הקרקס המחפף

סיפור חייו המרתק, המפותל ומרובה הסתירות של האמרגן, המפיק וממציא הקרקס המודרני, פי. טי. ברנום, בהחלט ראוי לעמוד במרכזה של ביוגרפיה קולנועית. הבעיה היחידה היא שאם סרט כזה יבחר להיות נאמן למציאות ההיסטורית, ויספר את הסיפור כפי שהוא אירע באמת, ברנום - גזען, אופורטוניסט ונוכל שניצל, נישל, זעזע ושיקר את דרכו לפסגה - לא ייצא ממנו כגיבור סימפטי. דבר שקצת יקשה לשווק את הסרט עליו כ"חגיגת חג המולד לכל המשפחה!"

לכן, לא מפתיע לגלות ש"האמן הגדול מכולם", המיוזיקל השטחי והבומבסטי שעוסק בברנום (ושאכן משווק את עצמו כ"חגיגת חג המולד לכל המשפחה!"), הוא הכל מלבד ערך אנציקלופדי. יו ג'קמן, שמככב בתפקיד הראשי, מגלם את האיש כאילו מדובר בגאון עסקי חביב ובלתי נלאה, שסיפק פרנסה, כוונה ומחסה לדחויים ולחריגים; כנער אשפתות אמביציוזי ופעור עיניים, שעלה לגדולה בזכות חלומותיו הגדולים, חוצפתו החיובית, והרוח הכל־אמריקנית שנשבה במפרשיו. זהו שקר, כמובן. אבל ג'קמן כל כך נהנה לספר אותו (באמצעות שירה וריקוד!), שמפתה להתעלם מהעובדות (ומכך שג'קמן מבוגר מדי לתפקיד ב־20 שנה לפחות), ופשוט לזרום עם זה.

מי שמסייעים לג'קמן למכור את הבלוף הנ"ל הם זאק אפרון, שעושה עבודה טובה בתור יד ימינו של ברנום; כוכבת הילדים זנדאיה ("ספיידרמן: השיבה הביתה"), שמופיעה כאן בתור אמנית טרפז (וכמושא אהבתו האסורה של אפרון); רבקה פרגוסון ("משימה בלתי אפשרית 4"), שצצה בתור זמרת אופרה שבדית; ועוד שלל כוכבי במה מנוסים שמגלמים "פריקים" מהזן הקרקסי (אישה עם זקן, האיש הגבוה בעולם וכיו"ב). 

גם השחקנית המצוינת מישל וויליאמס ("מנצ'סטר ליד הים") נמנית עם צוות השחקנים ואף מופיעה בתפקיד מרכזי יחסית (כרעייתו הנאמנה של ברנום). אך למרות שאני מכיר את עבודתה היטב, הופעתה כאן כה חיוורת ולא אופיינית, שבמשך רוב דקותיו של הסרט לא הייתי בטוח שזו אכן היא.

כך או כך, "האמן הגדול מכולם" הוא לא מציאה גדולה. הבמאי הטירון מייקל גרייסי, שעשה עד היום פרסומות, אינו ניחן בכישרון ההמצאה ו/או בהיפראקטיביות המסחררת של באז לורמן ("מולן רוז'"). ולמרות שיש לו את כותבי השירים של "לה לה לנד", ממש אין לו את החזון הסוחף (או את היכולות היצירתיות) של דמיאן שאזל (שכתב וביים את הסרט ההוא). לפיכך, הסרט הוא פחות או יותר מונטאז' אחד ארוך, שמקפץ משיר לשיר ללא עצירות, תוך כדי שהוא משרטט בקווים גסים את סיפור עלייתו, נפילתו, ועלייתו של ברנום, ומספק לג'קמן אינספור הזדמנויות לפשוט את ידיו לצדדים, כמו ישו, ולהשליך את ראשו לאחור, כמי ש"הולך לאיבוד בתוך הרגע".

עם זאת, למרות שהסרט לא הרשים או ריגש אותי בשום צורה, אי אפשר להתכחש לכך שהשירים הקלישאתיים שמעטרים אותו לאורך כל הדרך הם שירי פופ אפקטיביים, קיטשיים וחסרי בושה שנדבקים למוח כמו סופר גלו כבר מהשמיעה הראשונה. עד כדי כך, ששבוע לאחר הצפייה עדיין מצאתי את עצמי מזמזם כמה וכמה מהמלודיות ומהפזמונים שלהם, בלי לרצות בכך בכלל. ולא נראה לי שהצהרת הכוונות של מיוזיקל צ'יזי מסוגו של "האמן הגדול מכולם" כוללת מטרות נעלות או מתוחכמות מזו.

"האמן הגדול מכולם" ("The Greatest Showman"), במאי: מייקל גרייסי. ארה"ב 2017