהיה, להישמע ולהיראות. היינו גאים שדווקא בישראל צמחה תופעה חברתית כמו 'סטטוסים מצייצים', שהיווה מבחינתנו את החזון של פייסבוק. מדורת שבט ישראלית.
"הם היו אמורים לחבק אותנו, לעודד אותנו, אפילו להתפאר בנו. את יודעת מה? עזבי את זה, הם היו אמורים להבין שמבחינה עסקית, תופעה כזאת רק עושה להם טוב. הם סגרו אותנו בניגוד לכל היגיון עסקי. זה כל כך לא הגיוני, שההסבר היחיד שכל אדם יכול היה לתת לעצמו הוא שמדובר כנראה בזוג פושעים אימתני. אחרת מה ההיגיון? למה שיעשו את זה?
"בארבע שנות הפעילות הראשונות אבי עבד מסביב לשעון, וכמובן מאוד חיזק את פייסבוק בעשייה שלו. אבל הוא לא התפרנס. הסטטוסים המסחריים היו בערך אלפית מכלל הסטטוסים שפורסמו בדף אי פעם.
"הפרנסה היתה באחריותי, ואני עבדתי כמו חמורה במשרד פרסום, בניהול מדיה חברתית של גופים מסחריים, בלי קשר ל'סטטוסים מצייצים'. עבדתי המון כדי שנוכל להחזיק את כל הדבר הזה שאבי יצר, את הבית שלנו בשכונת מורשה ברמת השרון, שאחרי הסגירה היו שנהנו לקרוא לו 'הווילה ברמת השרון', ואת המשפחה שלנו (שלושה ילדים מנישואיו הראשונים של לן ואחד מנישואיה של בנטוב. כיום כולם בוגרים, הצעיר שבהם בן 25, ואינם מתגוררים איתם; נ"ל).
"עבדתי ועבדתי, עד שנשברתי. באחד מימי שישי הלכנו לאכול ארוחת צהריים מאוחרת, כי הייתי בתקופה שבה אפילו לא הספקתי להיכנס למטבח. בארוחה הזאת פרצתי בבכי, ואבי אמר לי, 'די. הגענו למצב ש"סטטוסים מצייצים" כל כך חזק, בואי נחשוב מה עושים עם זה יחד'. כלומר, איך מתפרנסים יחד ממה שנוצר.
"הטרפנו את המחשבות שלנו. המצאנו פורמטים, חיפשנו משקיעים, בנינו מודלים עסקיים שיביאו את היצירה שלנו לעמוד על רגליה באופן עצמאי, מחוץ לפייסבוק. הרגשתי שאבי פיצח פה משהו ענק, והיה לי חלום להגדיל אותו. לייצר עיתונות חדשה, אחרת, חברתית, שנובעת מתוך הציבור. חלמתי הרבה וגדול ורחוק".
• • • • •
דווקא אז, כשהיו בשיא ההצלחה, החלום התנפץ. בבת אחת. "חטפנו מכולם. מפייסבוק, מהתקשורת שלא יכלה לסבול את זה שהיה לנו כל כך הרבה כוח. עשו בנו לינץ'", אומרת בנטוב. "אנחנו משוכנעים שלפחות גוף תקשורת אחד עמד מאחורי הפלתנו. נפלנו לתוך בריכה של כרישים, טייקוני תקשורת, וגילינו שלעצמאות שלנו יש מחיר, כי אין אף אחד מאחורינו. אין לנו גיבוי. אין לנו גב. שני תמימים, שלא יודעים לשחות.
"לקחתי את קופסת החלומות שלי, אטמתי אותה, ובשלב מסוים טמנתי אותה עמוק עמוק באדמה וזרקתי את המפתח לים. לכן, אני לא כל כך יודעת איך להתמודד עם מה שקרה עכשיו. לחפש את המפתח ולנסות להחיות את החלום? מה הטעם, בעקבות כל מה שאני יודעת. ובשביל מי? כולם שונאים אותנו. פייסבוק, התקשורת, הגולשים שהופנו נגדנו".
זאת התחושה שלכם, שכולם שונאים אתכם?
"רבים שונאים אותנו. לא כי עשינו רע, אלא בגלל הכוח שהיה לנו ובגלל הסערה והמערבולת שנוצרו סביב סגירת הדף שלנו. אני מרגישה שמי שטען פתאום שרומה על ידינו ושהפרנו את אמון הציבור, ולכן הוא שונא אותנו, היה במקום הזה עוד קודם. אולי כי לא פרסמנו את הסטטוס שלו, כי היה לנו יותר מדי כוח, כי היה נדמה לו שאנחנו שמאלנים, כי הוא נפגע מסטטוסים ביקורתיים שפרסמנו".
לן: "וזה היה סיפור נורא טוב. איך, לכאורה כמובן, מישהו עשה מיליונים תוך שהוא מרמה את כולם. סיפור טוב שיש מי שקונה אותו. כמו שיש אנשים שמשוכנעים שהילארי קלינטון מנהלת רשת פדופילים ממרתף של פיצרייה".
בנטוב: "ההתנפלות עלינו היתה בבת אחת ומכל עבר. חטפנו סנוקרות מכל הכיוונים, שפוצצו אותנו עד כדי כך שמצאנו את עצמנו מרוחים על הרצפה".
רק סנוקרות? לא היה מי שחיבק?
"מעטים, בעיקר המשפחה וחברים קרובים. בהתחלה הרבה גולשים התקשרו להביע תמיכה ואמרו שייצאו לכיכרות, שיפגינו. אבל די מהר התרחקו. פחדו פחד מוות לגעת בנו. הפכנו להיות מצורעים, כי מי שייגע בנו יסבך את עצמו. אני רציתי לחזור לעבוד, ואמרו לי לא. אנשים פחדו להעסיק אותנו. השאלה הראשונה והאחרונה היתה, 'המצב שלכם מול פייסבוק לא מהווה בעיה?' - ובזה זה נגמר. אין עבודות ואין חברים. אף אחד לא רוצה להתקרב אלינו, להיות מזוהה איתנו. כל אחד מפחד על התחת שלו, ובצדק. אף אחד לא רצה להיות חבר שלנו, להילחם עבורנו או ליצור קשר עסקי איתנו. ישבנו בבית גדול וריק, לבד. הילדים גדלו ועזבו, החברים נעלמו, העשייה האינטנסיבית נקטעה".
ולא הצלחתם לייצר אלטרנטיבה מחוץ לפייסבוק.
לן: "ניסינו כל הזמן. כל השנים. הקמנו שני אתרים ושתי אפליקציות. ממש לפני הסגירה ניסינו לשתף פעולה עם אתרי תוכן גדולים. באופן כללי, אי אפשר להחזיק היום אתר בלי נוכחות גם בפייסבוק. אין כמעט דרך להביא טראפיק לאתר בלי פייסבוק".
בנטוב: "ניסיתי להקים אתר ואפליקציה. בהתחלה אבי עבד איתי, על אוטומט. ישב מול המחשב וגלל מסך. ישב וגלל, ישב וגלל. כמו שהוא יודע לעשות טכנית, אבל בלי רגש. המשכתי לעבוד על תוכנית עסקית גדולה, מתוך אמונה שיהיו מי שישקיעו בחזון שלנו של עיתונות עצמאית, עממית. אבל ללא הצלחה.
"בשלב מסוים הבנתי שאני מאבדת את אבי. הוא כבר לא היה איתי בתוך הניסיון הזה, לא רגשית ולא פיזית. בכל בוקר מחדש הייתי בודקת עד כמה הוא חי. מהי מידת החיות שבו. בהתחלה הוא החזיק מעמד די יפה, ובהדרגה מפלס החיים שבו ירד וירד. עד שהוא נתקע".
"המניות שלנו היו בשפל, וכלום לא התרומם", אומר לן. "אחרי שהדף נסגר, נותרנו מרוקנים. גוף תקשורת מרוקן, וגם תחושת האני שלי היתה מרוקנת לגמרי. כל העשייה שלי נעלמה לתהום הנשייה. לא נשאר שריד מהדף. מיליוני אזכורים ברשת, שיתופים, התייחסויות - הכל נמחק ונעלם, ואני הרגשתי שמחקו גם אותי.
"מקור החיים היחיד שלי היה עדי. זו היתה חתיכת מבחן זוגיות. הרגשתי כמו מת חי, חסר מוצא. זה היה נורא, במיוחד כי היה לי קשה מאוד לראות אותה בתקופה הזאת. ראיתי את האהבה שלה והמסירות שלה, איך היא מנסה להציל אותי. לשלוף אותי בכוח מתחתית הבור ולגרור אותי אל חיים חדשים. הלכתי אחריה, אבל הייתי כבוי לגמרי. לא הצלחתי להידלק.
"בחודשים הראשונים תמללתי את הקושי שלי החוצה, כשהמאזינה היחידה היא עדי. עד שהבנתי שאני מרעיל אותה. כל מה שיצא ממני היה רק רע, שלילי, שחור, רעיל. המון שנאה עצמית והאשמה עצמית. הבנתי שאני הורג אותה עם המילים האומללות שלי. אז הפסקתי לדבר. נעלמתי אל תוך שתיקה מוחלטת, ממושכת, עמוקה. איפה אבי? אבי נעלם.
עדי סופר תאני. המנכ"לית בארץ // צילום: רוני שיצר
"אבל בפנים השדים חגגו כל הזמן. אני חושב שלא היה יום שלא חשבתי בו על 'סטטוסים מצייצים', מתוך ציפייה שיגיע כבר פסק הדין. שתגיע ההכרעה. והסתרתי את זה. לא יכולתי לספר לעדי שבסתר לבי, לכך אני מייחל. כי עדי רצתה לשכוח, לעבור הלאה. אבל אני ייחלתי וחלמתי וכמהתי לניצחון. ש'סטטוסים מצייצים' יחזור אלי".
במה האשמת את עצמך?
"הרי הכל התחיל כשהתקשר אלינו עיתונאי ושאל אם פרסמנו תוכן שיווקי, ואני עניתי שגם לנו שמורה הזכות לפרסם תוכן שיווקי, בדיוק כמו שלעיתון שלו מותר. הייתי תמים ומטומטם, אבל דובר אמת. בזמן שאחרים שפעלו בדיוק כמונו, ואף ביתר חומרה, לכאורה, הכחישו פרסום של תוכן שיווקי, אנחנו הודינו.
"הסיפור שלנו יצר רעידת אדמה שגרמה לכולם, כולל הגדולים והמבוססים ביותר, להתיישר ולהיקרא לסדר. הקטסטרופה שנוצרה לנו מול פייסבוק גרמה לכל מפעילי הדפים הגדולים ברשת להימתח חזרה לדום, לפקודת פייסבוק.
"ההלקאה העצמית נבעה גם מזה שאני הייתי האובייקט הכי קל ונגיש להוציא עליו את הכעס. הכי קל היה לי לכעוס על עצמי, איך קפצתי כמו אידיוט מתחת לגלגלים של המשאית הזאת".
• • • • •
לפני שנתיים קיבלה בנטוב החלטה עבור שניהם, שמוטב שיפתחו דף חדש, לא וירטואלי, במקום אחר. הם ארזו את חייהם, את החתול בוב ואת הכלבות רוחל'ה ולוליטה, והרחיקו עד פרדס חנה. את הבית ברמת השרון מכרו, ובכסף שקיבלו קנו בית קטן, שעובר עכשיו שיפוץ הדרגתי. הוא מוקף צמחייה ירוקה ומעוצב בסגנון ים־תיכוני, קירות אבן וקורות עץ לבנות, עם מעט כחול ותכלת ונגיעות של צהוב חרדלי. בינתיים הם מתגוררים בדירה שכורה בבניין רב־קומות.
"אני אישה שורדת", אומרת בנטוב. "בשלב מוקדם ביחסים שלנו אמרתי לאבי, 'איתי אתה לעולם לא תיפול'. לא הצלחתי לעמוד בהבטחה הזאת. זה כאב וכואב לי, אבל אני מבינה שלא בכל דבר אפשר לשלוט. עם זאת, היתה לי תחושה שאנחנו חייבים לעזוב את הבית. להתרחק, כדי ללקק את הפצעים בשקט.
"לא היה לנו כסף בחשבון, והבנקים לא הסכימו לתת לנו הלוואה. אנחנו, 'המיליונרים הגדולים', נקלענו למצב כלכלי נורא. הסכם החכירה של המכונית שלנו הסתיים, ולא הסכימו להאריך לנו אותו. עד כדי כך. רצינו לעבור למקום שבו המחיה תהיה יותר זולה. המעבר והשיפוץ הציבו בפנינו פרויקט שהשאיר אותנו פעילים, יחסית".
לאחר כשנתיים נטולות פרנסה, חזרה בנטוב בשנה האחרונה לעבוד כמנהלת מדיה חברתית בעסק עצמאי משלה, ששמו "הלוחשת לרשת".
"עדי פרצה את הדרך, כמובן", אומר לן. "אני הגבר שקרס, והיא האישה שהתעקשה להקים אותנו מההריסות, לבנות אותנו מחדש".
"התחלתי לעבוד עם עסקים קטנים בפרדס חנה", היא מספרת. "בהתחלה בחינם, ואחר כך תמורת 600 שקלים בחודש. חזרתי לנקודת התחלה, מבראשית. פילסתי את הדרך בהדרגה.
"יש תנועה מטורפת, במיוחד של נשים, שלוקחות את החלום או התחביב שלהן והופכות אותם לעסק עצמאי. יועצות תזונה, סטייליסטיות, יועצות הנקה, מסדרות בתים, מְתקשרות. עולם גדול וסוער. אני ממוקדת בניהול וקידום ברשת באופן אורגני, בלי לרוץ לשלם לפייסבוק אוטומטית עבור פוסטים ממומנים.
"מה שאני מלמדת הוא איך לעבוד נכון בפייסבוק. אני מעבירה סדנאות לעסקים הקטנים תוך כדי פעילות ותנועה, ואבי הוא הכוכב האורח. אני מאוד אוהבת את פייסבוק. לא את המוסד, אלא את הפלטפורמה, את הרעיונות והפוטנציאל שיש בה. זאת אוטוסטרדה מהירה שאפשר בקלות להידרס בה, אפילו למות, ומפעיליה הנסתרים מחזיקים המון מידע על כולנו. אבל היא יכולה להוביל למקומות מופלאים. להישגים חברתיים וגם עסקיים".
• • • • •
הדף "סטטוסים מצייצים", אומר לן, "חזר אלינו פצוע. אי אפשר לתייג אותו, אי אפשר לכתוב על הקיר, ואי אפשר למצוא אותו בחיפוש בפייסבוק. 50 אלף לייקים נעלמו. זה יותר ממפתיע. מפעם לפעם פייסבוק מחסלת פרופילים פיקטיביים, אבל לא נראה לי הגיוני ש־50 אלף מתוך 720 אלף בעלי הפרופילים שעשו לייק לדף היו פיקטיביים.
"בגלל שהדף לא היה קיים, אנשים לא יכלו להיכנס ולבטל את הלייק שלהם, לעשות unlike לדף. היינו אמורים לקבל אותו באותו מצב שהוא נלקח מאיתנו, וכך גם קבע השופט. אבל זה לא מה שקרה.
"העניין הכי נורא היה שלא היה אפשר למצוא את הדף במנגנון החיפוש של פייסבוק. לעומת זאת, בפייסבוק יש עשרות דפים שמתחזים ל'סטטוסים מצייצים', והם אלה שעולים בחיפוש.
"דפים שגנבו ממני את הלוגו של הציפור הכתומה, שהוא סימן מסחרי רשום, שגנבו את התמונה האישית שלי וכותבים 'שלום חברים, חזרתי'. אפילו מעלים אותם פוסטים שאני מעלה. בבית המשפט דרשנו מפייסבוק להסיר את המתחזים, וזה לא עזר לנו. זאת דוגמה לקטנוניות ולרשעות שלהם. הם אמרו לי: אתה לא תהיה בפייסבוק. לך אסור לפרסם בפייסבוק דף בשם 'סטטוסים מצייצים'. אבל כל ילד זב חוטם יכול לעשות את זה תוך גניבה ממני, בלי שאוכל לעשות דבר.
"עורך הדין שלי שאל את סיימון מילנר למה פייסבוק לא הסירה את הדפים המתחזים, והוא ענה שזה משום שבתביעה שלנו לא צירפנו את הכתובות שלהם. הבדיחה היא שאם הוא רק היה משתמש במנגנון החיפוש של עצמו, של פייסבוק, היה מקבל את כל הרשימה. כולם שם. כשחזרנו, שינינו את הקאבר שלנו ל'חנוכה 2017 ואנחנו באוויר', וגם אותו גנבו לנו. הדרך היחידה לדעת אם הדף אמיתי או מזויף היא שרק לדף שלנו יש 'וי' כחול. את זה אי אפשר לזייף.
"זה היה כל כך משפיל. הרגשתי כאילו אני עומד מול דארת' ויידר" // צילום: פיני סילוק
מהסיבה הזאת הגיש לן ביום שלישי האחרון תביעה נוספת לבית המשפט המחוזי בתל אביב, ובה דרישה להוצאת צו שיחייב את פייסבוק להסיר את כל העמודים המתחזים וכן לשלם לו פיצויים על סך 300 אלף שקלים.
"העבירה האיומה שבגללה פייסבוק סגרו אותנו, פרסום תוכן שיווקי, היא מותרת היום. למה? כי הם שינו את התקנון, והיום מותר לכל דף לפרסם תוכן שיווקי, בצירוף אייקון שמעיד על כך. בחלק האחרון של התהליך שניהלנו, העבירה שלנו כבר לא נחשבה עבירה, ועדיין הם נאבקו בנו בכל הכוח.
"כמעט כל אדם שיש לו מספר גבוה של עוקבים מפרסם תוכן שיווקי. בפייסבוק וגם באינסטגרם, ששייך לפייסבוק. כבר לפני שנים סומנו משפיעני רשת, מובילי דעה, שאומצו על ידי חברות מסחריות ופרסמו תכנים שיווקיים בלי סוף. היום הפיד בפייסבוק מפוצץ בפרסומות, בתכנים ממומנים ובתוכן שיווקי. וזה העניין, שפייסבוק חייבים יצרני תוכן ואגרגטורים של תוכן כמונו, כדי שהפיד יישאר מעניין".
בהתחשב בכל הכעס והביקורת שלכם על פייסבוק, למה בכלל לחזור ולהפעיל את הדף?
"זאת שאלה טובה. אנחנו עדיין לא בטוחים מה לעשות. יש לזה המון משמעויות מבחינתי, ועברנו לא מעט בשלוש השנים האלה. אני יודע שההצלחה של הדף לא תלויה רק בי. במידה רבה, היא תלויה בפייסבוק. הם שולטים בחשיפה ובעוד כל כך הרבה דברים אחרים. הם שולטים בהכל. ומי יודע איזו סיבה חדשה הם יכולים למצוא כדי לסגור אותי מחדש.
"ובכל זאת, לאור כל מה שעברנו, משהו בי מבקש לשנות את פייסבוק מבפנים. אולי זאת אחת המוטיבציות התמימות שלי, לאלץ את פייסבוק להיות קצת יותר אנושיים ולראות את הגולשים. להתחשב בהם.
"פסק הדין אומר משהו מאוד חשוב: שפייסבוק לא יכולה לסגור דפים בלי לתת הזדמנות להגיב, וזה שינוי ענק. פייסבוק מנהלת קרב נגד זה, והצהירה שתערער. אני מרגיש שאני עדיין ניצב פה כדי להדגיש שמכיוון שפייסבוק היא המדינה הגדולה בעולם, מדינה של שני מיליארד בני אדם, שמחזיקה בידיה המון כוח, היא מחויבת לראות את האזרחים שלה. שלא יהיו שקופים".
• • • • •
בנטוב: "הניצחון הוא מאוד חשוב, כי אני לא יכולה להסתובב בעולם בידיעה שהרעים ניצחו. ולא רק ניצחו, אלא לכלכו אותי, גמרו אותי, חיסלו אותי. התחושה הכי משמעותית היא שהצדק נעשה, הרעים לא מנצחים. עכשיו צריך לחשוב מה עושים עם 'סטטוסים מצייצים'. למען האמת, את השיחה הזאת עדיין לא ניהלתי עם אבי כמו שצריך. קיבלנו חזרה את הדף, זאת מפלה ענקית לפייסבוק, אבל הדף הוא לא באמת של אבי ושלי. את יוצרת ומטפחת משהו שהוא לא שלך. משקיעה בזה זמן, משאבים, חשיפה - וזה לא שלך.
"מה באמת קיבלנו? קיבלנו את הזכות להמשיך לשרת את הקיסר. להמשיך לעזור לצוקרברג לעשות עוד כסף ולקבל מידע עלינו ועל כל העולם. כשאבי עובד על הדף, יוצר אינטראקציות, מעורבות וחשיפות - מי מרוויח מזה? מי גוזר את הקופון? פייסבוק.
"אז השאלה 'למה לחזור' היא בהחלט במקומה. למחרת הניצחון במשפט הרגשתי כמו בהתקף חרדה. שאלתי את אבי, למה אנחנו צריכים את זה? לשם מה?
"כשראיתי את אבי יושב שוב מול המחשב ועובד על 'סטטוסים מצייצים', זה היה כמו פטה מורגנה. התרגשתי, לא חשבתי שאי פעם אראה אותו יושב ככה שוב. אבל כעבור יום אמרתי לעצמי, הנה אבי נעלם שוב מהחיים ונשאב לזה. אל תיכנסי לפאניקה. הוא עסוק שוב בצעצוע שלו, שחזר אליו אחרי שלוש שנים".
לן: "בחמש השנים שהדף פעל, היא לא ראתה אותי. ימים ולילות שלמים ישבתי מול המחשב. אני מאוד טוטאלי, ועדי פחדה שאבלע שוב מחדש".
"עדי לא פחדה", היא מתקנת אותו. "עדי פוחדת. אתה כמו אלכוהוליסט שנגמל וחוזר עכשיו לעבוד - בבר. הולך למזוג וויסקי ולערבב קוקטיילים. זה מה שמפחיד אותי, אתה מבין?"
לן: "פייסבוק ממכר, זה מדעי. ברגע שאתה מקבל לייק, המוח מפריש דופמין, ואתה רוצה עוד ועוד. במשך חמש שנים הייתי בתוך ההתמכרות הזאת, מסוחרר ממנה, והגמילה היא קשה. עדי תגיד שאין שום טעם שאכלה את זמני ואשב שעות כדי להזין את הדף הזה בתכנים. זה בזבוז זמן מיותר. גם אם הדף מאוד יצליח, אפילו יותר מבעבר, הדף הזה לעולם לא יהיה שלנו, ופייסבוק סימנו אותנו כאויבים.
"אני לגמרי מבין את הנימוקים ואת השאלות האלה, אבל אני רוצה לנצח. אני רוצה להראות שגם מהבור הזה שהפילו אותי לתוכו אני יכול לצאת לא רק עם זכייה משפטית, אלא עם הדגל של מי שמנהל את הדף הכי משפיע בישראל. המאבק מול פייסבוק הוא עקרוני, אי אפשר להתעלם ממנו ולהחביא אותו. אסור. אני לא מוכן להיות שקוף יותר.
"גם בי יש חשש. בהפעלת העמוד הזה יש פוטנציאל הרסני. פוטנציאל היבלעות. יש בזה כוח מהפנט. אתה משפיע על אנשים, על גורלות של אנשים. אתה כל הזמן באינטראקציות. בכל שנייה אתה מקבל עוד ועוד התראות, הודעות במסנג'ר. האוטוסטרדה טסה, ואתה צריך לאתר את הפוסטים הטובים.
"אני מנסה היום לפרגן לעצמי דברים אחרים, וגם ללמוד לעשות דברים נוספים בלי להיבלע בחזרה. כן, אני רוצה ש'סטטוסים מצייצים' יחזור להיות גדול, אבל אני לא רוצה להתחבא מאחוריו. הגיע הזמן שאצמח הלאה לדבר הבא. אחת המחשבות שהיו לנו לעתיד היא שהדף יהפוך להיות של הציבור. פחות אבי לן, יותר הציבור. שיהיו לדף כמה אדמינים.
"ועם זאת, אני אתוודה עכשיו ואומר שברגעים אלה ממש, כשאני משוחח איתך שיחה שחשובה לי, אני גם אומר לעצמי שבזמן הזה יכולתי לשבת מול המחשב וללכוד כמה סטטוסים מוצלחים עבור הדף".
מפייסבוק לא נמסרה תגובה.
naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו