רכבת התהפכה ממוקש שהניחו פורעים
אירועי הדמים ברחבי הארץ מתרחבים. על גדות הירקון, ליד המושב ירקונה, אותרה כנופיה של ערבים מזוינים, לבושי חאקי, בהכנות לתקיפת יישובים בסביבה. סיור של ההגנה הפתיע את הכנופיה, פגע ברבים מהפורעים והניס את האחרים.
ביפו החלה לפעול משטרה עירונית, לשמירה על אזורי התפר בין יפו לתל אביב. ביחידה 110 שוטרים, והכוונה היא להביא את המשטרה ביפו, המכונה בפי הערבים "המשטרה הלאומית", לסדר גודל של 250 שוטרים.
היריות על חולון משכונת תל א־ריש נמשכות לסירוגין. כמה כדורים פגעו בבית הספר המקומי ובבניין המועצה המקומית. כמה משפחות, שבתיהן נמצאים בטווח האש, פונו והועברו לחלקים בטוחים יותר במושבה.
בחיפה ובירושלים אירעו כמה התקפות על עוברים ושבים, ובין השאר הותקפו נוצרים שנחשבו על ידי הפורעים ליהודים. בירושלים נבזזו חנויות של יהודים במרכז המסחרי. השלטונות הודיעו שאין באפשרותם לסייע, ודחו את הצעת הסוחרים היהודים לארגן שמירה בעצמם. תחת זאת דרשו מהם לפנות את שארית הסחורה מהחנויות ולהסתלק.
מצב התחבורה ברוב חלקי הארץ מחמיר. אספקה ממרכז הארץ לדרום, לירושלים ולגליל מועברת בשיירות בלבד, חלקן מותקפות בדרך. באזורים מרוחקים, כמו בגליל, החליטו הבריטים על עוצר תנועה לשיירות היהודיות בכבישים מסוימים, כדי לצמצם את הפגיעה בהן. בשל העוצר, כמה יישובים לא קיבלו אספקה במשך ארבעה ימים ברצף. חברי ועד גוש יישובי הצפון פונים למפקדה הבריטית המחוזית בתביעה לאפשר לכמה מכוניות להביא אספקה ומים ליישובים המנותקים, ולאפשר לגזברים ולרכזי האספקה להגיע לתל אביב לסידור ענייני האספקה הדחופים. הבריטים טוענים כי "עניין העוצר הועבר לדיון בלונדון".
גם נסיעת הרכבות נפגעה בגלל הפרעות. נמסר כי ברכבת העמק אין יותר נוסעים יהודים. רכבות משא מותקפות ונשדדות על ידי הפורעים. ליד קלקיליה נעצרה רכבת כזאת בגלל פיצוץ על המסילה, שאחריו הגיעו לרכבת כ־100 ערבים מזוינים, פתחו באש, ציוו על עובדי הרכבת להרים ידיים ושדדו את מטענה - כ־35 טונות סוכר.
חברת "אווירון" החלה בשירות "טיסות טקסי" משדה דב בתל אביב לשדה התעופה בלוד ולחיפה. לפי שעה אפשר להשתמש רק באווירונים קטנים הנושאים שני נוסעים, אולם בגמר התיקונים בשדה דב והארכת המסלול הקיים אפשר יהיה להשתמש גם באווירונים גדולים יותר, בעלי שני מנועים. עם העברת שדה התעופה בעטרות לשירות אזרחי ייפתח השירות גם לירושלים.
חלק גדול מהאירועים התרחשו בנגב. פורעים תקפו את היישובים המבודדים, הרגו תושבים ופגעו שוב ושוב בצינורות המים. הממשלה הבריטית הנחתה את הצבא לדאוג לביטחון היישובים, ויחידת צבא בריטי ערכה סיורים בניר־עם, בגברעם וביד מרדכי, כדי להבין לעומק את צורכי הביטחון.
עיתון "הבקר" מגלה כי במהלך השבועיים האחרונים פנתה ממשלת המנדט כמה פעמים להנהלת הסוכנות בהצעה לפנות את הנגב ולפרק את עשרים היישובים הקיימים בו. השלטונות הסתמכו על נימוקים אסטרטגיים: לדעתם לא תהיה אפשרות לאורך זמן להגן על היישובים הבודדים באזור הנגב.
הסוכנות דחתה את ההצעה והודיעה ש"הצעות שכאלה אינן ניתנות לדיון". לדעת הסוכנות, ניתן להגן על היישובים הבודדים בנגב, בתנאי שהשלטונות לא יפריעו למאמצי ההגנה היהודיים.
למרות ההתרעות שהעבירו הבריטים לסוכנות בדבר הסכנה הביטחונית הצפויה ליישובי הנגב, הם לא הודיעו על התפרקות ממחויבות במקרה שהצעת הפינוי לא תתקבל.
• • •
ראשי היישוב נלחמים על גיוס תרומות
מחסור גדול של תקציבים ואשראי מקשה את ההתארגנות הביטחונית. ראשי היישוב פועלים במרץ כדי להבטיח את הזרמת הכספים הנדרשים. מעבר לדרישת בן־גוריון מ"כופר היישוב" להגדיל את גיוס הכספים, החלו מנהיגי היישוב לטוס בעולם כדי לשכנע גורמים לספק למדינה שבדרך תקציבים, הלוואות, ביטחונות ואשראי. ב־18 בדצמבר מדווח כתב "דבר" בוושינגטון כי "משה שרתוק, מראשי היישוב, מקיים דיונים עם גורמים ממשלתיים ופקידי הבית הלבן". מהשיחות אפשר להבין שאמריקה תסייע באשראי, אולם קיימות גם הסתייגויות "בחלונות הגבוהים".
באופן לא רשמי נמסר שאחד המקשים הוא מזכיר המדינה האמריקני, ג'ורג' מרשל, שעסוק בבניית תוכנית סיוע רבת־ממדים לאירופה שאחרי מלחמת העולם השנייה ("תוכנית מרשל"). העיתון "הבקר" מדווח ב־18 בדצמבר: "וושינגטון טרודה בבעיות עולם גדולות - אין דעתה פנויה לארץ ישראל".
אחד הרעיונות שהועלו בוושינגטון היה שהבנק העולמי יעניק הלוואה למדינה היהודית, אבל צעד כזה כרוך בסיבוכים, מפני שהמדינה עדיין אינה קיימת. אפשרות אחרת שהועלתה היתה ש"הבנק ליבוא ויצוא" יעניק אשראי לממשלה הזמנית הקיימת. רעיון אחר היה שארה"ב תעניק ליישוב אשראי שישמש לרכישת נשק מעודפי הצבא האמריקני.
בנוסף החלו מנהיגי היישוב לדבר על ליבה של יהדות התפוצה ולהרים מגבית חירום. יהדות ארגנטינה היתה מהראשונות שנענו לקריאה: בהתכנסות חירום של המנהיגים הציוניים בארגנטינה נקבעה המטרה לגייס בתוך שבועיים שתי מיליון לירות עבור ההגנה.
ב־18 בדצמבר דווח על הצעה להכריז על "מלווה לאומי" במוסדות הלאומיים. הרעיון הוא שהציבור יתבקש לקנות בבנקים תעודות מלווה לחמש שנים בסכומים שונים, שיישאו ריבית של שלושה אחוזים. הערֵבים להחזרת ההלוואות בצירוף ריבית יהיו קרן היסוד וקרן קיימת לישראל, בנכסי המקרקעין שלהן ובהכנסותיהן.
• • •
הידד לעברית!
המדינה שבדרך מעוררת אצל רבים עניין בקידום, טיפוח, לימוד והשרשת השפה העברית בקרב התושבים. ב־21 בדצמבר נערך בבית החלוצות בירושלים כינוס שהוקדש ל"לשון המדינה", בסימן 25 שנים למות אליעזר בן־יהודה.
דוד רמז, יו"ר הנהלת הוועד הלאומי, פתח בנאום שבו ציין כי "אנו נמצאים בפתחה של תנופה תרבותית גדולה, על סף המדינה העברית. אנשי הרוח העברים נקראים למאמץ מרוכז למען מטרה זו".
פרופ' נפתלי טורטשינר (טור־סיני), נשיא ועד הלשון העברית (שהוקם ב־1890 על ידי אליעזר בן־יהודה), אמר בכינוס ש"יש להכיר בוועד הלשון כאקדמיה ללשון של המדינה היהודית. הננו מעמידים את כוחנו לרשות המדינה היהודית בכל מה שקשור בהטמעת השפה העברית בקרב האוכלוסייה".
אחרים הדגישו בדבריהם את הצורך להירתם ולבנות תוכניות לימוד מתאימות, שבעזרתן יהיה אפשר ללמד את המעפילים שהגיעו לארץ ואת המוני העולים שיגיעו בעקבותיהם את השפה העברית. נציג מחלקת התרבות של הוועד הלאומי ציין שתוכניות כאלה כבר נמצאות בהכנה, והובטח תקציב של מיליון לירות להגשמת התוכניות.
במקביל נמסר ממקומות רבים ברחבי היישוב על תנופה של קביעת שמות עבריים לרחובות. ועדות לקביעת שמות מוקמות במקומות רבים בארץ, תוך הקפדה על הקצאת שמות עבריים במקום לועזיים ואיתור שמות לרחובות על שם פעילים ציוניים או אישים שפעלו לטובת היישוב, בשילוב עם שמות עבריים המתייחסים לערכי הטבע והסביבה.
• • •
הצרכנייה / מוצרים של אז
מגהץ פחמים
גיהוץ במגהץ פחמים הצריך כוח פיזי, מהימנות וזריזות רבה. המגהץ היה עשוי מברזל כבד. בקצה הקדמי בחלק העליון היתה ידית קטנה, שבעזרתה היה אפשר לפתוח את המגהץ ולהכניס לחלקו הפנימי את הפחמים, שהיו מחממים את תחתית המגהץ. לאחר הוספת הפחמים הלוהטים היה צורך לעבוד במהירות רבה, כדי להספיק לגהץ כמה שיותר בגדים לפני שהפחמים יתקררו ויהיה צורך להחליפם בפחמים חמים חדשים.
כדי שהבגד ייצא מגוהץ למשעי, היה צורך להרטיבו במעט מים. לשם כך השתמשו במתקן קטן מפח, שראשו היה מחורר כמסננת, ובאמצעותו היו מרטיבים את הבגד, ומייד מעבירים עליו את המגהץ.
מדי פעם היה הבגד המגוהץ מתלכלך משבב של פחם שנפל, ולא פעם נחרכו בגדים בגלל חוסר היכולת לווסת את חום המגהץ.
• • •
אלתרמן מפרסם את "מגש הכסף"
ב־19 בדצמבר 1947 פרסם נתן אלתרמן את שירו "מגש הכסף", במדורו "הטור השביעי" בעיתון "דבר".
מתוך כ־700 שירים ליריים ופואמות לאומיות שפרסם המשורר במדור במשך 24 שנים, נחשב "מגש הכסף" לחשוב ולידוע ביותר, אף שהוא כולל חמישה בתים בלבד, בני ארבע שורות כל אחד. מאז ראה אור, הוא מוקרא בכל שנה ברבים מטקסי הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ונחשב לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית.
השיר נותח ופורש אינספור פעמים. הקו המחבר בין כל הפרשנים והפרשנויות לשיר הוא ההתפעלות מיכולתו הנבואית של אלתרמן: השיר נכתב פחות משלושה שבועות לאחר ההכרזה על תוכנית החלוקה, ממש בימים הראשונים של מה שייקרא אחר כך מלחמת העצמאות, וכחצי שנה לפני הכרזת המדינה. למרות זאת, כתב אלתרמן את השיר כמו מהעתיד אל העבר, כאילו כל האירועים שהתרחשו בשנה וחצי שלאחר הכתיבה היו ידועים לו מראש.
הרעיון לכתיבת "מגש הכסף" נולד אצל אלתרמן רק ימים ספורים לפני פרסומו. ב־15 בדצמבר פרסם עיתון "הארץ" תרגום לנאום באנגלית שנשא באותו שבוע ראש ההסתדרות הציונית, חיים ויצמן, באטלנטיק סיטי, בפני נציגי המגבית המאוחדת בארה"ב. "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף", אמר ויצמן למשתתפים, במגמה לנטוע בהם את ההכרה בצורך הדחוף לשנס מותניים ולגייס כספים לטובת המדינה שבדרך. המונח "מגש הכסף" הפך למוטו המרכזי בשיר, שמתאר את הצעירים הלוחמים במלחמת העצמאות למען הקמת המדינה.
"...אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם / ואמרה: "מי אתם?" והשניים שוקטים / יענו לה: "אנחנו מגש הכסף / שעליו לך ניתנה מדינת היהודים." / כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל / והשאר יסופר בתולדות ישראל".
• • •
שרונה עוברת לידיים עבריות
ב־17 בדצמבר עזב אחרון החיילים הבריטים את המושבה החקלאית שרונה בלב תל אביב, והיא הועברה לאחריות עיריית תל אביב.
את שרונה הקימו טמפלרים מגרמניה ב־1871, על שטח של כ־600 דונם, במתכונת של כפרים בדרום גרמניה. בתקופת מלחמת העולם השנייה הפכה המושבה למחנה מעצר, ובסיומה הוקם בשטחה מחנה צבא בריטי.
עיתון "דבר" מדווח כי ביום הפינוי צבאו המוני תושבים על גדרות המושבה, במגמה לפרוץ למחנה ולהשתלט על 111 הבתים שבשטחו. המשטרה הבריטית מנעה מהם לממש את תוכניתם.
בעת יציאת אחרוני החיילים מהמושבה עמדה בפתחה מכונית מהודרת שבה ישב ראש העיר, ישראל רוקח. הוא המתין לקבל מהקצין האחראי, שהיה אמור להיות אחרון העוזבים, את מפתחות המבנים.
עם הפינוי תקף גל של שמחה את אלפי תושבי תל אביב, בעיקר אלו מהרחובות הסמוכים, שסבלו זמן רב מרעש השריוניות הבריטיות שחלפו במקום בכל שעות היממה, מהפרוז'קטורים שהאירו את הבתים בלילות ומצעקות השומרים על מגדלי השמירה. הצקות רבות סבלו התושבים גם מהנוטרים הערבים, שומרי הגדר ההיקפית של המחנה, שנהגו לצעוק בערבית אל העוברים והשבים ועצרו אותם בקול רעש בריחי הרובה, כאילו בכוונתם לירות באזרחים התמימים.
כבר למחרת פינויה נערך בשטח המושבה טקס הנפת דגל עברי, בנוכחות קהל וחיילי ההגנה, שמונו להיות השולטים באתר. שם המקום שונה ל"מחנה יהושע", על שם יהושע גלוברמן, מבכירי מפקדי ההגנה, שנהרג ימים ספורים קודם לכן מירי פורעים ערבים ליד לטרון.
ימים ספורים לאחר השתלטות ההגנה על המקום הוקמה בשטחו חטיבת גבעתי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
